סיווה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
SEWA.jpg

ארגון סיווהאנגלית: SEWA - Self-Employed Women Association) הוא איגוד מקצועי הודי שנוסד בשנת 1972 על ידי  אלה בהאט (Ela Bhatt). זהו ארגון המאגד נשים עניות,  המתפרנסות כעובדות עצמאיות, או מעסקים קטנים שבבעלותן. נשים אלו לא הצליחו להשיג עבודה בשכר רגיל הכולל הטבות סוציאליות כמו עובדים בסקטור הפורמלי המאורגן.

94% מהנשים העובדות בהודו, שייכות לסקטור העובדים הבלתי פורמלי שאינו מאורגן .‏[1] נשים אלו עוסקות במלאכות מסורתיות, כגון שזירת פרחים, קליעת סלים, מכירת ירקות ותכשיטים, סבלות המעמיסה סחורה על ראשיהן, גילגול סיגריות "בידי", איסוף אשפה ונייר למיחזור, עבודת בניין ועוד. בסקטור הבלתי פורמלי לא פועלות סוכנויות ממשלתיות ולא קיימים נהלים  המגדירים את מבנה השכר, שעות העבודה, תנאי העבודה, מנגנוני פרישה ושאר הטבות. נשים אלו אינן נחשבות לעובדות בכוח העבודה, הן אינן זוכות להכרה, כתוצאה מכך הן עניות מאוד ובבעלותן מעט מאוד נכסים, אם בכלל .‏[2]

ארגון סיווה  מאגד כיום למעלה מ 1.7 מליון חברות, 96% מהן נשים כפריות מהמעמד נמוך, מ-14 מדינות שונות בהודו, כאשר המרכז הוא באחמדבד שבמדינת גוג'אראט (Ahmedabad, Gujarat), שם נוסד הארגון.     

שוזרת פרחים

מטרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המטרה העיקרית של סיווה היא לארגן נשים עובדות כדי להגיע למצב של תעסוקה מלאה. תעסוקה מלאה  היא תעסוקה שבאמצעותה נשים תשגנה ביטחון תעסוקתי, ביטחון בהכנסה שוטפת, ביטחון סוציאלי, טיפול רפואי, טיפול בילדים, מחסה ומקום מגורים. סיווה פועלת כדי להבטיח תעסוקה מלאה בכך שהיא מאפשרת לעובדות החברות בארגון רשת ביטחון סוציאלי המבטיחה טיפול רפואי, טיפול בילדים,  ביטוח, דיור, נגישות למים ראויים לשתייה ועוד. כמו כן היא מאפשרת להן לרכוש נכסים כמו אדמה, כלי עבודה, רישיונות עבודה, תעודות זהות, בקר, מנייה בקואופרטיבים ומלמדת את החברות מה ערכם של חסכונות.

מטרה נוספת, חשובה לא פחות היא  העצמת ההסתמכות העצמית/הישענות עצמית (self reliance). הכוונה היא להעצים את העובדות הבלתי פורמליות כך שיהיו עצמאיות, שיסמכו על עצמן הן ברמה האישית והן כקולקטיב, גם מבחינה כלכלית וגם ביכולת שלהן לקבל החלטות המשפיעות על החיים שלהן ועל גורלן.‏[3] המשמעות היא שחברות סיווה מכינות תוכנית עסקית כדי להבטיח ישימות כלכלית לפעילויות שלהן, ופועלות באמצעות  הקולקטיבים שהקימו כדי להבטיח יישומן של תוכניות אלו. הן לומדות תוך כדי עשייה, משפרות תוכניות ויעדים היכן שנדרש, לוקחות סיכונים ובעצם מנהלות ואחראיות באופן ישיר על התוכניות. פעולות אלו מעצימות את הנשים, עוזרות להן להרגיש חזקות ובטוחות  בעצמן, משום שהן מסוגלות  לעצב את העתיד שלהן ולתכנן  את הכנסתן כך שתהיה בטוחה ותבטיח את עתידן. שתי מטרות אלו כאחת מנסות לפרוץ את המעגל האכזרי של עוני ופרנסות לא בטוחות, שהן מנת חלקן של הנשים העובדות העצמאיות בהודו.

האסטרטגיות שנוקט הארגון כדי להשיג מטרות אלו הן אסטרטגיות של  מאבק ופיתוח. המאבק הוא באילוצים ובמגבלות שמטילות על הנשים  החברה והכלכלה, והפיתוח  הוא של יכולות המסחר, כישורי המשא ומתן  של העובדות, ופיתוח אלטרנטיבות נוספות עבורן. לאורך השנים  הקפיד הארגון לקיים פעילויות על בסיס מאבק לא אלים,  נאמן לעקרונות ולפילוסופית אי-אלימות של מהאטמה גנדי, תוך דגש על קיום משא ומתן, וההכרה וההערכה בייחוד ההיסטורי, חברתי, אתני, דתי וכלכלי של הנשים .‏[4] 

היסטוריה והתפתחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הארגון נוסד ב-1972 כאיגוד מקצועי  של נשים עובדות עצמאיות. הוא צמח מתוך איגוד עובדי הטקסטיל (Textile Labour Association, TLA), האיגוד ההודי הגדול והוותיק ביותר של עובדי טקסטיל שבעצמו נוסד ב 1920. הארגון צמח  בין היתר על רקע  אי קבלת קבוצת נשים שסיפקו שירותים לתעשיית הטקסטיל, כחלק מעובדי התעשייה המאוגדים. המאבק הראשון שהארגון  נטל על עצמו היה לקבל הכרה רשמית  כאיגוד עובדים. היות שלא היו קיימים יחסי עובד-מעביד בין העובדות העצמאיות למעסיק כלשהו, רשויות המדינה  לא הסכימו לרשום את ההתארגנות כאיגוד עובדים, אולם המאבק צלח וסיווה נרשם כאיגוד עובדים באפריל 1972. הארגון גדל ברציפות משנת 1972 הן במספר החברות והן  בהכללת עיסוקים שונים.  ב-1977 הוענק פרס יוקרתי למזכירה הכללית ומייסדת הארגון, אלה בהאט, עובדה שהביאה לארגון הכרה בינלאומית, והשפיעה גם על תהליך הצמיחה של הארגון. ב-1981 פרץ משבר נוסף ביחסים בין סיווה לאיגוד  TLA , כאשר בזמן המהומות שהתרחשו התקיפו חברי קסטות גבוהות יותר  את חברי וחברות קאסטת Harijans ("הטמאים"). רבים מהמותקפים היו חברים בארגון סיווה ו- TLA. סיווה כארגון תמך בחברי קאסטת Harijans המותקפים, בעוד ארגון ה- TLV  שמר על שתיקה. בגלל  שונות זו בעמדות, התנתק  ארגון ה- TLA מסיווה. אחרי  הפירוד מ TLA צמחה סיווה וגדלה  אפילו מהר יותר והחלה לקדם יוזמות חדשות. בתחילת שנות השמונים הארגון החל להתרחב למדינות נוספות ולסקטורים אחרים. בסוף המאה ה- 20 החלו העובדות לקבל זהות כעובדות, וכמה מדינות ברחבי הודו  החלו להכריז על שכר מינימום לעובדות אלו והחלו לבסס תוכניות שונות לרווחתן. עם הגידול במספר החברות, במקצועות שונים, ועם הקמת איגודים במדינות שונות, קיבל  הארגון הכרה כאיגוד מקצועי מרכזי,  למרות התנגדותם של איגודים מקצועיים מרכזיים אחרים,  התנגדותם שנבעה מהעובדה שסיווה מתמקד  רק בנשים שעובדות בסקטור הבלתי פורמלי/הלא מאורגן.

כיום (על פי דו"ח הארגון מ 2012),‏[5] לאחר יותר מ-40 שנות פעילות, סיווה הרחיבה את פעילותה מהמרחב הכפרי של מדינת גוג'אראט  למרחב הגלובלי. נכון לשנת 2012 סיווה פעילה ב-14 מדינות (states) בהודו, ובשש מדינות נוספות בדרום אסיה, סרי-לנקה, נפאל, בהוטן, בנגלדש, פקיסטן ואפגניסטן. סיווה  יוזמת ומניעה תהליכים דומים גם במדינות אפריקניות כגון גאנה, מאלי ודרום אפריקה.

פעילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד היעדים הראשונים של הארגון היה לארגן נשים עובדות עצמאיות כדי לשפר את מעמדן הכלכלי.‏[2] כדי להשיג יעד זה באופן מעשי הייתה האסטרטגיה של הארגון לאורך השנים פעילות משותפת הן של התאגדות והן של הקמת קואופרטיבים. ב"סיווה" הבינו שיש לפעול בכמה תחומים בעת ובעונה אחת בו זמנית, ולכן פיתחו גישה משולבת הכוללת התאגדות של נשים עובדות עצמאיות, העמדת אשראי לרשות הנשים באמצעות הבנק שהארגון הקים (SEWA Bank), מחקר והכשרה בתחומים כגון בריאות, טיפול בילדים, הנחלת אוריינות ועוד. בתחילת הדרך, התנגד הממשל לרשום את סיווה כאיגוד מקצועי משום שלא הכירו בהן כעובדות. טענת הממשל הייתה שמכיוון שלא היה לנשים אלו חוזה עבודה עם מעסיקים, הן לא נאבקו נגד מעסיקים, ולכן אינן יכולות להקים ארגון שאחד מתפקידיו העיקריים הוא לתווך בין עובדים למעסיקים בסקטור הפורמלי.‏[2]

10 חודשים של משא ומתן עיקש שכנעו את הממשל להכיר בכך שאפשר לייסד איגוד מקצועי גם למען מטרות חיוביות, ולמען שינוי ושיפור מציאות חיי החברות באיגוד. הארגון הצליח לכפות על מוסדות כגון ארגון העבודה הבינלאומי(ILO) להכיר בעבודות הבית כצורה לגיטימית של עבודה. הכרה כזו חשובה לעובדים העוסקים בסוג זה של פעילות כלכלית בכל רחבי העולם. היא יכולה לאפשר להם להיחשב כעובדים ולהוביל לחקיקה המגנה עליהם. כיום, הארגון מסונף לארגוני עובדים ופדרציות בינלאומיות כגון IUF, IFPAAW, AFL-CIO .‏[1] בתחום הגלובלי סיווה הובילה דיונים מספר בנוגע לעובדי הסקטור הבלתי פורמלי, תוך יצירת במה בינלאומית שבה באו לידי ביטוי עמדות חשובות. ארגון העבודה הבינלאומי(ILOׂ) התחיל לדון במושג הסקטור הבלתי פורמלי לפני שלושה עשורים, ובסופו של דבר ניסח ב-1996 את אמנה 177 "אמנת עבודת הבית" ( C177-Home Work Convention, 1996 ). לסיווה היה גם תפקיד ראשי בהיווצרות רשת המחקר הבינלאומית (WIEGO) (Women in the Informal Economy Globalization and Organization) שאוספת ומנתחת נתונים על הסקטור הבלתי פורמלי ברחבי העולם. פעילות זו נתנה תנופה גדולה להתארגנות נשים עובדות בעולם, שהמשיכו במאבק בינלאומי בממשלות בארגון העבודה הבינלאומי, עד לניסוח ולחתימה ב- 2011 על אמנה 189 "אמנת עובדי משק הבית" (C189- Domestic Workers Convention, 2011)‏[6]

מבנה וחברות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עובדות חקלאות

הארגון רשום כאיגוד מקצועי על פי חוק האיגודים המקצועיים ההודי משנת 1926. הארגון מאפשר לכל אישה שהיא עובדת עצמאית ברחבי הודו להיות חברה בארגון, כאשר דמי החברות השנתיים הם 5 רופי.‏[7] הארגון מנוהל באמצעות שתי רמות של נציגות נבחרת. כל קבוצה מקצועית בוחרת את הנציגות שלה על פי יחס של נציגה לכל 100 חברות. נציגות אלו מהוות את מועצת האיגוד המקצועי. נוסף על כך ובמקביל למועצת האיגוד, קיימות ועדות מקצועיות בכל איגוד ובהן 50-15 חברות. ועדות אלו נפגשות מדי חודש ודנות בבעיות הניצבות בפני כל איגוד, ובפתרונות האפשריים. כל שלוש שנים בוחרת מועצת האיגוד ועד מנהל הכולל קבוצה נבחרת של 25 מנהיגות מקצועיות. הן נפגשות פעם בחודש כדי לדון באסטרטגיה ולקבל החלטות המופנות הן כלפי הציבור והן כלפי הממשלה בנושאים הקשורים לעבודה כגון שכר, וגם בנוגע לבעיות חברתיות כגון אלכוהוליזם ואלימות במשפחה.‏[2]

בארגון ארבעה סוגים של נשים עובדות עצמאיות:

העיסוק: אוספת מלח
  1. נשים שעוסקות ברוכלות ומכירות לצידי הדרכים. אלו נשים בעלות עסקים קטנים שמוכרות ירקות, פירות, דגים ביצים ופריטי מזון ולבוש שונים.
  2. נשים שבסיס העבודה הוא בביתן והן עוסקות באריגה, קדרות, מגלגלות סיגריות בידי, תופרות.
  3. עובדות כפיים ונותנות שירותים כגון פועלות בחקלאות ובבניין, כובסות, מושכות מריצות (Handcart), סבליות המעמיסות סחורות על ראשן, עובדות משק בית.
  4. נשים יצרניות ונותנות שירותים המשקיעות מאמצים והון כדי לבסס את העסקים שלהן. קבוצה זו כוללת נשים העוסקות בחקלאות, גידול בקר, אוספות מלח וגומי, בישול ומכירתו.

מספר החברות בארגון עם הקמתו בשנת 1972 עמד על 1,070 נשים, בשנת 2008 היו חברות בארגון יותר מ- 950,000 חברות, ובשנת 2012 על פי הדו"ח הרשמי של הארגון היו חברות בו יותר מ-1.7 מליון נשים.‏[8]

מייסדת הארגון[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלה בהאט (Ela Bhatt ) היא מארגנת ופעילה חברתית בדרכו ועל פי תפיסת עולמו החברתית והפילוסופית של מהאטמה גנדי. בהאט נולדה ב 7 בספטמבר 1933 באחמדבד שבמדינת גוג'אראט (Ahmedabad, Gujarat). לאביה היה משרד עורכי דין מצליח ואמה הייתה פעילה בתנועת נשים. ב-1954 סיימה את לימודי המשפטים. בהאט התחילה את הקריירה שלה בהוראת אנגלית למשך תקופה קצרה באוניברסיטה במומביי, אולם ב-1955, שנה לאחר סיום לימודיה, הצטרפה למחלקה המשפטית של איגוד עובדי הטקסטיל ההודי (TLA ) באחמדבד.

אלה בהאט מייסדת הארגון

ב-1968 התבקשה על ידי האיגוד לעמוד בראש אגף הנשים של האיגוד. בהקשר זה היא נסעה לישראל שם למדה במשך שלושה חודשים במכון האפרו-אסייתי ללימודי עבודה וקואופרטיביים בתל אביב. העובדה שאלפי נשים עובדות טקסטיל נאלצו לעבוד במקומות עבודה נוספים כדי להשלים את ההכנסה המשפחתית, אולם לא זכו להגנה על ידי חוקי המדינה שהגנו רק על אלו שעבדו בתעשייה ולא על הנשים שעבדו באופן עצמאי, השפיעה עליה מאוד. היא לקחה על עצמה לאגד נשים עצמאיות אלה תחת חסותו של האגף לנשים באיגוד עובדי הטקסטיל (TLA), וב 1972 הקימה את סיווה (SEWA) ושימשה כמזכירה הכללית של הארגון בין השנים 1996-1972 אלה זכתה בפרסים ובאותות רבים כגון דוקטור לשם כבוד באוניברסיטת הרווארד ב-2001, ובאוניברסיטת ג'ורג'טאון בשנת 2012, אות הכבוד האזרחי "פדמה סרי" ( Padma Shri) מטעם ממשלת הודו בשנת 1985 ועוד.‏[2]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 Ela Bhatt,Toward Empowerment,World Development, Vol 17,1989 pp 1059-1065
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 Rekha Datta,From Development to Empowerment:The Self-Employed Women's Association in India, International Journal of Politics, Culture and Society, Vol 16,2003, pp 351-358
  3. ^ Aditi Kapoor, The SEWA way: Shaping future for informal labour,Futures, Vol 35, 2007, pp 554-568
  4. ^ Nalini Nayak,Organizing the Unorganized Workers:Lessons from SEWA Experiences, The Indian Journal of Industrial Relations, Vol 48, 2013, pp 402-414
  5. ^ SEWA Annual Report, 2012,pp 1
  6. ^ Nalini Nayak,Organizing the Unorganized Workers:Lessons from SEWA Experiences, The Indian Journal of Industrial Relations, Vol 48, 2013, pp 402-414
  7. ^ אתר הארגון
  8. ^ SEWA Annual Report, 2012,pp 4