דוקטור לשם כבוד
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דרך מקובלת של אוניברסיטאות להענקת כבוד לאישים שהאוניברסיטה רוצה ביקרם היא הענקת תואר דוקטור לשם כבוד. התואר הוא לאות הוקרה על הישגים בתחום המדע, על תרומה מיוחדת לחברה או על תרומה כספית נכבדה לאוניברסיטה.
מעט מהדינמיקה של הענקת תואר דוקטור של כבוד ניתן ללמוד ממקרהו של שלמה זלמן שוקן. בשנת 1952, לקראת יום הולדתו ה-75 ביקש שוקן לקבל תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית. עד לאותה עת העניקה האוניברסיטה כבוד זה רק לשלושה אישים בולטים, חיים ויצמן, יהודה לייב מאגנס ואלברט איינשטיין, והיא התנתה את הענקת התואר בכך ששוקן יתחייב לתרום לאוניברסיטה את ספרייתו העשירה. שוקן סירב לתנאי זה, כדי שלא ייווצר הרושם שקנה את התואר בכסף, וסבר שהוא ראוי לתואר בזכות תרומתו לאוניברסיטה כיושב ראש הוועד הפועל שלה במשך עשר שנים. בעקבות מחלוקת זו לא זכה שוקן בתואר. [1] מאז נעשו הנהלים פחות נוקשים.
אחד האירועים הבולטים של הענקת תואר דוקטור לשם כבוד הוא זה שבו הוענק תואר זה לרמטכ"ל יצחק רבין, עם תום מלחמת ששת הימים. במהלך הטקס נשא רבין את נאום הר הצופים.
[עריכה] הערות שוליים
- ^ זהר שביט, כמוהו לא אראה עוד, בעיתון הארץ, 28.4.06
