פייר דה לה רו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פייר דה לה רו
Pierre de la Rue
לידה סביבות 1452
טורנה, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 20 בנובמבר 1518
קורטרייק, בלגיה עריכת הנתון בוויקינתונים
מוקד פעילות ארצות השפלה הדרומיות עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים קתדרלת טורנה
שפה מועדפת הולנדית עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

פייר דה לה רוצרפתית: Pierre de la Rueסביבות 1452 - 20 בנובמבר 1518), שנודע בכינוי פיירסון, היה מלחין וזמר פרנקו-פלמי מתקופת הרנסאנס. בן לדורו של ז'וסקן דה פרה, וחבר ותיק באסכולה הפרנקו-פלמית של בורגונדיה, נחשב דה לה רו, יחד עם אלכסנדר אגריקולה, אנטואן ברומל, היינריך איזאק ויאקוב אוברכט לאחד המלחינים המפורסמים ורבי ההשפעה ביותר בסגנון הפוליפוני של ארצות השפלה בסביבות 1500.[1]

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות ונעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקתדרלה של טורניי

לה רו נולד כנראה בטורנה, כיום בבלגיה, וסביר שלמד בקתדרלת נוטרדאם בעיר, שכללה מוסד מוזיקלי נכבד.[2] אין כל רשומות לגבי שנות ילדותו. סברה שקישרה בינו לבין זמר הטנור פיטר ואן דר סטראטן שחי בבריסל בשנים 1470-1469 כנראה אינה נכונה, אם כי שם הזמר הוא גרסתו הפלמית של שם המלחין.[3] בשנת 1471 שהה בגנט ועבד בכנסיית יאקוב כזמר במשרה חלקית. מן העובדה, ששכרו שולם מתוך קרן השונות של הקתדרלה אפשר להניח, שהובא לביצועים מיוחדים של פוליפוניה. משנת 1472 הועסק בכנסייה בעיר Nieuwpoort בבלגיה, כנראה על בסיס קבוע, אבל בשנת 1477/8 נעלם שמו מספר החשבונות.

על קורותיו בשנות ה-80' של המאה ה-15 אין מידע רב. ביוגרפים קודמים של לה רו סברו שעבד בסיאנה, איטליה בשנים 1483 עד 1485, אך בהמשך נקבע ש"לה רו" המוזכר ברשומות שם היה זמר אחר. בשונה מרוב המוזיקאים הפרנקו-פלמים בתקופה זו, דה לה רו לא ביקר מעולם באיטליה.[4]

"הקאפלה הגדולה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

"הקאפלה הגדולה", המוסד המוזיקלי של החצר הבורגונדית-האבסבורגית, הייתה כבר בעלת היסטורית נכבדה כאשר פליפה היפה ירש אותה בשנת 1494. מוסד זה שימש כמרכזה של האסכולה הבורגונדית, המקום שמלחינים כמו גיום דופאי ואנטואן בינואה פעלו בו בעבר וכבר הותירו אחריהם מצבורי מוזיקה; גם יצירות של אוקכם הועתקו זמן לא רב קודם לכן לכתבי יד, שנקשרו עם הקבוצה ממש לפני הצטרפות לה רו לחצר. נוסף לכך, סביר להניח שמוזיקה מאת מלחינים, ששירתו את הדוכסים הקודמים של בורגונדיה, כגון שארל האמיץ - אדריאן באזין, ז'יל ז'וי, היינה ואן חיזכם ורוברט מורטון - המשיכה לשמש חומר לביצוע וללימוד. אל מוסד נכבד זה הביא דה לה רו את ניסיונו ובשלותו כמלחין.

דה לה רו התבלט כאינטלקטואל השנון של האסכולה הבורגונדית. הוא קיים את מסורת ארץ השפלה בחצר הבורגונדית, ופיתח את עבודתו של אוקכם בחקר ההבעה שבצלילים כוראליים, בייחוד במוזיקה שעניינה מיתה וקבורה. דה לה רו שילב בכתיבתו מסכת של קפיצות קוליות גדולות ובלתי צפויות, שבעטיין נשמעה המוזיקה שלו מחודדת ושונה מאוד מן הכתיבה העדינה של מלחיני ארצות השפלה, שהושפעו מאנגליה.[5]

במסגרת עבודתו בקאפלה הגדולה, יצא לה רו פעמיים למסע לספרד. במסעו השני, בשנת 1506, נטרפה ספינתו בתעלה האנגלית, והוא עשה שלושה חודשים בחצרו של הנרי השביעי, מלך אנגליה. לאחר שנתיים נוספות בספרד, בשירותה של חואנה הראשונה, מלכת קסטיליה, חזר לה רו ב-1508 לארצות השפלה, מן הסתם משום שחואנה סולקה מהשלטון לאחר שבעלה, פליפה הראשון, מלך קסטיליה, מת בטיפוס בשנת 1506 ודעתה של האלמנה נטרפה עליה באבלה.[6] הסיבה לכך שלה רו נשאר בספרד זמן רב כל כך איננה ידועה, אבל אין זה בלתי סביר שהמוזיקה שלו, הקודרת ועזת הרגש, הייתה מן הדברים המעטים שהביאו נחמה לאלמנה. נוסף לכך, הוא נהנה מיחס טוב, חואנה קידמה אותו לדרגת כומר חצר ראשי, ראש הקאפלה, ושילמה לו כפליים משכרם של שאר הזמרים; תשלום שכרם של הזמרים הייתה כנראה אחת הפעולות המנהליות המעשיות הבודדות שהייתה מסוגלת לבצע בתקופת שגעונה.

במסעותיו עם הקאפלה הגדולה פגש רבים משאר מלחיני האסכולה הפרנקו-פלמית, שעבדו שם באותו זמן (למשל ז'וסקן, איזאק ורובר דה פווין) וייתכן שגם לפגישות אלה היה חלק מכריע בהתפתחות סגנונו.

פרישה ומוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין 1508 ל-1514 שהתה החצר במחלן ובבריסל ומיעטה במסעות. ההשערה היא, כי אלה היו שנותיו הפוריות ביותר של לה רו כמלחין, כיון שהיה פנוי יותר מבכל זמן אחר ולא נדרש לתלאות המסע על פני אירופה. זמן קצר אחרי ששארל החמישי, מלך צרפת הגיע לבגרות בשנת 1515 חידשה החצר את מסעותיה; לה רו פרש זמן קצר אחרי מסע עצום-ממדים בכל הערים הגדולות בחלקים הצפוניים של ממלכת שארל. סביר להניח שעזב את משרתו במהלך אחד מביקורי הקאפלה בקורטרייק, במאי 1516. הוא נשאר שם עד מותו כעבור קצת יותר משנתיים. בתולדות חייו יש פער מידע בשנות ה-70' וה-80' של המאה ה-15.

לה רו היה עשיר יחסית במותו, בייחוד לגבי זמר שלא היה אריסטוקרט, ופרטים מצוואתו והאירועים שסביב חלוקתה שרדו בפרוטרוט. לא זו בלבד שהמוציאים לפועל של עיזבונו מצאו תיבות ממון במגוריו, אלא שהיו לו גם הכנסות משמעותיות מן הנחלות, שקיבל ממעסיקיו במקומות שונים.[7] הכנסות אלה, שהעשירו אותו בחייו, חולקו לאחר מותו למקומות רבים ושונים, בהם קרובי משפחה, אגודות צדקה, מקהלות, מוסדות; הוא הורה לקיים מיסות רקוויאם שיושרו מדי יום במשך החודש שלאחר מותו, ועוד 300 מיסות לאחר מכן, בכמה קתדרלות שונות. הוא ביקש להיקבר בצד שמאל של המזבח בכנסייה בקורטרייק, אף כי המיקום המדויק אינו ידוע עוד והכתובת על המצבה נותרה רק בכמה עותקים, הסותרים זה את זה באופן חלקי. מן הכתובת אפשר ללמוד, שלה רו היה אדם חסכן ובעל מידות טובות, שלא ככמה מן המלחינים בני תקופתו.

יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוזיקה וסגנון, מאפיינים כלליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לה רו כתב מיסות, מוטטים, מגניפיקטים, מוזיקה לקינות ושאנסונים, מגוון רחב של יצירות, המשקף את מעמדו כמלחין הראשון במעלה של אחד המוסדות המוזיקליים המהוללים ביותר של אירופה, מוקף ביוצרים אחרים, עתירי כישרון גם הם. יש חוקרים הטוענים, שלה רו חיבר מוזיקה רק ב-20 השנים האחרונות של חייו, בעיקר כשהיה בשירות הקיסר; אבל נמצא, שקשה לתארך את יצירותיו במדויק, אם כי אפשר ליצור הקבצות על יסוד אומדן כרונולוגי. מבחינה סגנונית, יצירותיו דומות יותר לאלה של ז'וסקן מאשר לכל מלחין אחר שפעל באותה תקופה. למעשה, טעויות בייחוסי יצירות המוטלות בספק אירעו לשני הכיוונים.[8]

עם זאת, יש כמה מאפיינים ייחודיים לסגנונו של לה רו. הוא נטה חיבה לטווחי קול נמוכים במיוחד, שהגיעו לעיתים עד לדו או אפילו למצולות של סי במול מתחת לחמשה של הבס; השימוש שעשה בכרומטיות עלה על זה של כל בני זמנו; וחלק גדול מיצירתו עשיר בדיסוננס. כמו כן נהג לשבור מרקמים ארוכים ודחוסים בשיבוץ קטעים מנוגדים לשני קולות בלבד, נוהג שהופיע גם אצל אוקכם וז'וסקן. הוא היה אחד הראשונים להרחיב דרך שגרה את הרכב הקולות מן הארבעה המקובלים לחמישה או שישה. אחת המיסות שלו לשישה קולות, "מיסה אוה סנקטיסימה מריה", היא קנון לשישה קולות, מעלל קשה מבחינה טכנית, שיש בו דמיון ליצירתו של אוקכם. זו היא גם המיסה המוקדמת ביותר הידועה לשישה קולות.[9]

כתיבה קנונית היא מאפיין חשוב במיוחד בסגנונו של לה רו, ושמו יצא לתהילה בכך. הוא אהב לכתוב קנונים בעלי מורכבות ניכרת ולא הגביל את עצמו לחיקוי פשוט. השנייה בשתי המיסות שלו המבוססות על נעימת L'homme armé מתחילה ומסתיימת בקנונים מדודים, קנונים שבהם כל הקולות שרים אותו חומר, אבל במהירויות שונות; גם זה מעלל של וירטואוזיות קונטרפונקטית הראויה לז'וסקן או אוקכם; באמת נדמה לעיתים שלה רו נמצא בתחרות מודעת עם ז'וסקן, שזכה ליתר פרסום ותהילה. ה"אגנוס דאי" המסיים מיסה זו הוא הקנון המדוד היחיד הידוע בכל התקופה לארבעה קולות, כשכל ארבעת הקולות שרים אותה נעימה. לה רו כתב שש יצירות שכולן קנוניות מראשית עד אחריות, בהן שתי מיסות, שלושה מוטטים ושאנסון אחד; כמו כן כתב עוד שלוש מיסות, שני מוטטים ושלושה שאנסונים, המבוססים על קנון אבל מכילים כמה קטעים חופשיים; ויש עוד אין ספור יצירות אחרות הכוללות קטעים קנוניים. בשימוש שעשה בקנונים, אפשרית השפעה של מתאוס פיפלארה, אשר כתב מיסה קנונית מוקדמת שלה רו הכיר כמעט בוודאות, בהיותה חלק מן הרפרטואר של קאפלת החצר ההבסבורגית.[10]

מיסות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לה רו היה גם אחד הראשונים שעשו שימוש יסודי בטכניקת הפרודיה, כששזר במרקם המיסה מוזיקה שנלקחה מכל הקולות של מקור קודם. אחדות מן המיסות שלו משתמשות בטכניקת הקנטוס פירמוס, אבל לעיתים רחוקות מחמירות בכך; במקרים רבים ביכר את טכניקת הפרפרזה, שבה חומר המקור המונופוני מעוטר ועובר מקול לקול.[11]

לה רו כתב את אחת ממיסות הרקוויאם הפוליפוניות הקדומות ביותר ששרדו עד ימינו, וזו אחת מיצירותיו המפורסמות ביותר. שלא כמו מיסות רקוויאם מאוחרות יותר, רקוויאם זה כולל מוזיקה פוליפונית אך ורק לפרקי האינטרואיט, קירייה, טראקט, אופרטוריו, סנקטוס, אגנוס וקומוניום (פרק הדיאז אירה, שהוא לא אחת מרכז הכובד במיסות רקוויאם מאוחרות יותר, היה תוספת מאוחרת). זה היה הנוהג הליטורגי המקובל באזור צפון אירופה שם פעל לה רו. המיסה הזאת מדגישה, יותר מרבות אחרות, את המשלבים הנמוכים של הקולות, ואפילו את הקולות הנמוכים ביותר בעצמם.

מוטטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עשרים וחמישה מוטטים של לה רו שרדו, רובם לארבעה קולות. אם כי הם משתמשים בחיקוי, הטכניקה צפויה יותר הופיע בתוך קטעים ופסקאות מאשר בפתיחת המוטט, בשונה מסגנונו של ז'וסקן. תו סגנוני אחר המאפיין את המוטטים של לה רו הוא השימוש באוסטינטו, שיכול להיות צליל יחיד, מרווח, או סדרת צלילים. נוסף לכך הוא משתמש במוטיבים גרעיניים - תבניות קטנות, קלות לזיהוי, שמהן מתפתחות יחידות מלודיות גדולות יותר, ושמשוות אחדות ליצירה. באופן כללי, המוטטים מורכבים מבחינה קונטרפונקטית, קוויהם נפרדים ונבדלים באופיים כדרכו של אוקכם. עובדה זחו נכונה בעיקר ביצירות המוקדמות, שהושפעו כנראה מן המלחין המבוגר יותר.

נושאם של יותר ממחצית המוטטים היא הבתולה מריה. לה רו היה המלחין הראשון שכתב מגניפיקט על כל אחד משמונת המודוסים, ונוסף לכך כתב שש יצירות מוזיקליות נפרדות לאנטיפון לכבוד מריה, "סלבה רג'ינה". סביר ביותר שאלה הן יצירות מוקדמות.

שאנסונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

"למה לא" מאת פייר דה לה רו, 1501

שלושים השאנסונים של לה רו מציגים שינויי סגנון, אחדים מהם קרובים לסגנון האסכולה הבורגונדית המאוחרת (למשל, כזה שמתגלה אצל היינה ואן חיזכם או ז'יל בנשואה, ואחרים משתמשים בסגנון חיקוי פוליפוני, המתאים יותר לתקופה. הואית ולה רו לא שהה מעולם באיטליה, הוא לא סיגל לעצמו את סגנון הפרוטולה האיטלקי, שהיה נפוץ במרקמים קלילים, הומופוניים (כאלה שז'וסקן השתמש בהם בהצלחה רבה כל כך ב"אל גרילו" וב"סקאראמלה" הפופולריים שלו), ושקסמו כל כך למלחינים אחרים בני דורו.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Gustave Reese, Music in the Renaissance. New York, W.W. Norton & Co., 1954. ISBN 0-393-09530-4
  • Davison, Nigel (בינואר 1962). "The Motets of Pierre de la Rue". The Musical Quarterly. Oxford University Press. 48 (1): 19–35. JSTOR 740214. {{cite journal}}: (עזרה)
  • Martin Staehelin, "Pierre de La Rue," in The New Grove Dictionary of Music and Musicians, ed. Stanley Sadie. 20 vol. London, Macmillan Publishers Ltd., 1980. ISBN 1-56159-174-2
  • Meconi, Honey. L. Macy (ed.). Pierre de la Rue. Grove Music Online. נבדק ב-29 באוקטובר 2010. {{cite book}}: (עזרה) subscription required
  • Honey Meconi, Pierre de la Rue and Musical Life at the Habsburg-Burgundian Court. Oxford, Oxford University Press. 2003. ISBN 0-19-816554-4
  • Andrew H. Weaver, "Aspects of Musical Borrowing in the Polyphonic Missa de Feria of the Fifteenth and Sixteenth Centuries." Honey Meconi, ed., Early Musical Borrowing. New York and London, Routledge. 2004. ISBN 0-8153-3521-0
  • Nigel St. J. Davison, J. Evan Kreider and T. Herman Keahey: 1989-1998. Pierre de la Rue - Opera Omnia; Corpus Mensurabilis Musicae 97, Nine Volumes, American Musicological Society, Hanssler-Verlag:
Vol 1: AMS, Hanssler-Verlag, 1989: 37751 14807, 197pp
1 Missa Alleluia
2 Missa Almana
3 Missa Assumpta Est Maria
4 Missa Ave Maria
5 Missa Ave Sanctissima Maria
Vol 2: AMS, Hanssler-Verlag, 1992,: 37751 17962, 217pp
6 Missa Concepto Tua
7 Missa cum Jucunditate
8 Missa de Beata Virgine
9 Missa de Feria
10 Missa de Sancta Anna
Vol 3: AMS, Hanssler-Verlag, 1992: 37751 18055, 236pp
11 Missa de Sancta Cruce
12 Missa de Sancto Antonio
13 Missa de Sancto Job
14 Missa de Septem Doloribus
15 Missa de Virginibus
Vol 4: AMS, Hanssler-Verlag, 1996: 37751 24012, 152pp
16 Missa Incessament
17 Missa Inviolata
18 Missa Ista Est Speciosa
19 Missa L'homme Arme I
20 Missa Nunca Fue Pena Mayor
Vol 5: AMS, Hanssler-Verlag, 1996: 37751 24020, 152pp
21 Missa O Gloriosa Marharetha
22 Missa O Salutaris Hostia
23 Missa Pascale
24 Missa Pro Fidelibus Defunctis
25 Missa Puer Natus Est Nobis
Vol 6: AMS, Hanssler-Verlag, 1996: 37751 21382, 134pp
26 Missa Sancta Dei Genitrix
27 Missa Sine Nomine I
28 Missa Sub Tuum Praesidium
29 Missa T'ander Naken
30 Missa Tous Les Regrets
Vol 7 AMS, Hanssler-Verlag, 1998: 37751 3008X, 183pp
Mass Dubia
D1 Missa de Septem Doloribus
D2 Missa Iste Confessor
D3 Missa L'homme Arme II
D4 Missa Sine Nomine II
D5 Missa Fortuna Desperata
Vol 8: AMS, Hanssler-Verlag, 1998: 37751 18063, 145pp
Magnificats
Magnificat Tone I (Kirsch 855)
Magnificat Tone II (Kirsch 856)
Magnificat Tone IV (Kirsch 857)
Magnificat Tone V (Kirsch 858)
Magnificat Tone VI (Kirsch 859)
Magnificat Tone VII (Kirsch 860)
Magnificat Tone VIII (Kirsch 861)
Magnificat Tone IV (Kirsch 719)
Lamentationes
Vol 9: AMS, Hanssler-Verlag, 1996: 37751 18071, 234pp
Motets

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פייר דה לה רו בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ האני מקוני, "פייר דה לה רו" במילון גרוב למוזיקה ומוזיקאים אונליין
  2. ^ מקוני, גרוב
  3. ^ גרוב
  4. ^ מקוני, גרוב
  5. ^ ג'יימס גולוויי וויליאם מאן, "מוזיקה בכל הזמנים" עמ' 42
  6. ^ מקוני, גרוב
  7. ^ מקוני, גרוב
  8. ^ מקוני, גרוב
  9. ^ מקוני, גרוב
  10. ^ מקוני, גרוב
  11. ^ מקוני, גרוב