משלב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

בבלשנות, מִשְלָ‏ב או "משלב לשוני", הוא אופן שימוש בשפה, התואם לנסיבות מסוימות. על פי רוב, זו מידת הרשמיות (פורמליות) או התקניות הדקדוקית או הסמנטית (או ההגייתית) של טקסט מדובר, כתוב, או מסומן.
במשלב בא לידי ביטוי ההקשר החברתי של הלשון- כורח הנסיבות והסיטואציה הספציפית שבה נאמרו, נכתבו או סומנו הדברים. אדם עשוי לשנות את משלב שפתו לפי בחירתו וראות עיניו ובהתאם לנסיבות. למשל כאשר אדם משוחח עם אשתו או ילדיו סביר שרמת הרשמיות של השיח תהיה נמוכה (משלב נמוך), ואילו אם אותו אדם יישא נאום בטקס רשמי סביר שיבחר להעלות את רמת לשונו (משלב גבוה).
מגזרים שונים ואוכלוסיות שונות משתמשות במשלבים שונים.


מקובל לקבוע את המשלב בהשפעת כמה גורמים:

  • תחום השיח: ישנם תחומים שמאלצים שימוש במשלב יותר גבוה לעומת תחומים אחרים, למשל שיח בתחום המשפט או הרפואה לעומת שיח בתחום הספורט.
  • המדיום (האמצעי) התקשורתי: רמת הרשמיות הנדרשת בכתיבת מכתב למשל, שונה מהרמה הנדרשת בשיחה שבעל פה (גם כאשר מדובר באותם מוען ונמען).
  • תפקיד המשתתפים במסרים: כאמור, אופי השפה הוא שונה כאשר מדובר למשל בשיחה בין בעל לאישה לעומת מפקד וחייל, מראיין ומרואיין וכו'.
  • מידת הפורמליות של השיח: משלב בטקס רשמי הוא שונה ממשלב של שיחה אינטימית, משלב של מאמר מדעי שונה ממשלב של רשימת קניות, משלב של מכתב הממוען לחבר שונה ממשלב של מכתב הממוען למרצה באקדמיה וכו'.

משלבים עיקריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אין דרך מדוייקת לקבוע או למדוד משלב, אך באופן גס, החלוקה הנפוצה של הלשון מציגה ארבעה משלבים עיקריים:

לשון גבוהה / מליצית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שפה פיוטית המאפיינת את הלשון הספרותית והמקראית. הייתה בעבר לשון מדוברת אך השתנתה עם השנים, והיום כמעט ולא נמצאת בשימוש בשפה היומיומית ומופיעה בעיקר בספרות, באקדמיה, בנאומים, במכתבים רשמיים וכו'. שימוש במשלב זה יציית לרוב לכול כללי "הלשון התקנית" ויכיל גם מילים נדירות שימוש או ארכאיות וצורות תחביר פחות שגרתיות, שמוכרות בעיקר למלומדים. משלב זה יכיל גם פתגמים וביטויים, שיעידו על הכרת יצירות ספרות חשובות. לדוגמה: "טוב היה אילו חזרתי לביתי, אלא שכבר ירד היום וביתי רחוק מן העיר" (עגנון, תשי"ט, עמוד 187).‏[1][2] דוגמה נוספת: "ומיני אז כבו עיני / כל עולמי חשך עלי / כי לעגו לי ידידי / טוב לי מותי מחיי / אנה אלך אנה אברח / איך אתנחם איכה אשכח" (אביהו מדינה, "כבר עברו השנים").

משלב זה, במיוחד בדוגמאות הקיצוניות שלו, הוא ספק משלב וספק סוציולקט - דהיינו ניב של שכבה סוצילית, במקרה זה, של שכבת המלומדים. עובדה זו הופכת את השימוש במשלב הזה לנושא נוח לבדיחות. בספרם של דן בן אמוץ וחיים חפר, "ילקוט הכזבים", מופיעה בדיחה המלמדת על חשיבות השימוש במשלב הנכון:

פעם טבע בכנרת המורה לעברית של דגניה א'. דווקא באותו זמן ישבו במקום המון חברה מהקורס לספורט של הפלמ"ח, אבל המורה צעק "הושיעו, הושיעו", ואיש לא הבין מה הוא רוצה.

משלב זה נוח גם בכדי להדגים קשיים אישיים בכושר במעברי משלב. כדוגמה לדובר עברית שבלט בחוסר מיומנותו לעבור ממשלב למשלב ודיבר במשלב זה יתר על המידה, אפשר להביא את הנשיא זלמן שזר, אשר נודע כדובר מליצי בנאומיו, סגנון שפתו ושפת הגוף שלו. מערכון בתוכנית "לול", שהוקרן בטלוויזיה הישראלית, כלל חיקוי שלו כשהוא מברך את שחקני הכדורגל לפני משחק הגמר בגביע המדינה בכדורגל, והדגים את התופעה המגוחכת של שימוש לשוני לא נכון במקום הלא נכון. במיוחד זכור המשפט הפתטי, בלווי הנפת יד בצורת "אצבע משולשת": "תחזקנה רגליכם!". מערכון זה מבוסס על המציאות, כשבגמר גביע המדינה בשנת 1972, מיד בסיום המשחק בו הפסידה קבוצת הפועל ירושלים לקבוצת הפועל תל אביב, אמר את הדברים הבאים: "הידד למנצחים, ולמפסידים נאמר 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני' - יום יבוא וגם ירושלים תנצח!"

לשון תקנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלשון שנקבעה רשמית על ידי הממסד הלשוני, וכפי שבאה לידי ביטוי בנוסח החדשות בכלי התקשורת. יש לה שימוש ביומיום בעיקר בקרב אנשי מקצוע, נותני שירותים, אנשי חינוך וכו'. במשלב זה אין דגש על מילים, ביטויים או דרכי תחביר נדירי שימוש, אך יש בו דגש על עמידה בכללי התחביר ובשימוש במילים, שמופיעות במילונים הרישמים ובפירושן הרשמי. בעברית, יש במשלב זה הקפדה על הגייה במלרע ובמלעיל ובערבית, תהייה במשלב זה הקפדה על הגייה נכונה של כל העיצורים והתנועות.
לדוגמה, הפיכת דברי עגנון למשלב זה תראה בערך כך: "היה עדיף לשוב הביתה, אך בא הערב וביתי נמצא הרחק מהעיר".
יוצרים בולטים, שהקפידו על חוקי השפה אך לא נמשכו לרוב, לשלב בה מליצות היו נעמי שמר ונתן יונתן.

בלשונות, שבהן יש הרבה מבטאים, מעבר למשלב זה עשוי לכלול גם מעבר להגייה, שנחשבת ל"תקנית". לדוגמה, קריינים בכלי התקשורת בארצות הברית משתמשים במבטא של שיקגו כמבטא "תיקני", כשהם מתבטאים במשלב זה. באותו אופן, בלשונות, שבהן יש שלל ניבים אזוריים, המעבר למשלב זה עשוי לכלול גם מעבר לניב אזורי, שהוכרז כ"תקני". באיטלקית, למשל, זה הניב של פירנצה.

משלב דיבורי או לשון מדוברת[עריכת קוד מקור | עריכה]

לשון מדוברת מתבססת על הלשון התקנית אך ללא הקפדה מדויקת על כל כלליה, מאופיינת בשימוש על ידי הציבור הרחב בשגרה היומיומית וכוללת לעתים מבעים אשר לרוב אינם בשימוש בשפה התקנית. דוגמה:
הפיכת דברי עגנון למשלב זה תראה בערך כך: "הכי טוב היה אם הייתי חוזר הביתה, אבל כבר היה חושך ואני גר מחוץ לעיר".
יוצר בולט, שנהג לכתוב במשלב זה, היה יוסי בנאי - אילו שירו "אני וסימון וְמויז הקטן" היה נכתב בעברית תקנית, שמו היה "אני, סימון וּמויז הקטן". בנאי הקפיד גם, ששמו יבוטא במלעל, כמקובל בעם ולא במילרע, התואם את תקני השפה הרשמיים.

לשון תת-תקנית או סלנג[עריכת קוד מקור | עריכה]

סלנג - לשון שאינה כפופה לכללים רשמיים והשימוש בה נעשה כראות עיניו של הדובר. נפוצה ביותר בקרב בני נוער. מעין תמונת מראה של הלשון הגבוהה – סביר שלא יעשה בה שימוש בטקסט או שיח ספרותי, אקדמי או רשמי ואילו עיקר הופעתה תהיה במצבים בהם רמת הרשמיות המצופה היא הנמוכה ביותר כגון שיחות רחוב, שיח בין חברים, התכתבויות במסרונים וכו'. במקרים קיצוניים, סלנג כבד הוא סימן היכר של קבוצות אוכלוסייה, המרוחקות מן הממסד ומשלב זה הוא בעל חפיפה חלקית לסוציולקט - לניב של קבוצה סוצילית.
לדוגמה, לו היה כותב עגנון את דבריו בצורת סלנג הם היו נראים בערך כך: "אם הייתי עף הביתה זה היה הכי טוב, אבל כבר היה לילה ואני גר רחוק לאללה".
משלב זה היה מקובל בכתיבתם של נתן זהבי ובוקי נאה, כשאלו היו עוד כתבים פלילים. בעזרת שליטה בסלנג קיצוני, הם הוכיחו התמצאות באורחותיה, של תת התרבות, הרחוקה מן הממסד.

אפיון דמיוית ספרותיות בעזרת שימוש במשלב[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנם יוצרים, שמסתייעים בהשמת משלב שונה, בפיה של כל דמות, בכדי לאפיין את הדמויות. דוגמה קיצונית היא המערכון של הגשש החיוור "חושחש הנחש". במערכון, השוטר, המדבר בשפה מדוברת (שייקה לוי), משחרר ממעצר עבריין (גברי בנאי), שמדבר בסלנג ועוצר במקומו עובר אורח (ישראל פוליאקוב), שמדבר בלשון מליצית. שלושת הדמויות מתקשות להבין זו את דיבורה של זו והדבר יוצר מתחים ביניהן ("הנה התעודות, פשפש בהן ככול רצונך" / "אתה קראת לי 'פישפש'?!"). במקרה זה, המשלב משמש כמעט כנושא המרכזי של המערכון ולא רק ככלי עזר לאיפיון.

בספרו של דויד גרוסמן, מישהו לרוץ איתו, לדמויות יש משלבים מגוונים. המספר עצמו, כשהוא מתאר את המעשים, כביכול כצופה נסתר, משתמש בעברית תקנית, עם נטייה מליצית קלה (הנערה הייתה מרוכזת כולה בתנועות החבלים, ותמר לא יכלה להמשיך משם, כי הוקסמה אל הריכוז המוחלט שלה, שהכירה גם מעצמה"). הדמויות של הנערים בני הטובים, מדברים בעברית ספק תיקנית ספק מדוברת - הן משתמשות, למשל, בצורת העתיד במקום בצורת הציווי. לדמויות אחרות יש עברית מדוברת של ממש - הפושע, פסח בית-הלוי, הוגה את המילה "זכוכית" עם ס' במקום ז'. הנערה, ששמה שלי, מדברת עברית מדוברת עם ניואנסים של חברה דתית ("ישתבח שמו") ויש גם דמויות עם נטיות לסוגי סלנג שונים. סלנג בהשפעה יידשאית, אצל אמא של פסח, סלנג בהשפעה ערבית, אצל עובד העירייה (שאומר "כַּלְבְּ" במקום "כֶּלֶב" ודמות ברחוב, שאומרת "אחלה") וסלנג כבד, שהוא כבר ספר סוציולקט, של חברת המסוממים. הגיבורה, תמר, הייתה צריכה ללמוד מילים חדשות כדי להבין את הקבוצה הזו.

לכאורה, זה טבעי לחלוטין, שכל דמות ספרותית תתבטא באופן המצופה מאופיה ומהרקע הסוצילי שלה. אולם, אין הדבר כך. הספרות הקלאסית כתובה באחידות משלבית וגם חלק נכבד מספרות העת החדשה כתוב כך. לדוגמה, בספר אליפים, מאת אסתר שטרייט-וורצל, כל הדמויות - בני טובים, נערי מצוקה, אנשי חינוך ודמות המספר - כולן מדברות בעברית תקנית בלא מליצה ובלא שגיאת דקדוק. אפילו כשהדמות המספר מציגה לקורא את הביטוי "נכנס בשמחה ויוצא בתרועה", שהוא ספק סלנג וספק מליצה, היא מכינה את הקורא מראש ובמפורש, לפגישה עם ביטוי ושמה את הביטוי במרכאות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עגנון, ש' (תשי"ט). "קשרי קשרים", כל סיפוריו של שמואל יוסף עגנון, כרך שישי. ירושלים: שוקן, עמ' 186-190.
  2. ^ חלק נכבד מיצירתו של עגנון הוא אפילו מליצי יותר ממשפט הדוגמה הקודם. למשל בפתיחת הספר בדמי ימיה: "בדמי ימיה מתה אמי.... מעט ורעים היו ימי שני חייה" - המשפט האחרון הוא פארפראזה של עגנון על דברי יוסף מן המקרא.