משלב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מִשְלָ‏ב או "משלב לשוני", הוא מושג בבלשנות הבא לתאר את מידת הרשמיות (פורמליות) של טקסט מדובר, כתוב, או מסומן.
במשלב בא לידי ביטוי ההקשר החברתי של הלשון- כורח הנסיבות והסיטואציה הספציפית שבה נאמרו, נכתבו או סומנו הדברים. אדם עשוי לשנות את משלב שפתו לפי בחירתו וראות עיניו ובהתאם לנסיבות. למשל כאשר אדם משוחח עם אשתו או ילדיו סביר שרמת הרשמיות של השיח תהיה נמוכה (משלב נמוך), ואילו אם אותו אדם יישא נאום בטקס רשמי סביר שיבחר להעלות את רמת לשונו (משלב גבוה).
מגזרים שונים ואוכלוסיות שונות משתמשות במשלבים שונים.


מקובל לקבוע את המשלב בהשפעת כמה גורמים:

  • תחום השיח: ישנם תחומים שמאלצים שימוש במשלב יותר גבוה לעומת תחומים אחרים, למשל שיח בתחום המשפט או הרפואה לעומת שיח בתחום הספורט.
  • המדיום (האמצעי) התקשורתי: רמת הרשמיות הנדרשת בכתיבת מכתב למשל, שונה מהרמה הנדרשת בשיחה שבעל פה (גם כאשר מדובר באותם מוען ונמען).
  • תפקיד המשתתפים במסרים: כאמור, אופי השפה הוא שונה כאשר מדובר למשל בשיחה בין בעל לאישה לעומת מפקד וחייל, מראיין ומרואיין וכו'.
  • מידת הפורמליות של השיח: משלב בטקס רשמי הוא שונה ממשלב של שיחה אינטימית, משלב של מאמר מדעי שונה ממשלב של רשימת קניות, משלב של מכתב הממוען לחבר שונה ממשלב של מכתב הממוען למרצה באקדמיה וכו'.


החלוקה הנפוצה של הלשון מציגה ארבעה משלבים עיקריים:

  • לשון גבוהה / מליצית: שפה פיוטית המאפיינת את הלשון הספרותית והמקראית. הייתה בעבר לשון מדוברת אך השתנתה עם השנים, והיום כמעט ולא נמצאת בשימוש בשפה היומיומית ומופיעה בעיקר בספרות, באקדמיה, בנאומים, במכתבים רשמיים וכו'. לדוגמה: "טוב היה אילו חזרתי לביתי, אלא שכבר ירד היום וביתי רחוק מן העיר" (עגנון, תשי"ט, עמוד 187).‏[1]
  • לשון תקנית: הלשון שנקבעה רשמית על ידי הממסד הלשוני, וכפי שבאה לידי ביטוי בנוסח החדשות בכלי התקשורת. יש לה שימוש ביומיום בעיקר בקרב אנשי מקצוע, נותני שירותים, אנשי חינוך וכו'.
    לדוגמה, הפיכת דברי עגנון למשלב זה תראה בערך כך: "היה עדיף לשוב הביתה, אך בא הערב וביתי נמצא הרחק מהעיר".
  • לשון מדוברת: מתבססת על הלשון התקנית אך ללא הקפדה מדויקת על כל כלליה, מאופיינת בשימוש על ידי הציבור הרחב בשגרה היומיומית וכוללת לעתים מבעים אשר לרוב אינם בשימוש בשפה התקנית.
    לדוגמה: "הכי טוב היה אם הייתי חוזר הביתה, אבל כבר היה חושך ואני גר מחוץ לעיר".
  • לשון תת-תקנית (סלנג): לשון שאינה כפופה לכללים רשמיים והשימוש בה נעשה כראות עיניו של הדובר. נפוצה ביותר בקרב בני נוער. מעין תמונת מראה של הלשון הגבוהה – סביר שלא יעשה בה שימוש בטקסט או שיח ספרותי, אקדמי או רשמי ואילו עיקר הופעתה תהיה במצבים בהם רמת הרשמיות המצופה היא הנמוכה ביותר כגון שיחות רחוב, שיח בין חברים, התכתבויות במסרונים וכו'.
    לדוגמה, לו היה כותב עגנון את דבריו בצורת סלנג הם היו נראים בערך כך: "אם הייתי עף הביתה זה היה הכי טוב, אבל כבר היה לילה ואני גר רחוק לאללה".


כדוגמה לדובר עברית שבלט בחוסר מיומנותו לעבור ממשלב למשלב, אפשר להביא את הנשיא זלמן שזר, אשר נודע כדובר מליצי בנאומיו, סגנון שפתו ושפת הגוף שלו. מערכון בתוכנית "לול", שהוקרן בטלוויזיה הישראלית, כלל חיקוי שלו כשהוא מברך את שחקני הכדורגל לפני משחק הגמר בגביע המדינה בכדורגל, והדגים את התופעה המגוחכת של שימוש לשוני לא נכון במקום הלא נכון. במיוחד זכור המשפט הפתטי, בלווי הנפת יד בצורת "אצבע משולשת": "תחזקנה רגליכם!". מערכון זה מבוסס על המציאות, כשבגמר גביע המדינה בשנת 1972, מיד בסיום המשחק בו הפסידה קבוצת הפועל ירושלים לקבוצת הפועל תל אביב, אמר את הדברים הבאים: "הידד למנצחים, ולמפסידים נאמר 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני' - יום יבוא וגם ירושלים תנצח!"

בספרם של דן בן אמוץ וחיים חפר, "ילקוט הכזבים", מופיעה בדיחה המלמדת על חשיבות השימוש במשלב הנכון:

פעם טבע בכנרת המורה לעברית של דגניה א'. דווקא באותו זמן ישבו במקום המון חברה מהקורס לספורט של הפלמ"ח, אבל המורה צעק "הושיעו, הושיעו", ואיש לא הבין מה הוא רוצה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עגנון, ש' (תשי"ט). "קשרי קשרים", כל סיפוריו של שמואל יוסף עגנון, כרך שישי. ירושלים: שוקן, עמ' 186-190.