צאדק גודבזאדה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
צאדק גודבזאדה
صادق قطب‌زاده
לידה 24 בפברואר 1936
אספהאן, איראן עריכת הנתון בוויקינתונים
הוצאה להורג 15 בספטמבר 1982 (בגיל 46)
טהראן, איראן עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה איראן עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה
תפקיד שר החוץ של איראן עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה מפלגת החופש של איראן עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

צאדק גודבזאדה (בפרסית: صادق قطب‌زاده;‏ 24 בפברואר 1936 – 15 בספטמבר 1982) היה פוליטיקאי איראני ששימש עוזרו הקרוב של האייתוללה חומייני במהלך גלותו בצרפת ב-1978, ושר החוץ (30 בנובמבר 1979 - אוגוסט 1980) במהלך משבר בני הערובה באיראן בעקבות המהפכה האיראנית. ב-1982 הוא הוצא להורג על ההאשמה שתכנן לחסל את האייתוללה חומייני ואת הרפובליקה האסלאמית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גודבזאדה נולד באספהאן בשנת 1936[1]. היו לו אחות ואח[2]. אביו היה סוחר עצים עשיר[3][4].

כסטודנט היה ראש זרוע הסטודנטים של חזית ההתנגדות הלאומית שפעלה נגד השאה שעלה לשלטון בעקבות הפלת שלטונו של מוחמד מוסאדק ב-1953.[5] הוא עזב את איראן ב-1959 לאחר שנעצר פעמיים בשל פעילותו נגד משטר השאה[2] ולמד בבית הספר לשירות החוץ של אוניברסיטת ג'ורג'טאון[4]. אולם לא סיים את לימודיו כי ריכז את מאמציו בהפגנות נגד ממשלתו של השאה מוחמד רזא שאה פהלווי. הוא השתייך לאגף הרדיקלי יותר של תנועת החירות האופוזיציונית שפעלה נגד השאה, יחד עם אברהים יזדי, מוסטפא צ'מראן ועלי שריעתי. בעקבות השתוללות במסיבה יוקרתית בהנחיית השגריר האיראני דאז בארצות הברית, החתן של השאה, ארדשיר זהדי, שללו ממנו האיראנים בשנת 1962 את אזרחותו האירנית והוא גורש מארצות הברית[6]. הוא הגיע לאלג'יריה, בה פעל עם מוסטפא צ'מראן ואברהים יזדי, ללא הועיל, להשיג תמיכה בחזית לשחרור איראן, בראשות מהדי באזרגאן, בה היה חבר בכיר. בדצמבר 1963 הגיע גודבזאדה למצרים יחד עם צ'מראן ויזדי, שם הקימו את SAMA, ארגון מיוחד לאחדות ולפעולה, נגד השאה, בחסות נאצר. אולם בעקבות חילוקי דעות עם נאצר, שרצה ש-SAMA תתרכז בתעמולה נגד השאה, בעוד אנשי החזית רצו לפעול בלוחמת גרילה, עזבו אנשי SAMA את מצרים בשנת 1966[7].

בשנות ה-60 המאוחרות, גודבזאדה למד בקנדה וקיבל תואר ראשון ממכללת נוטרדאם בנלסון, בשנת 1969[2].

גודבזאדה עבר לסוריה ויצר קשרים עם מוסא א-סדר[8], איש דת שיעי איראני-לבנוני, שהפגיש אותו עם חאפז אל אסד ודאג לו לדרכון סורי[9]. לימים חומייני מינה אותו לחבר ועדת המעקב לבירור גורלו של אל סאדר בעקבות היעלמותו באוגוסט 1978.[10]

באותה תקופה הוא שהה בלבנון ויצר קשרים עם אנשי אש"ף[11]. על פי חלק מהדיווחים הוכשר גודבזאדה בלבנון יחד עם חמושים איראניים מהפכנים ופלסטינים[12].

בהמשך עבר לעיראק, שם פגש את האייתוללה רוחאללה ח'ומייני ב-1963[1] או בשנת 1971[2].

קריירה ופעילויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1976 התיישב גודבזאדה בפריז תחת סיפור כיסוי של כתב היומון הממשל הסורי, אל ת'ורה, שאיפשר לו להמשיך את פעילותו המחתרתית נגד השאה.[9][13] הוא היה לעוזרו הקרוב של האייתוללה חומייני בעת גלותו בצרפת וניהל קשרים עם עיתונאים מערביים. הוא גם ניהל רומן עם הכתבת הקנדית, קרול ג'רום (Carole Jerome)[14]. בפריז יצר גודבזאדה קשרים עם נציגי אש"ף בעיר והיה ידיד קרוב של אלמנתו של מחמוד המשארי. הוא עירב בתעמולתו נגד השאה הטפה אנטי-ישראלית ואנטישמית[15]. גודבזאדה יחד עם מוסטפא צ'מראן היו חלק מהפלג, שנקרא "המאפיה הסורית", בחצר חומייני, והיה סכסוך בין קבוצתו לקבוצה הידידותית ללוב, בראשות מוחמד מונטזרי[16].

גודבזאדה ליווה את חומייני בטיסת אייר פראנס חזרה לאיראן ב-1 בפברואר 1979[17] והיה זה שתרגם את תגובתו של האייתוללה "היצ'י (כלום)" לשאלתו של העיתונאי ג'ון סימפסון: "אייתוללה, האם אתה מוכן לספר לנו מה אתה מרגיש לגבי החזרה לאיראן?"[17] הוא גם היה המתרגם של חומייני במסיבת העיתונאים שהתקיימה בטהרן ב-3 בפברואר 1979[18].

בעקבות המהפכה האיראנית היה גודבזאדה לחבר במועצה המהפכנית כאשר בזרגן ואחרים עזבו את המועצה כדי להקים ממשלת מעבר[5][19]. בנוסף, שימש כדובר האייתוללה.[20]

הוא גם מונה למנהל הרדיו והטלוויזיה האיראנית הלאומית (NIRT) ב-11 בפברואר 1979.[21] הוא הנהיג קו נוקשה נגד השאה שדרש ללא הרף את הסגרתו לידי השלטון החדש באירן, אסר על הופעת אמנים בעלי סגנון מערבי ושידור מוזיקה מערבית, הגביר את ההטפה לאסלאם, וטיהר ממנו את תומכי השאה, גורמים לא אסלמיים[22], נשים ושמאלנים[23]. ב-13 במרץ, שתי נשים, האחת עם אקדח והשנייה עם סכין, תקפו את גודבזאדה במחאה על המדיניות הפונדמנטליסטית של המשטר האסלאמי.[20] קרוב ל-15,000 נשים התאספו גם מחוץ למטה ה-NIRT כדי למחות על מדיניותו האיסלאמיסטית[24].

היו שטענו שגודבזאדה פעל להביך את שר החוץ אברהים יזדי ולגרום לו להתפטר[25].

שר החוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוא מונה לשר החוץ בסוף נובמבר 1979[26][27] לאחר שאבולחסן בניסאדר התפטר מתפקיד שר החוץ בפועל על רקע מחלוקות סוערות על גורלם של בני הערובה האמריקאים. בתחילת 1980 השתתף גודבזאדה במשא ומתן מוקדם על משבר בני הערובה באיראן בפריז עם עוזרו של קרטר, המילטון ג'ורדן, מה שהוביל ל"תוכנית מורכבת רב-שלבית"[28] אשר טורפדה על ידי חומייני בהכרזה שגורלם של בני הערובה יוכרע על ידי הפרלמנט האיראני החדש[29].

באפריל 1980, בעת ביקור בכווית ניצל מניסיון התנקשות[30].

גודבזאדה כתב מכתב פתוח למג'לס באוגוסט 1980 בדרישה לשחרור מהיר של החטופים, ואמר לרויטרס חמישה ימים לאחר מכן כי "למועמד הנשיאות של ארצות הברית רונלד רייגן, בתמיכת קיסינג'ר ואחרים, אין שום כוונה לפתור את הבעיה. הם יעשו כל שביכולתם כדי לחסום את זה."[31] בחודשים ספטמבר ואוקטובר הוא הוציא עוד כמה הצהרות פומביות בטענה כי ייתכן שהתרחשה עסקה לעיכוב שחרור החטופים.[31] סוכנות הידיעות הצרפתית סוכנות הידיעות פרנס פרס ציטטה אותו ב-6 בספטמבר כמי שקבעה כי "מחנה רייגן ניסה בכוח לחסום פתרון של בעיית [בני הערובה] לפני הבחירות" וכי יש לו "מידע" כדי להוכיח זאת.[31] ב-11 בספטמבר פורסם המכתב הפתוח בעיתון איראני עם האשמות דומות.[31] עשור לאחר מכן, ב-1991, ג'וזף אי. פרסיקו מהניו יורק טיימס סיכם סקירה על ספרו של גארי סיק October Surprise ובו נאמר: "שני חברים של גודבזאדה ששוחחו איתו לעיתים קרובות בתקופה זו אמרו שהוא התעקש שוב ושוב שהרפובליקנים היו בקשר עם גורמים באיראן כדי לנסות לחסום את שחרור בני הערובה". [32][33] כוח המשימה להפתעת אוקטובר של הבית שחקר את ההאשמות של הפתעת אוקטובר ראיין מקורבים לגודבזאדה והגיע למסקנה ב-1993 שהם "לא חשפו דבר כדי לאשש את הצהרותיו של גודבזאדה".[34]

לאחר כישלון ניסיון החילוץ שעליו החליט הנשיא קרטר, הוא הגדיר את ניסיון החילוץ כ"מעשה מלחמה" נגד איראן. עם זאת, גודבזאדה לא היה אנטי אמריקאי במהלך כהונתו[10].

בינואר 1980, גודבזאדה התמודד על הנשיאות, אך קיבל רק כ-1 אחוז מהקולות של המצביעים בבחירות[1].

ביולי 1980, לאחר רצח שאפור בח'תיאר, ביטל גודבזאדה את ביקורו המתוכנן בניקרגואה ושב לאירן. לעיתונאים הוא טען שההאשמות שאירן עומדת מאחורי החיסול הן מגוחכות[35].

כהונתו כשר החוץ הסתיימה באוגוסט 1980[21] כאשר מוחמד עלי רג'אי מונה לראש ממשלת איראן ומינה את קארים חודפאנאהי לשר החוץ[36].

פרישה מהפוליטיקה, משפטו והוצאתו להורג[עריכת קוד מקור | עריכה]

גודבזאדה במהלך משפטו

לאחר פרישתו מהפוליטיקה עסק גודבזאדה ביבוא במסגרת עסק משפחתי שלו[1] ולמד משפט איסלאמי[5].

ב-7 בנובמבר 1980 נעצר גודבזאדה על ידי משמרות המהפכה במסגרת מאבקם בסיעתו של הנשיא אבולחסן בני-סדר ובגלל ביקורת שלו על מפלגת הרפובליקה האסלאמית, והוכנס לכלא אווין[37][38][39]. הוא שוחרר ב-10 בנובמבר בהתערבות האייתוללה חומייני[40][21]. ימים לאחר שחרורו הוא השתתף באספת עם גדולה בטהרן אך נמנע מלנאום בגלל הוראה של חומייני[41].

ב-8 באפריל 1982 הוא נעצר יחד עם מעל אלף קציני צבא ואנשי דת, כולל חתנו של המנהיג הדתי אייתוללה קאזם שריאטמדרי. הם הואשמו בתכנון חיסולו של האייתוללה חומייני והפלת הרפובליקה האסלאמית[42].

לאחר חקירה בעינויים הוא הודה בהאשמות נגדו בשידור טלוויזיוני[2] והצביע על אייתוללה קאזם שריאטמדרי כמוביל המזימה[43][44] הוא טען שעמיתיו רצו לחסל את חומייני אבל הוא התנגד חיסול[45].

במסיבת עיתונאים באפריל 1982, חוג'ת אל-אסלאם מוחמד ריישהרי, השופט הראשי של בית הדין המהפכני הצבאי החדש שהוקם, הסביר את העלילה באמצעות "תרשים משוכלל מלא בקופסאות וחצים המקשרים בין גודבזאדה לבין הקצינים המלכותיים, בצד אחד, ל'פיאודליסטים, למיני-קבוצות השמאלניות ואנשי הדת המזויפים' ומצד שני, ל'חזית הלאומית, ישראל, הפהלוויס והאינטרנציונל הסוציאליסטי. ארבעת האחרונים היו מקושרים ל-CIA."[23]

משפטו של גודבזאדה החל באוגוסט 1982 ובבית המשפט הוא הכחיש את ההאשמות שניסה לחסל את חומייני או להפיל את המשטר, אך אישר שביקש להפיל את הממשלה האיסלאמית הנוכחית[5][1]. לאחר משפט של 26 יום, בית הדין המהפכני הצבאי מצא אותו אשם וגזר עליו גזר דין מוות. הוא הוצא להורג ב-15 בספטמבר 1982 בכלא אווין בטהראן, על ידי כיתת יורים[46][47]. בתקשורת נטען שההוצאה להורג נבעה מהרעה ביחסים בין אירן לבין סוריה, שגודבזאדה נשא את דרכונה[48].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא צאדק גודבזאדה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 5 Ghotbzadeh, Iran hostage crisis figure, executed, The New York Times, 17 September 1982
  2. ^ 1 2 3 4 5 Western background lay behind clergy's fury at Ghotbzadeh, The Montreal Gazette, 17 September 1982
  3. ^ Barry Rubin, Paved with Good Intentions, Penguin Books, 1980, New York, page 308
  4. ^ 1 2 יוסף אלפר, נדודיו של גוטבזאדה, מעריב, 17 באוקטובר 1980
  5. ^ 1 2 3 4 Edward A. Gargan (16 בספטמבר 1982). "A Man of Ambiguity". The New York Times. London. נבדק ב-4 באוגוסט 2013. {{cite news}}: (עזרה)
  6. ^ פול טיילור, בית המטבחיים - כך מכנים בטהראן את משרד החוץ הקוטל שר אחר שר, מעריב, 10 בדצמבר 1979
  7. ^ Abbas William Samii (1997). "The Shah's Lebanon policy: the role of SAVAK". Middle Eastern Studies. 33 (1): 66–91. doi:10.1080/00263209708701142.
  8. ^ Saud Al Zadeh; Elia Jazaeri (23 בפברואר 2011). "Mousa al-Sadr alive in Libyan prison: sources". Al Arabiya. Dubai; Beirut. {{cite news}}: (עזרה)
  9. ^ 1 2 Tony Badran (22 ביוני 2010). "Syriana". Tablet. נבדק ב-4 באוגוסט 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  10. ^ 1 2 Mohammad Ataie (Summer 2013). "Revolutionary Iran's 1979 endeavor in Lebanon". Middle East Policy. XX (2): 137–157. doi:10.1111/mepo.12026.
  11. ^ שמואל שגב, 3 ימים אחר הפגישה עם בגין בארמונו בטהראן איים השאה להפעיל נשק הנפט נגד ישראל, מעריב, 20 במאי 1980
  12. ^ John Cooley (2002). "Recruiters, Trainers, Trainees". Unholy Wars: Afghanistan, America and International Terrorism. Pluto Press. p. 83. ISBN 978-0-7453-1917-9.
  13. ^ Tariq Alhomayed (11 ביוני 2011). "An Iranian minister pretending to be a Syrian reporter!". Asharq Alawsat. אורכב מ-המקור ב-3 בספטמבר 2014. נבדק ב-25 באוגוסט 2013. {{cite news}}: (עזרה)
  14. ^ Elaine Sciolino, Persian Mirrors, Free Press, 2000, pages 49-50
  15. ^ אורי דן, גם לינוביץ יהיה קיצוני מן המצרים בשיחות האוטונומיה, מעריב, 10 בדצמבר 1979
  16. ^ Mark Gayn (20 בדצמבר 1979). "Into the depths of a boiling caldron". Edmonton Journal. נבדק ב-27 ביולי 2013. {{cite news}}: (עזרה)
  17. ^ 1 2 "12 Bahman: Khomeini Returns". PBS. 1 בפברואר 2009. נבדק ב-4 באוגוסט 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  18. ^ Mohammad Sahimi (3 בפברואר 2010). "The Ten Days that Changed Iran". PBS. Los Angeles. נבדק ב-30 ביולי 2013. {{cite news}}: (עזרה)
  19. ^ Helen Chapin Metz (ed.). "The Revolution" (PDF). Phobos. אורכב מ-המקור (PDF) ב-3 בדצמבר 2013. נבדק ב-10 באוגוסט 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  20. ^ 1 2 Robin Morgan (1984). Sisterhood is Global: The International Women's Movement Anthology. Feminist Press at CUNY. p. 329. ISBN 978-1-55861-160-3.
  21. ^ 1 2 3 "Index Ge-Gj". Rulers. נבדק ב-3 באוגוסט 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  22. ^ אלכס אפטי, איש המסתורין של חומייני היה לשר החוץ, מעריב, 2 בדצמבר 1979
  23. ^ 1 2 Ervand Abrahamian. (1999).
  24. ^ Hamid Naficy (2012). A Social History of Iranian Cinema, Volume 3: The Islamicate Period, 1978–1984. Duke University Press. p. 108. ISBN 978-0-8223-4877-1.
  25. ^ Barry Rubin, Paved with Good Intentions, Penguin Books, 1980, New York, pages 298, 302
  26. ^ גוטבזאדה יחליט היום אם ישתתף בדיון באו"ם, מעריב, 29 בנובמבר 1979
  27. ^ Maxim Kniazkov (1 באפריל 1991). "Inside the KGB: Myth and Reality". Washington Monthly. נבדק ב-20 ביוני 2013. {{cite news}}: (עזרה)
  28. ^ Mark Bowden, Guests of the Ayatollah: the first battle in America's war with militant Islam, Atlantic Monthly Press, (2006), pp. 359-61
  29. ^ Bowden (2006), pp. 363, 365
  30. ^ נכשל נסיון התנקשות בגוטבזאדה בכווית, מעריב, 30 באפריל 1980
  31. ^ 1 2 3 4 Joint report of the Task Force to Investigate Certain Allegations Concerning the Holding of American Hostages by Iran in 1980 ("October Surprise Task Force"). October Surprise Task Force. Washington, D.C.: United States Government Printing Office. 3 בינואר 1993. p. 81. hdl:2027/mdp.39015060776773. OCLC 27492534. H. Rept. No. 102-1102. {{cite book}}: (עזרה)
  32. ^ "October Surprise Task Force" 1993, p. 81.
  33. ^ Joseph E. Persico (22 בדצמבר 1991). "The Case for a Conspiracy". The New York Times. p. 7. {{cite news}}: (עזרה)
  34. ^ "October Surprise Task Force" 1993, p. 82.
  35. ^ תמר גולן, הגולים האירניים שרויים בפחד, מעריב, 21 ביולי 1980
  36. ^ "Foreign Ministers". Peymanmeli. נבדק ב-29 בנובמבר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  37. ^ גוטבזאדה בכלא, דבר, 9 בנובמבר 1980
  38. ^ "Iran jails Ghotbzadeh". The Milwaukee Journal. Beirut. AP. 8 בנובמבר 1980. נבדק ב-4 באוגוסט 2013. {{cite news}}: (עזרה)
  39. ^ "Iran arrests Ghotbzadeh for death plot". Lawrence Journal. Beirut. AP. 10 בנובמבר 1980. נבדק ב-4 באוגוסט 2013. {{cite news}}: (עזרה)
  40. ^ ארה"ב מסרה לאלז'יריה תשובתה לתנאי איראן, מעריב, 11 בנובמבר 1980
  41. ^ אסיפת־עם בטהרן נהפכה להפגנה נגד המפלגה האיסלאמית, דבר, 16 בנובמבר 1980
  42. ^ גוטבזאדה נעצר - נאשם בקשר לרצוח את חומייני, דבר, 11 באפריל 1982
  43. ^ Semira N. Nikou. "Timeline of Iran's Political Events". United States Institute of Peace. נבדק ב-27 ביולי 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  44. ^ "Love bloomed during Iranian revolution". Ottawa Citizen. Ottawa. CP. 12 באוגוסט 1986. נבדק ב-3 באוגוסט 2013. {{cite news}}: (עזרה)
  45. ^ גוטבזאדה הודה בקשר נגד חומייני, דבר, 21 באפריל 1982
  46. ^ George Russell. (27 September 1982).
  47. ^ Shireen T. Hunter (Spring 1987). "After the Ayatollah". Foreign Policy. 66 (66): 77–97. doi:10.2307/1148665. JSTOR 1148665.
  48. ^ השתתפות סוריה בוועידת פאס חרצה גורלו של גודבזדה, דבר, 17 בספטמבר 1982
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=צאדק_גודבזאדה&oldid=37332314"