קונטרה-רפורמציה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הקונטרה-רפורמציה, או הרפורמציה הקתולית, היא תקופה בתולדות הנצרות הקתולית מכהונתו של האפיפיור פיוס הרביעי ב-1555 ועד לסוף מלחמת שלושים השנה בשנת 1648. הרפורמציה הקתולית הייתה תנועה רחבה של שינוי והתחדשות של הנצרות הקתולית, בין השאר בתגובה על הרפורמציה הפרוטסטנטית.

רפורמות אלה כללו הקמת סמינרים להכשרה הולמת של כמרים על פי המסורות התאולוגיות של הכנסייה, רפורמה של החיים הדתיים על ידי חידוש והקפדת-יתר במסדרי הנזירים, ותנועות רוחניות חדשות שהתמקדו בחיים הדתיים וביחס אישי וקרוב עם ישו, למשל המיסטיקנים הספרדים ואסכולת הרוחניות הצרפתית.

"הרפורמה שכנגד" או "הרפורמה הקתולית"[עריכת קוד מקור | עריכה]

שני מושגים אלה מאירים היבטים שונים של התנועה. המושג רפורמציה שכנגד, שבו משתמשים בעיקר מי שאינם קתולים, מדגיש את הדעה שרפורמות אלה היו תגובה לעליית הפרוטסטנטים ולאיום שהם הציבו בפני המוסדות הקתוליים. על פי דעה זו, מטרתן של הרפורמות הייתה בעיקר למנוע איבוד כוחות ומאמינים לטובת הפרוטסטנטיות. לעומת זאת המושג "רפורמציה קתולית" מזהה את התנועה כפעולה של הכנסייה, ולא ריאקציה לרפורמטורים הפרוטסטנטים. המשתמשים במושג זה טוענים כי היו שינויים שהחלו עוד לפני פעולותיו של מרטין לותר, וכן שהפעולות של רפורמטורים קתוליים היו רחבות הרבה יותר מאשר תגובה לפרוטסטנטיות בלבד.

ועידת טרנטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

האפיפיור פאולוס השלישי (1534-1549) יזם את ועידת טרנטו (1545-1563): אסיפה של קרדינלים שישיבה בשלושה מושבים מתמשכים. תפקידה היה להביא לרפורמה מוסדית ולהתייחס לנושאים בעייתיים כמו בישופים וכמרים מושחתים, אינדולגנציות ושחיתויות כספיות אחרות. הקונציל דחה את העמדות הפרוטסטנטיות, והצהיר מחדש על הנאמנות למבנה הבסיסי של הכנסייה הימי-ביניימית, למערכת הסקרמנטים שלה, למסדרים הדתיים שלה ולדוקרטינה שלה. הקונציל דחה פשרה כלשהי עם הפרוטסטנטים, תוך הצהרה על עקרונות התאולוגיה הקתולית: גאולה בעזרת אמונה ומעשים, ולא רק בעזרת אמונה (כפי שטענו הפרוטסטנטים); טרנסובסטנציאציה - האמונה שבמהלך הליטורגיה הקדושה לחם הקודש נהפך באופן ממשי לגופו של ישו, וכן האמיתות של ששת הסקרמנטים האחרים. כמו כן, מנהגים שנגדם יצאו הפרוטסטנטים, כמו האינדולגנציות, הפולחן לקדושים ולשרידי קדושים, העלייה לרגל והפולחן למריה אם ישו, אושרו מחדש כחיוניים לאמונה הנוצרית. עיקרי האמונה כפי שנוסחו בידי הקונציל נותרו בתוקף בכנסייה הקתולית עד לניסוח מחודש שלהם בשנת 1992.

עם זאת, הקונציל הכיר בצורך ברפורמה מעמיקה: בחינוך תאולוגי מעמיק יותר לכמרים, שחלקם הגדול לא ידע לטינית או קרוא וכתוב, ובחינוך מעמיק יותר לאוכלוסייה כולה בנושאי המשמעות של עיקרי הנצרות והתפילה. כמו כן, הובעה התנגדות לשחיתות שפשתה בכנסייה בזמן הרנסאנס כמו הסימוניה - מכירה של משרות בכנסייה, והוכרז על הידוק המשמעת ואכיפתה במסדרים ובמוסדות הדתיים. הוכרז כי לא יהיה עוד מינוי בישופים מסיבות פוליטיות, וניתנו לבישופים סמכויות רבות יותר. הייתה קיימת בעיה רצינית של בישופים שלא היו נוכחים בערים עליהן היו אחראים, ורק נטלו את כספי המסים שהגיעו להם מערים אלו. הקונציל אסר על בישוף להיעדר מעיר עליה הוא אחראי.

רפורמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האפיפיור פאולוס הרביעי (1555-1559) נחשב לראשון מבין אפיפיורי הרפורמציה שכנגד בשל מאמציו להשמיד את הפרוטסטנטיות וגם להתייחס לבעיות המוסדיות בכנסייה שתרמו לעלייתה. שתיים מהאסטרטגיות שלו היו האינקוויזיציה וצנזורה על ספרים. למנגנון זה, שהוקם על בסיס הדגם של האינקוויזיציה הלאומית בספרד, היה תפקיד מרכזי בקביעת גבולות ה"אורתודוקסיה", כלומר: אותן עמדות ודעות שנחשבו לגיטימיות, לעומת מה שהוגדר כ-"הטרודוקסי" וכעומד בסתירה לעקרונות הקתוליים, ושנגדו ניהלה האינקוויזיציה מלחמת חורמה מלווה באמצעי-דיכוי. פעולות אלה דמו במידה רבה לאסטרטגיות האוטוקרטיות של תנועות רפורמה מוקדמות יותר: שריפת כופרים ודגש על יישום מחמיר של החוק הקנוני. מגמות אלה שיקפו גם את האבסולוטיזם שאפיין את שליטי המאה ה-16.

האפיפיור פיוס החמישי (1566-1572), לעומת זאת, הדגיש צדדים אחרים של הרפורמה: האמונה והדבקות העממית. הוא החל את תקופת כהונתו בחלוקת צדקה לעניים ובמימון מוסדות עבורם, והיה ידוע בצדיקותו וקדושתו האישית. מצד שני, הוא גם קידם את הישועים ותמך באינקווזיציה.

האפיפיור סיקטוס החמישי (1585-1590) התמקד בבניה מחדש של רומא כבירה אירופאית ועיר ברוקית גדולה, סמל חזותי של הכנסייה הקתולית.

הקמתה של האינקוויזיציה כאמצעי פיקוח שיטתי על דעותיהם ועל מעשיהם של הקתולים היא אחד הביטויים של הרפורמה המבנית שעברה הכנסייה הקתולית באותה תקופה.

המסדרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסדרים דתיים חדשים היו חלק מהותי מהמגמה הזו. מסדרים כדוגמת הקפוצ'ינים, אחוות אורסולה הקדושה, אחוות האהבה האלוהית, התיאטינים, הברנביטים, ובייחוד הישועים חיזקו את הקהילות הכפריות ואת הדבקות העממית, נלחמו בשחיתות בתוך הכנסייה והציבו דוגמה להתחדשות קתולית.

התיאטינים היו מסדר של כמרים שלקחו על עצמם להלחם בהתפשטות הכפירה ולתרום להתחדשות של הכמורה. הקפוצ'ינים, ענף של המסדר הפרנציסקני שהיה ידוע בשל דאגתם לעניים ולחולים, צמחו במהירות. מסדר הקפוצ'ינים היה מבוסס על חיקוי של חיי ישו כפי שתוארו באוונגליונים. האורסלינות התמקדו בחינוך בנות.

הישועים, שנוסדו בידי הספרדי איגנטיוס מליולה (1491-1556) היה המסדר החדש האפקטיבי ביותר. הישועים ארגנו את מסדרם באופן צבאי, ושיקפו את ההתלהבות האוטוקרטית של התקופה. המסדר החדש היה מאופיין בבחירה זהירה של חבריו, הכשרה קפדנית ומשמעת קשוחה. חבריו נשבעו לעוני, משמעת ונזירות וכך הציבו דוגמה לכנסייה כולה. הם נעשו למטיפים ומחנכים של שליטי המדינות הקתוליות, והיה להם חלק משמעותי בהתרחבות הכנסייה באמריקות ובאסיה, תוך פעילות מיסיונרית שהייתה נרחבת יותר מזו של הפרוטסטנטים. הישועים היו נאמנים ישירות לאפיפיור וכך נתנו לו לגיטימיות, וזאת בניגוד מוחלט לפרוטסטנטיות ששללה את דמותו.