אינקוויזיציה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
גלילאו גליליי מול האינקוויזיציה הרומית

האינקוויזיציה הייתה מוסד חקירות שהקימה הכנסייה הקתולית במאה ה-13 ובראשה האפיפיור גרגוריוס התשיעי, בניסיון להיאבק בכתות מינות שפרחו באותה תקופה, בעיקר בערים.

חוקרי האינקוויזיציה סיירו - לבד או בזוגות - בערים ובכפרים, הסבירו להדיוטות את עיקרי האמונה הקתולית, שמעו וידויים והטילו עונשים על חוטאים שסירבו לחזור בהם מאמונתם גם לאחר שהובהר להם שהיא מנוגדת לעמדת הכנסייה. לכנסייה לא הייתה סמכות להוציא להורג אנשים, ואם אדם השייך לכנסייה הקתולית עמד בסירובו לקבל עליו את דין הכנסייה, העבירה הכנסייה את האיש לידי הזרוע החילונית, שברוב המקרים הוציאה אנשים להורג. אוטו דה פה, משפט האל, היה כלי ראשון במעלה שבו השתמשה האינקוויזיציה כדי להגיע לקורבנותיה.

רוב המשפטים האינקוויזיטוריים היו על עניינים פעוטים, והסתיימו בהטלת עונש סמלי כמו תפילה, צום או מסע צליינות קצר. עד המאה ה-16, כמעט לא הועלו על המוקד מכשפות בהוראת האינקוויזיציה, ויהודים כלל לא היו בתחום השיפוט שלה - שופטי האינקוויזיציה דנו רק בנוצרים (והאנוסים, שאליהם התייחסו בחומרה מיוחדת, בכללם).

הליך החקירה האינקוויזיטורי נפתח בדרשה שנשא האינקוויזיטור בפני ההדיוטות. לעתים הגיעו אינקוויזיטורים למקומות מרוחקים, שבהם הייתה ההשכלה הדתית דלה מאוד, והמפגש עם האינקוויזיטור היה המפגש הראשון של הציבור עם נוצרי משכיל. ואמנם, רבים מהאינקוויזיטורים היו בעלי השכלה אקדמית מהאוניברסיטאות, שהחלו מתבססות באותה תקופה. האינקוויזיטור הסביר את הדוגמה הכנסייתית, העניק ליישוב "תקופת חסד", שבה יכול כל אחד להתוודות מרצונו בפני האינקוויזיטור ולזכות למחילה ולייעוץ בענייני אמונה, ולהלשין על שכניו ובני משפחתו. בתום תקופת החסד, השתמש האינקוויזיטור במידע שאסף על-מנת לזמן בעצמו את נחקריו, ואף הייתה לו סמכות לזמן עדים שידווחו לו על אמונתם של שכניהם.

האינקוויזיציה, שהשתמשה בעינויים כבדבר שבשגרה, ואף תעדה את ההליך בפרוטוקולים מסודרים. המשפט בימי הביניים לא הכיר בעדויות נסיבתיות, והראיה הקבילה היחידה לאשמתו של אדם הייתה הודאתו. השימוש בעינויים היה אפוא אמצעי חיוני בעיני הכנסייה הקתולית, שהתירה אותם כבר במאה ה-13. על מנת ליצור רושם של גוף הוגן, מסודר וצודק, הושמטו לרוב הליכי קבלת ההודאה מן הפרוטוקולים, אבל מן המקרים שבהם העינויים תועדו אפשר ללמוד שמשך העינויים הוגבל בזמן. הכנסייה אסרה על שפיכת דם במהלך העינויים, והאינקוויזיטורים המציאו שיטות עינויים מגוונות שלא הפרו את האיסור הזה.

האינקוויזיטורים היו לרוב נזירים מהמסדרים המנדיקנטים - מסדרים שתפסו מעמד מרכזי בעולם הנוצרי החל מהמאה ה-13, בזכות פרשנותם הרדיקלית לכתבי הקודש. הנזירים המנדיקנטים, להבדיל מהנזירים הבנדיקטיניים, לא חיו סגורים במנזר מבודד, אלא שוטטו בין הבריות, לבושים בבגדים בלואים והטיפו את הבשורה הנוצרית. אסטרטגיה זו סייעה להם להיאבק בכתות שמתחו ביקורת על הכנסייה הקתולית העשירה, והדגישו את אופיו העני והצנוע של ישו.

האינקוויזיציה הספרדית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – האינקוויזיציה הספרדית

האינקוויזיציה הצפון-אירופית פעלה תחת סמכות האפיפיורות. ואולם, במאה ה-15 הוקמה בספרד אינקוויזיציה עצמאית, שפעלה תחת סמכות המדינה. גוף חקירות זה היה תוקפני יותר, הן בשל הלהט הדתי הקיצוני ששלט בכנסייה הספרדית באותה תקופה, והן בשל הרווח שהפיקה המדינה מהחרמת רכושם של המורשעים בכפירה או במינות. האינקוויזיציה הספרדית גם האריכה ימים הרבה יותר מבכל מדינה אחרת וביטולה הרשמי חל רק בשנת 1834.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]