סקרמנט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תאולוגיה נוצרית
תומאס מאקווינס, מחשובי התאולוגים הנוצריים
פורטל נצרות
מושגים בנצרות

סקרמנט (בעברית מַקְדש) הוא טקס בדת הנוצרית, הניתן בדרך כלל למאמינים בידי כומר. מקור השם במילה הלטינית sacramentum, שבמובנה הרחב מייצגת משהו קדוש ומסתורי (המונח המקביל ביוונית הוא mysterion, שפירושו מסתורין).‏[1][2][3]

הסקרמנטים והחסד האלוהי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנצרות הקתולית מהווים הסקרמנטים צינורות להעברת החסד האלוהי למאמין. קורבן הגאולה של בן האלוהים, אשר התגשם בבשר ודם, קרי מותו של ישו על הצלב, יצר מעיין אינסופי של חסד אלוהי. חסד זה עובר אל המאמינים באמצעות הסקרמנטים, שהינם מעשים סמליים עליהם מצווה הכנסייה. קורבנו של ישו מועבר בסקרמנט לא רק ברמה הסמלית, הזיכרון הרוחני, אלא גם ברמה הסיבתית, ההעברה הממשית של החסד. על-פי הדוקטרינה הקתולית העניק ישו את הסקרמנטים למאמינים מאחר שזוהי דרך מוחשית דרכה יוכלו לקבל את החסד. הסקרמנט הינו הדרך המתאימה ביותר לבני האדם המשלבים, בעת ובעונה אחת, גשמיות ורוחניות בתוכם וכך עובר חסד פנימי למאמינים באמצעות סמלים חיצוניים. אוגוסטינוס הגדיר את הסקרמנטים כצורה נראית של חסד בלתי נראה.

כדי לקבל את התוצאה הסיבתית של הסקרמנט, היינו החסד האלוהי, צריך המאמין, דרך אמונתו, לקבל את סמליותה. תומאס אקווינס טען כי כדי לקבל את התוצאה הממשית של הסקרמנט יש צורך באמונה, כלומר לב המאמין חייב להיות פתוח באמונתו בעת ביצוע הסקרמנטים ורק אז יכול החסד להיכנס בתוכו. בניגוד לאקווינס טען דונס סקוטוס (Duns Scotus) כי מספיק עצם המגע בסקרמנט, גם ללא הפעלת האמונה והרגש, כדי להעביר את החסד ולקבלו. כוונתו של דונס סקוטוס הייתה להראות כי קבלת החסד דרך הסקרמנט הינה רז, שרציונליזציה שלו אינה אפשרית ובכל מקרה מיותרת. הדעה שהתקבלה בסופו של דבר בדוקטרינה הקתולית קבעה כי הסקרמנטים פועלים ex opere operato, קרי בלא תלות ישירה בנותן הסקרמנט, אך מקבל הסקרמנט צריך לפתוח את ליבו לקבלת החסד.

ההיסטוריה של הסקרמנטים בנצרות הקתולית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד המאה ה-12 היו נהוגים סקרמנטים רבים ולא הייתה קיימת שיטה סדורה אחת. פיטר לומבארד, בן המאה ה-12, היה הראשון, אשר מנה שבעה סקרמנטים מרכזיים. במאה ה-13 קיבל תומאס אקווינס את רשימת הסקרמנטים של לומבארד ואלו אושרו בקונסיל של פירנצה במאה ה-15 ובקונסיל של טרנט במאה ה-16. המנהגים הסימבוליים שלא הוכנסו לרשימה זו נקראו ברבות הימים סקרמנטלים (Sacramental). למרות חשיבותה של רשימה זו, רק את הסקרמנטים של הטבילה וההודיה אפשר לשייך למעשים של ישו המוזכרים בברית החדשה. הכנסייה התמודדה עם בעיה זו בקובעה כי חמשת הסקרמנטים האחרים נובעים מאותם שניים ומרומזים באמונה. בכל שבעת הסקרמנטים טבועה סמליות, המתייחסת אל הכנסייה, וכל אחד מהם מעניק את החסד בצורה האופיינית לו.

שבעת הסקרמנטים שהפכו קאנוניים הם: טבילה, קונפירמציה, נישואין, הליטורגיה הקדושה, וידוי, המשיחה האחרונה וההסמכה לכהונה.

שבעת הסקרמנטים הקדושים של הנצרות הקתולית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שבעת הסקרמנטים כפי שהם מוכרים בנצרות כיום גובשו במהלך ימי הביניים. שני הסקרמנטים הקדומים ביותר הם הטבילה וסעודת האדון והם אלו שגם הכנסייה הפרוטסטנטית ממשיכה לקבל, אם כי בשינויים מסוימים. (סקרמנט הוא טקס או מנהג דתי שעל הנוצרי המאמין לקיים במהלך חייו, בהתאם למידת התחייבותו לדת - יש זרמים שונים בנצרות וכל זרם בוחר את מספר הסקרמנטים שהוא יעשה במהלך חייו).

בדרך כלל אדם יזכה במהלך חייו ומותו לשישה סקרמנטים בלבד, כומר לא יזכה בסקרמנט הנישואין בגלל נדר הפרישות ואילו אדם רגיל לא יזכה בסקרמנט ההסמכה. חריג אפשרי הוא אדם שהיה נשוי, התאלמן ואז החליט להקדיש את שארית חייו לכהונה - אדם זה יזכה לכל שבעת הסקרמנטים.

טבילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – טבילה לנצרות

הטבילה (לטינית baptismus) הוא הטקס המכניס את המאמינים אל חיק הכנסייה הנוצרית. סקרמנט זה שני בחשיבותו רק לאוכריסטיה ומתקשר לסיפור הטבלתו של ישו. דרך הטבילה זוכה הנטבל ללידה מחדש, שכן לאחר הלידה הביולוגית של אדם ועד טבילתו, נפשו עדיין מתה, כתוצאה מהחטא הקדמון המכתים את האנושות כולה. הטבילה מכשירה את המאמין לקבל את החסד האלוהי. הטבלת הגוף מסמלת את הטבעתה של נפש בעלת חטא, או ליתר דיוק הגוף החוטא, ומסמלת את לידתה מחדש (משיכתה מן המים) של נפש טהורה ונקייה. זו גם הסיבה שקתולים ממהרים להטביל תינוקות (ביומם השמיני, בדומה לברית מילה), כדי לנקותם בהקדם מן החטא פן ימותו לא מטוהרים ועל כן יגיעו ללימבו (מקום בין הגיהנום לגן העדן). זרמים פרוטסטנטים, לעומת זאת, נטבלים בבגרותם, מתוך בחירה חופשית.

במכלולים כנסייתיים קתוליים גדולים קיימת קפלת טבילה מיוחדת הקרויה בפטיסטריום הבנויה בדרך כלל בצורה מתומנת, רמז לשמונה ימים מהלידה לטבילה ולתחיית ישו ביום השמיני לכניסתו לירושלים.

בכנסיות האורתודוקסיות, בכנסיות קתוליות־מזרחיות ובכנסיות פרוטסטנטיות פונדמנטליסטיות מטבילים את כל הגוף. אצל האורתודוקסים נוהגים להוסיף מעט שמן למי הטבילה. בכנסיות הקתוליות והפרוטסטנטיות מזליף הכומר המקיים את הטקס שלוש פעמים מים שקודשו בברכת כוהן דת על קדמת ראשו של הנטבל ומכניס אותו לכנסייה "בשם האב, הבן ורוח הקודש". מקור הטבילה הוא בדברי ישו-מתי כח',19 "ואתם לכו אל כל הגויים וטבלתם אותם לשם האב והבן ורוח הקודש" ודברי יוחנן המטביל ב-לוקס ג', 16 "אני טובל אתכם במים, הוא יטבול אתכם ברוח הקודש".

אישוש (קונפירמציה)[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קונפירמציה
שבעת הסקרמנטים, ציור מאת רוחיר ון דר ויידן בן המאה ה-15

לטקס הקונפירמציה (אישוש או אשרור) צורה שונה בין הכנסיות. בכנסייה האורתודוקסית יכול כל כוהן דת לבצע טקס זה והוא מתבצע מיד לאחר הטבילה. כוהן הדת מושח בשמן מתובל בארבעים תמציות בושם המכונה "המור הקדוש" את ראש הילד, חזהו, צלעותיו, ידיו, אוזניו, רגליו ופיו באומרו "חתימת המתנה של רוח הקודש אמן". בשל השימוש בשמן, הטקס נקרא בכנסייה זו גם משיחה.

בכנסייה הקתולית נערך טקס זה לילדים שהגיעו לגיל שבע. באמצעות סקרמנט זה מאשר הילד בפרהסיה את אמונתו ורצונו להיכנס לחיק הנצרות. הטקס נועד בעיקר לחיזוק האמונה הנוצרית. סקרמנט זה ניתן רק בידי בישוף (הגמון)- כומר בעל דרגה גבוהה בהיררכיה הכנסייתית. לפני טקס המשיחה בוחן הבישוף את הילדים בעיקרי הדת ואז מושח את מצחיהם בשמן מקודש בצורת צלב, סומך את כפותיו על ראשיהם ומברכם. לצורך הטקס משתמשים בשמן אשר קודש ביום חמישי הקדוש (אשר בנצרות קשור לחג השבועות), זאת היות שבחג השבועות ירדה רוח הקודש על תלמידי ישו.

טקסי הקונפירמציה מקובלים גם ברוב כנסיות הפרוטסטנטיות, למרות ששם הוא אינו נחשב לסקרמנט. במקרים רבים הטקס נערך בגילאי העשרה, לאחר סיום של תהליך לימודי הדת במסגרת הכנסייה והוא מעיד על קבלה חופשית ובוגרת של הנצרות.

טקס הנישואין[עריכת קוד מקור | עריכה]

טקס הנישואין הוא סקרמנט מאוחר יותר, שנועד לתת צביון דתי לטקס הנישואין, החילוני במהותו. לפי האמונה הקתולית, טקס הנישואין אינו הפיך וגירושין אסורים בתכלית האיסור. מרבית הזרמים בנצרות מאמינים כי הנישואין הינם קשר רוחני-אלוהי, שמטרתו להעמיד צאצאים. טקס הנישואין חייב להתקיים בכנסייה או במקום אחר בנוכחות כהן דת (עקב היותו סקרמנט), ובנוסף חייבים שני אנשים נוספים לשמש כעדים לטקס (בדומה ליהדות). כהן הדת מתאר בפני הזוג את מטרות הנישואין: חיים בצוותא, מניעת חטא והולדת צאצאים. בני הזוג מביעים את הסכמתם לנישואים ומחליפים ביניהם טבעות (עניין הטבעת נלקח גם הוא מהיהדות, בה רק הגבר מעניק לאישה טבעת שעל ידיה היא "מתקדשת" לו). כאמור, הכנסייה רואה בסקרמנט זה דבר בלתי הפיך. בכל זאת ניתן לבטל נישואים באחד מארבעת התנאים הבאים: אי מימוש (אי קיום יחסי מין בין בני הזוג), מחלת נפש, הדבקות במחלת מין והריון כתוצאה מניאוף.

אויכריסטיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מיסה

המיסה (Mass) היא הטקס הפולחני החשוב ביותר בנצרות. המיסה היא תפילה נוצרית הנערכת לרוב בימי ראשון. במהלך התפילה (לקראת סופה) מגביה הכומר מול המתפללים לחם קודש וגביע של יין קודש, ההופכים לדמו ולגופו של ישו. הכומר שותה מיין הקודש ולאחר מכן המתפללים נעמדים בשורה ומקבלים לתוך פיהם רקיק של לחם הקודש. חלק זה של המיסה הוא סקרמנט ומכונה הליטורגיה הקדושה או אויכריסטיה ("מתן חסד" ביוונית). כך מעביר ישו את החסד למאמינים, בשרו הופך לבשרם ודמו נמהל בדמם. הטקס מבוסס על דבר ישו לתלמידיו בסעודה האחרונה (מתי כ"ו 26) : "אכלו את הלחם כי זה בשרי, שתו את היין כי זהו דמי, דם הברית החדשה הנשפך בעד רבים לסליחת חטאים". טקס זה התפתח מנוהגם של נוצרים בכנסייה הקדומה לקיים סעודות לכל חברי הקהילה. בשל הרדיפות נגד נוצרים, הפכה הסעודה הגדולה לסעודה סמלית, שקיבלה משמעות מאגית. לחם הקודש הוא רקיק עגול הנאפה כמצה מבצק חיטה שלא החמיץ. יין הקודש הוא יין אדום ומתוק המיוצר במיוחד עבור הכנסייה.

הכנסייה הקתולית פיתחה את תורת הטרנסובסטנציה - השתנות המהות. כפי שניסח זאת תומאס אקווינס, במהלך הטקס המהות של הלחם והיין משתנה. הלחם הופך לבשרו של ישו והיין לדמו, אולם המופעים שלהם נותרים כפי שהיו, כלומר הטעם, הריח, המראה, הצורה שלהם נותרים כאלו של לחם ויין.

חלק מהכנסיות הפרוטסטנטיות כופרות בהשתנות המהות. לגבי דידן מדובר בטקס סמלי בלבד.

וידוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – וידוי (נצרות)

הוידוי – כאשר נוצרי חוטא ומתוודה בפני הכומר, הוא מקבל מחילה וכך מתמרקים חטאיו. הוידוי נעשה בפני כומר היות שישו העביר, לפי המסורת, את הכוח למחול לכהני הדת. הוידוי מבוצע בתוך תא מיוחד בכנסייה הקתולית או בצורת שיחה פנים אל פנים בכנסייה הפרוטסטנטית. הוידוי מוחק לחלוטין את חטאיו של המתוודה ועל כן רק לאדם שעבר וידוי מותר להשתתף באויכריסטיה. תוכן הוידוי הוא סודי ואסור באופן מוחלט לכומר לגלותו לאיש אחר. יש לציין כי לפי התפיסה הנוצרית הקלאסית, משאיר החטא כתם על הנשמה, גם לאחר המחילה. כאשר מת הנוצרי עליו "למרק" את הכתמים האלו בפורגטוריום (מקום בו הנשמה סובלת סבל נורא). רק כאשר כיפר שם על חטאיו, רשאי הנוצרי להגיע לגן-עדן. המחילה בכנסייה הקתולית נעשית בנוסח זה הנאמר על ידי הכומר: "האל הרחום, דרך מותו ותחייתו של בנו, גאל את העולם ושלח את רוח הקודש בינינו למחילה על חטאינו; מי ייתן ודרך הכנסייה יעניק לך האל מחילה ושלום, ואני מוחל לך על חטאיך בשם האב, הבן ורוח הקודש".

ראו גם: אינדולגנציה.

המשיחה האחרונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשיחה האחרונה – הכומר מעניק "מתנת חסד" אחרונה לנוטה למות, כדי שיוכל לצאת אל העולם הבא נקי מחטאים ולהגיע לגן העדן. הוא שומע את וידויו האחרון של הגוסס ואחר כך טובל את אצבעותיו בשמן המשיחה ומושח צלבים על עיניו, אוזניו, פיו וכפות ידיו ורגליו של הגוסס. השמן עצמו מתקדש על ידי כוהן דת בכיר, והוא עשוי מבשמים חזקים ומוחזק בקופסה מעוטרת. הכנסייה מעדיפה היום לכנות סקרמנט זה גם משיחת החולים שאפשר להעניק אותה לחולה קשה (אך לא בהכרח נוטה למות) שעקב כך אינו יכול להגיע לכנסייה ולהביא להחלמתו. שינוי השם גם נועד למנוע את התרגשותו של החולה הקשה בראותו את הכומר מגיע אליו.

ההסמכה לכהונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הסמכה לכהונה

ההסמכה לכהונה – סקרמנט זה עוסק בהכשרת נוצרים לתפקידי כהני דת בכל הדרגות ההיררכיות של הכנסייה ושל מסדרי הנזירים. רק לאחר האצלת סמכות דתית זו מותר לכהן הדת לבצע את הסקרמנטים. ההקדשה לכהונה נעשית על ידי אדם שקיבל הסכמה מטעם הכנסייה הקתולית בוותיקן, החייב להיות בדרגת בישוף והיא נעשית במספר שלבים:

  1. בחירת המועמד (לא כל אדם יכול להיות כוהן מטעם האל)
  2. הדרכתו והכוונתו המקצועית
  3. השבעה של אותו אדם
  4. מינויו לתפקיד כומר או בישוף.

הסמליות והסיבתיות בסקרמנטים של הנצרות הקתולית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסקרמנטים טבועה סמליות, הנוגעת ביחס אל הכנסייה. חשובה מכך היא הסיבתיות של הסקרמנטים, שכן כל אחד מהם מעניק את החסד בצורתו האופיינית. בתפיסה הנוצרית נתפס סקרמנט ההודיה כסקרמנט המרכזי. תומאס אקווינס טען כי סקרמנט ההודיה הוא התכלית אליה מכוונים הסקרמנטים האחרים, סקרמנט מרכזי סביבו מסתובבים הסקרמנטים האחרים. יתרה מזו סעודת האדון זוכה לכבוד הרב ביותר משום שסקרמנט זה מכיל את ישוע בגופו בעוד שבסקרמנטים האחרים החסד מוענק באמצעות כלי של מצווה הנגזרת מישוע. סקרמנט ההודיה מסמל את אחדות הקהילה הנוצרית, בהענקת גופו ודמו של ישוע למאמינים. סיבתיות סקרמנט ההודיה נמצאת בקבלת גופו ודמו של ישוע דרך הלחם והיין, וכתוצאה מפעולתו של ישוע על הצלב, מעניקים גופו ודמו חסד.

סקרמנט הטבילה מסמל, דרך שחזור מותו של ישוע ולידתו מחדש, את קבלתו של המאמין לקהילה הנוצרית. דרך הטבילה זוכה הנטבל ללידה מחדש, שכן לאחר הלידה הביולוגית של בן אדם ועד טבילתו, נפשו עדיין מתה, כתוצאה מהחטא הקדמון המכתים את האנושות כולה. סיבתיות סקרמנט הטבילה נמצאת בהכנת המאמין להשתתפות בסקרמנט ההודייה ובמשמעות ההודייה, היינו הגאולה. קיים קשר פנימי חזק בין סקרמנט הטבילה לסקרמנט ההודייה.

בדומה לטבילה גם סקרמנט הווידוי מסמל לידה מחדש. במהלך חייו מבצע המאמין חטאים אשר פוצעים את נפשו. הווידוי משול לפעולת הצליבה, המסמלת את מחילת החטאים, את ריפוי הנפש הפצועה מחטא. סיבתיות סקרמנט הווידוי היא יישום אישי של רז הגאולה לחוטאים, פתיחת לב החוטא חזרה אל החסד. סקרמנט האישור מסמל את הגעת המאמין לבגרות ואת כניסתו אל הקהילה. סיבתיות סקרמנט האישור בהפיכת המאמין לעדות חיה לאלוהים ולאמונה הנוצרית. סקרמנט המשיחה האחרונה מסמל את אחדות הקהילה הנוצרית. המאמינים העומדים למות משולים לאבנים הנמצאות תחת האדמה, אשר נושאות את המבנה כולו, הקהילה הנוצרית. סיבתיות סקרמנט המשיחה האחרונה היא בהכנת נפש המאמין לתהליך הגאולה ולקבלת החסד, חיי הנצח בעולם הבא.

סקרמנט הכהונה מסמל את הכניסה לתפקיד בשירות הקהילה הנוצרית, הכנסייה. סיבתיות סקרמנט הכהונה טמונה בהכנת רועים רוחניים לקהילה, אשר יסייעו למאמינים לקבל את החסד. סקרמנט הנישואין מהווה, דרך אהבת החתן והכלה, סמל מיסטי לאהבת האלוהים אל עמו. חיי הזוגיות הם סימנים חיים לאהבת האל. הסיבתיות בסקרמנט החתונה טמונה בהענקת החסד ההכרחית לאלו אשר יגדלו ילדים באהבת האל ויראתו, ילדים אשר יהפכו לחברים קהילה הנוצרית, ותושבים עתידיים בגן עדן.

כלל קהילת המאמינים, הכנסייה, נתפסת אף היא כסקרמנט. קהילת המאמינים מסמלת את קיומו של ישוע לאחר מותו ומאפשרת קבלת חסד, הנובע מפעולתו של ישוע על הצלב, אל הבאים בשעריה. יש המזהים את הכנסייה עם סקרמנט ההודייה מכיוון ששניהם מקיימים את גופו של ישוע ודרכו מביאים חסד למאמינים, ויש הרואים את הכנסייה כסקרמנט גדול אשר כל יתר הסקרמנטים מרומזים ממנו. כמו כן ישנם סקרמנטים אחרים פחותים בחשיבותם, אשר כפי שציינתי לעיל נכנסו תחת השם סקרמנטלים. גם החגים ניתנים להבנה כסקרמנט וקיים הסבר לכל חג.

הסקרמנטים בנצרות הלא-קתולית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמו הנצרות הקתולית כך גם הנצרות האורתודוקסית מקבלת את העיקרון התאולוגי הגורס כי דרך הסקרמנט עובר אל המאמין חסד אלוהי. בנצרות הפרוטסטנטית נתפסים הסקרמנטים כביטוי חיצוני לחסד פנימי - מעשה סמלי בלבד, ללא קבלת חסד אלוהי. בהתאם לכך מקיימים הפרוטסטנטים רק שניים מהסקרמנטים: הטבילה ואכילת ה'לחם הקדוש' בזמן המיסה.

תפיסת הסמליות של הסקרמנט, הזיכרון הרוחני הטבוע בו, מקובלת על הנצרות בכללותה אך התוצאה הסיבתית שלו מהווה סלע מחלוקת בין פלגיה השונים. בעוד בנצרות הקתולית ובנצרות האורתודוקסית עוברת דרך הסקרמנטים סיבתיות הגאולה והם משמשים כמכשירים של החסד, הרי כל הזרמים של הנצרות הפרוטסטנטית, מלבד קבוצות מסוימות של נצרות אנגליקנית, שוללים את הסקרמנטים כגורמים לחסד האלוהי, על-אף שהם רואים אותם כסמלים לדברים שבקדושה (חסד ואמונה). בהתאם לכך מקיימים הזרמים הפרוטסטנטים רק שניים מהסקרמנטים: הטבילה ואכילת ה'לחם הקדוש' בזמן המיסה (הנוצרים אנבפטיסטיים מקיימים גם סקרמנט של רחיצת רגליים, לפי הנאמר בספר יוחנן, יג, 14: "לָכֵן אִם־אֲנִי הַמּוֹרֶה וְהָאָדוֹן רָחַצְתִּי אֶת־רַגְלֵיכֶם גַּם־אַתֶּם חַיָּבִים לִרְחֹץ אִישׁ אֶת־רַגְלֵי אָחִיו").

לותר טען כי הסקרמנטים הינם סמלים ועדויות לרצונו הטוב של האל כלפינו ותו לא. הסקרמנטים, בתפיסה הפרוטסטנטית, מלהיבים את האמונה והאמונה גורמת להצדקה בעוד שהחסד הוא פרה-דטרמיניסטי ואין דרך ארצית להשיגו. תפיסת הקלוויניסטים והפרסביטריאנים את הסקרמנטים זהה באופן עקרוני לזו של הפרוטסטנטים, בעוד הצווינגליאנים ממעיטים אף יותר בערך הסקרמנטים ותופסים אותם כסמלים לא של נאמנות האלוהים אל בני האדם אלא של בני האדם אל האלוהים. הפרוטסטנטים מקיימים מבין הסקרמנטים רק את הטבילה וההודיה וכמובן שרק לשם הזיכרון שהם נושאים בקרבם. גם הכנסייה הקתולית גורסת כי הסקרמנטים אינם כורח, משום שאלוהים הכל יכול אינו מחויב להשתמש בטקסים חיצוניים, אולם זו השיטה המתאימה ביותר לבני האדם.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביבליוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • איתן בורשטיין, לקסיקון לנצרות מושגים, רעיונות ואישים. ישראל: איתאב - בית הוצאה לאור, 2005.
  • אהרון לירון (אלטשולר), הנצרות וארץ הקודש : מידע בסיסי ללומד ולמטייל, צ'ריקובר, 1997, עמ' 173-188

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏"Sacrament," The Oxford Dictionary of the Christian Church, Third Edition, (E. A. Livingstone (ed.), Oxford: Oxford Universtiy Press, 1997), p. 1435
  2. ^ ‏D. J. Kennedy, "Sacraments," The Catholic Encyclopedia, http://www.newadvent.org/cathen/13295a.htm
  3. ^ ‏"Sacrament," Online Etymology Dictionary, http://www.etymonline.com/index.php?search=sacrament&searchmode=none