רגרסיה (פסיכולוגיה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

בפסיכואנליזה, רגרסיה או נסיגה היא מנגנון הגנה בו האדם חוזר להתנהגויות המאפיינות שלב מוקדם יותר בהתפתחותו, בו הוא חש נוחות וביטחון רגשי. הדבר עשוי להתרחש במצבים בהם האדם חש משבר מסוים בשלב ההתפתחות שלו, חוסר ביטחון וקושי להתמודד באופן המקובל והתואם את שלב ההתפתחות הבוגר יותר בו הוא נמצא כרגע. לפי התאוריה הפסיכואנליטית של זיגמונד פרויד, הדבר קורה כאשר עולים למודעות דחפים ומחשבות שהאדם חש חרדה רבה מולם ומתקשה להתמודד איתה, ולכן הוא נסוג לאחור, לשלב מוקדם יותר בהתפתחות, בו הוא מדחיק דחפים ומחשבות אלו אל הלא-מודע, ויכול לחוש יותר ביטחון.

מאפייני רגרסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רגרסיה עשויה להתרחש באופן זמני או להימשך פרק זמן ארוך. היא עשויה לקרות תוך כדי ההתפתחות הראשונית של האישיות, במהלך הילדות. למשל, ילד בגיל חמש שנולד לו אח קטן, והוא חש שמירב תשומת הלב של הוריו כבר לא מופנית אליו, עשוי לחוש חוסר ביטחון וחרדה ואז לחזור מהשלב בו הוא נמצא בגיל זה (השלב הפאלי) לשלב קודם (השלב האנאלי), ולבטא התנהגויות רגרסיביות כגון הטלת שתן במיטתו ועיסוק בשליטה על הסוגרים בגופו, למרות שכבר הפסיק לעשות זאת.

התנהגויות רגרסביות עשויות להתרחש גם אצל מבוגרים, למרות שכבר סיימו את תהליך התפתחות האישיות המכריע בילדותם. למשל, אדם מבוגר שבמהלך תקופות מעוררות חרדה בחייו (כגון קידום בעבודה, מבחנים באוניברסיטה וכו') עשוי לצעוק ולרקוע ברגליו כשאינו מקבל משהו שהוא רוצה, או אדם שמעשן ואוכל בכמויות גדולות במצבי מצוקה (על פי תאוריית ההתפתחות של פרויד זוהי נסיגה לשלב הראשון בהתפתחות - השלב האוראלי, בו קיים עיסוק סביב האזור הארוגני של הפה).

במצבים קיצוניים, כגון לאחר טראומה נפשית או במחלות נפש קשות, עשויים להתבטא דפוסי התנהגות רגרסיבית חמורים וקבועים יותר. למשל, בקרב הלוקים בסכיזופרניה מתרחשת התנהגות חסרת אונים ותלותית, קטטוניה (חוסר תנועה או תנועות סטריאוטיפיות) ועוד, דפוסי התנהגות המובנים לעתים כניסיון של האגו למצוא הגנה באמצעות נסיגה להתנהגויות התואמות תינוק חסר ישע.

רגרסיה בשירות האגו[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות המשמעויות השליליות המיוחסות לרוב לרגרסיה, טוענים חלק מהפסיכולוגים כי ניתן להשתמש בה ככלי טיפולי יעיל במהלך טיפולים פסיכולוגיים בשיטות פסיכואנליטיות. פרויד עצמו עסק למשל בהיפנוזה, במהלכה טען כי מטופליו חזרו בדמיונם והעלו מחדש מצבים ורגשות רגרסיביים ובלתי פתורים מתקופת ילדותם; כאשר הועלו מצבים ותחושות קשים אלו במרחב המוגן של חדר הטיפולים - ניתן היה להתמודד עימם ולפתור אותם באופן אדפטיבי יותר וכך לחולל שינוי טיפולי. כיום, חלק מהפסיכולוגים, בהם הפסיכולוג הנודע מייקל באלינט, רואים בנסיגה לשלב קודם במהלך הטיפול מעין אפשרות לתיקון או התמודדות עם תחושות ואירועים של המטופל. למשל, הפסיכיאטר ג'ואל גולד מציע כי ניתן להשתמש בזהירות במהלך הטיפול ב-ARISE ‏(Adaptive Regression in the service of the Ego - רגרסיה אדפטיבית בשירות האגו), וכי היא יכולה להביא ליצירתיות במציאת פתרונות יעילים לקשיים; למשל תופעות כמו דמיון, פנטזיה, חלימה בהקיץ, משחק והתאהבות הם התנהגויות רגרסיביות מקובלות ומועילות בהתמודדויות שונות, בזכותן ניתן להגיע אל תכנים לא-מודעים ללא פחד ולמצוא זוויות ראייה חדשות של האירועים וגישות חדשות להתמודדות.‏[1]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מייקל באלינט, השבר הבסיסי: היבטים טיפוליים של רגרסיה. (תרגום: חני גלעד). סדרת פסיכואנליזה, הוצאת עם עובד.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רגרסיה בלקסיקון הפסיכולוגי "בטיפולנט"

בר-שדה נעמה (2009). אלסטיות הרחם הטיפולי בתוך ומעבר לקליניקה: מבט על טיפול במטופלים רגרסיביים ובנפגעי טראומה מינית

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Joel Gold, ARISE, Edge: The world question center, 2011