רוברט קמפנר
 | |
| לידה |
17 באוקטובר 1899 פרייבורג, הקיסרות הגרמנית  |
|---|---|
| פטירה |
15 באוגוסט 1993 (בגיל 93) קניגשטיין אים טאורוס, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה |
| מדינה |
גרמניה, ארצות הברית |
| השכלה | |
| תקופת כהונה |
? – 15 באוגוסט 1993 |
| תקופת הפעילות |
? – 15 באוגוסט 1993 |
| תפקידים בולטים |
Prosecutor of the International Military Tribunal in Nuremberg |
| פרסים והוקרה |
|
  | |
רוברט מקס וסילי קמפנר (Robert Max Wasilii Kempner; 17 באוקטובר 1899 – 15 באוגוסט 1993) היה משפטן יהודי-גרמני שמילא תפקיד בולט בתקופת רפובליקת ויימאר ומאוחר יותר כעוזר התובע הראשי של ארצות הברית במשפטי נירנברג. קמפנר שירת כתובע ציבורי בברלין בשנות ה-20 של המאה ה-20 ומונה ליועץ המשפטי הראשי במשרד הפנים של פרוסיה. בתפקידו זה הוא ניסה להעמיד לדין את אדולף היטלר בעוון בגידה נגד המדינה ולאסור על פעילותה של המפלגה הנאצית.
לאחר עלייתה של המפלגה הנאצית לשלטון ב-1933, פוטר קמפנר ממשרד הפנים וב-1935 בוטלה אזרחותו בשל היותו יהודי, אז נמלט מגרמניה והתיישב באיטליה. ב-1939 עבר לארצות הברית, שם הפך ליועץ עבור הממשלה, וב-1945 חזר לארץ הולדתו כדי לקחת חלק במשפטי נירנברג.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
רוברט קמפנר נולד בפרייבורג, גרמניה, ב-17 באוקטובר 1899. הוא היה בנם של ואלטר קמפנר ולידיה רבינוביץ',[1] שהיו שניהם מיקרוביולוגים ונחשבו כאחד הזוגות-מדענים הידועים ביותר בזמנם. אמו הייתה האשה השנייה שנעשתה פרופסור בפרוסיה.
הוא למד משפטים, מדע המדינה ומקצועות אחרים באוניברסיטת הומבולדט של ברלין, באוניברסיטת ברסלב (אנ'), ובאוניברסיטת פרייבורג.[1] כסטודנט למשפטים, ישב קמפנר כצופה במשפט נגד סוגומון טהליריאן, שהתנקש בחייו של טלעת פאשה ב-1921 והפך את הגנתו להאשמה בעניין רצח העם הארמני ומעורבותו של טלעת ברצח.
לאחר סיום לימודיו, הפך קמפנר לעורך דין מצליח בברלין במרוצת שנות ה-20, ואז התקדם ליועץ משפטי ראשי למשטרת פרוסיה. ב-1924 השתתף בחקירתם והעמדתם לדין של אדולף היטלר ווילהלם פריק, בעקבות ניסיונו של היטלר לבצע הפיכה בגרמניה בפוטש מרתף הבירה. באותו הזמן המליץ לפזר את המפלגה הנאצית. לאחר עלייתה של המפלגה הנאצית לשלטון ב-1933, פיטר הרמן גרינג את קמפנר מתפקידו בשל פעילויותיו האנטי-נאציות. הוא נאסר והוחזק במשך חודשיים במחנה ריכוז לאחר שהואשם בהדלפת מידע על החימוש מחדש של גרמניה, שהיה אסור על פי הסכם ורסאי שנחתם לאחר מלחמת העולם הראשונה. ב-1935 וילהלם פריק, שהיה אז שר הפנים, ניצל את יהדותו של קמפנר וביטל את אזרחותו הגרמנית. קמפנר גורש מגרמניה ועבר לאיטליה, שם לימד משפטים.[2] ב-1939 היגר לארצות הברית, שם עשה מחקר על דיקטטורות אירופיות באוניברסיטת פנסילבניה והיה יועץ למחלקת המשפטים של ארצות הברית וסוכנויות ממשלתיות נוספות.[1]
במשפטי נירנברג[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר מלחמת העולם השנייה, שב קמפנר לגרמניה, ארץ הולדתו, כדי לשמש כעוזר התובע הראשי של ארצות הברית במהלך משפטי נירנברג. כך, בהיפוך הגורל, תבע קמפנר שניים מהממונים עליו לשעבר שהעמידוהו לדין – גרינג ופריק. בהיותו בקיא יותר במערכת המשפט הגרמנית מאשר כל חבר אחר בצוות של בעלות הברית, עמד קמפנר בראש "אגף הפרכת ההגנה" – הצוות שהיה אחראי לצפות את אסטרטגיות ההגנה של הנאשמים ולהכין את חקירות-הנגד. קמפנר גם הציג את התיק נגד יריבו הישן וילהלם פריק.[2] בין היתר, הזמין קמפנר לנירנברג גם את רודולף קסטנר, לשמש כעד התביעה.[3]
קמפנר גם שירת כפרקליט במשפט של משרד החוץ הגרמני ב-1947–1948 ונזקפת לזכותו מציאת הטקסט של פרוטוקול ועידת ואנזה, מסמך קריטי בהיסטוריה של השואה.[2]
לקיחת מסמכים ובהם יומנו של אלפרד רוזנברג[עריכת קוד מקור | עריכה]
כאשר עזב קמפנר את משפטי נירנברג באמצע שנות ה-40, הוא לקח עמו אלפי מסמכים של המשפט, אל ביתו בלאנסדאון, פנסילבניה (אנ'), מחוץ לפילדלפיה. על פי פטרישה כהן, לדברי מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה בוושינגטון, משרד התובע נתן לקמפנר רשות לקחת את המסמכים,[4] אולם על פי רשות אכיפת ההגירה והמכס של ארצות הברית (אנ') (ICE), נטילת המסמכים על ידי קמפנר הייתה מנוגדת לחוק ולהליך ראוי.[5] משמעותי ביותר במטמון היסטורי זה, היה יומנו של אלפרד רוזנברג, אחד מתומכיו הבכירים העקביים ביותר של היטלר, שב-1946 הורשע ונתלה בעוון פשעי המלחמה שלו. דפי היומן שלו בין השנים 1936–1944 עברו ידיים שונות לאחר מותו של קמפנר בשנת 1993, עד שדווח שהוחזרו לבסוף על ידי סוכני רשות אכיפת ההגירה והמכס של ארצות הברית ביוני 2013. יומנו של רוזנברג נמצא עתה בחזקתו של מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה, לשם מחקר.[4]
לאחר משפטי נירנברג[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר נירנברג, חילק קמפנר את זמנו בין ארצות הברית וגרמניה, שם ייצג לקוחות יהודים בתביעות פיצוי נגד גרמניה.[2] קמפנר עסק כעורך דין בפרנקפורט החל מ-1951. הוא גם הופיע כעד מומחה במשפט אייכמן בירושלים ב-1961.[2]
חייו האישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
רוברט קמפנר נישא לרות והיו להם שני בנים. בשנת 1993, בגיל 93, נפטר קמפנר בפרנקפורט, גרמניה, שם עסק בעריכת דין. אשתו, רות, נפטרה בשנת 1983. קמפנר נקבר בברלין.[1]
ספרים שכתב[עריכת קוד מקור | עריכה]
- רוברט מ"וו קמפנר, המקצוע: השמדה; דרכו של אייכמן, שוקן, תשכ"ד 1963.
כתביו הרבים של קמפנר כללו גם את ספר זיכרונותיו,[1] שפורסם בגרמנית ב-1983, בשם "Ankläger einer Epoche" ("תובע של עידן").
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Reversal of Fortune: Robert Kempner, באתר מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה (באנגלית)
- גזרי עיתונות על רוברט קמפנר
- רוברט קמפנר, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
רוברט מכס וסילי קמפנר (1899-1993), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 4 5 Eric Pace, Robert Kempner, 93, a Prosecutor at Nuremberg, אתר הניו יורק טיימס, 17 באוגוסט 1993.
- ^ 1 2 3 4 5 Reversal of Fortune: Robert Kempner, באתר מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה
- ^ קסטנר מעיד לטובת נאצים נוספים, 2. מתוך יואל והאנזי ברנד, השטן והנפש, 107, באתר דעת
- ^ 1 2 Patricia Cohen, Diary of a Hitler Aide Resurfaces After a Hunt That Lasted Years, אתר הניו יורק טיימס, 13 ביוני 2013.
- ^ Long-lost Nazi diary recovered after ICE investigation, באתר רשות אכיפת ההגירה והמכס של ארצות הברית, 12 ביוני 2013