ועידת ואנזה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ועידת ואנזה (גרמנית Wannseekonferenz) הייתה התכנסות של נציגים מכל משרדי הממשל הנאצי, שהתקיימה ב-20 בינואר 1942 (ב' בשבט ה'תש"ב) ב"וילה ואנזה" שברחוב "אם גרוסן ואנזה" (Am Grossen Wannsee) בפרבר ואנזה שבברלין. בוועידת ואנזה התקבלה ההחלטה על אופן ביצוע הפתרון הסופי - התוכנית להשמדת יהודי אירופה, תוך תיאום בין כל זרועות הממשל הנאצי.

וילה ואנזה, הבניין בו התנהלה הוועידה

הרקע לוועידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכתב גרינג
חדר האוכל שבו נערכו הדיונים

השמדת יהודים על ידי הנאצים התבצעה כבר קודם לוועידת ואנזה. עם פלישת גרמניה לברית המועצות במבצע ברברוסה התבצע רצח המוני של יהודים על ידי עוצבות המבצע המיוחדות (איינזצגרופן) של המשרד הראשי לביטחון הרייך (RSHA) שבראשו עמד ריינהרד היידריך.

ב-31 ביולי 1941 הגיש היידריך להרמן גרינג מסמך לחתימה. במסמך, שלא ברור אם נכתב ביוזמת היידריך ואושר על ידי גרינג או שהיידריך הכינו לבקשת גרינג, מונה היידריך לאחראי על ביצוע 'הפתרון הסופי לבעיית כל יהודי אירופה'‏‏‏[1]. היידריך השתמש במסמך החתום בתכתובת עם שאר המשרדים בממשל הנאצי לצורך לגיטימציה של מעשי הרצח שבוצעו על ידי היחידות שבפיקודו, ולהדגשת תפקידו כאחראי על ביצוע הפתרון הסופי. עותק מהמסמך נשלח יחד עם ההזמנות לוועידת ואנזה, ואחריה הם הופצו לכל הרמות הפיקודיות של ה-אס אס.

ב-29 בנובמבר 1941 שלח היידריך באמצעות מחלקה IV B 4 ב-אס אס (המחלקה שטיפלה ביהודים ובראשה עמד אדולף אייכמן) הזמנה לוועידה בנושא הפתרון הסופי לקבוצה של אישים באס אס, במפלגה הנאצית ובמשרדים השונים הקשורים לנושא. הוועידה נקבעה תחילה ל-9 בדצמבר 1941 ואחר כך הוזזה ל-20 בינואר 1942. היידריך היה מעוניין באווירה שתקל עליו לקבל החלטות, ובחר לפיכך בבית ההארחה המפואר שבווילה ואנזה. האורחים הוזמנו קודם לארוחת בוקר בשעה 9, והדיונים עצמם נקבעו לשעה 12.

מהלך הוועידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזמנה רשמית לוועידה מאת היידריך למרטין לותר

על פי הזמנתו של היידריך, התכנסו ארבעה עשר נציגים בכירים מה-אס אס, המפלגה הנאצית, ומשרדי ממשלה שונים. הנושא היה "הפתרון הסופי (בגרמנית: Endlösung) של הבעיה היהודית". המשתתפים היו בכירים בדרג הביצועי-מנהלי. הם לא היו מקבלי ההחלטות או ראשי המדינה הגרמנית. ההחלטה על ביצוע הפתרון הסופי כבר התקבלה, והדיון נועד לתאם דרכי ביצוע. היידריך רצה להשיג שתי מטרות בוועידה: לקבל הכרה במעמדו כאחראי ראשי בנושא גירוש יהודי אירופה (קרי, השמדתם) ובנוסף, לשתף את משרדי הממשלה והמפלגה בביצוע הרצח המתוכנן. המשתתפים הבטיחו את שיתוף הפעולה המלא של המשרדים והמחלקות בראשם עמדו. בעשותם כך, הפכו את כל הנהגת המשטר לשותפה לפשע.

המשתתפים דנו בנושאים מיוחדים בלבד, והחשוב שבהם היה השאלה סביב גירושם של "בני התערובת". בני תערובת הוגדרו כאנשים להם הורה לא-יהודי והורה יהודי או סב יהודי, וכן כבני זוג שאחד מהם לא יהודי. לא נתקבלה החלטה בנושא, והוא נדחה לכינוסים עתידיים.

כחלק מההכנה של הועידה, ערך אדולף אייכמן רשימה של מספר כל היהודים במדינות אירופה השונות (ראו תמונה מקורית למטה). הרשימה כללה שני סוגי מדינות; סוג A - מדינות תחת שלטון הרייך וסוג B - מדינות שותפות או יריבות לרייך.

מדינה הערות מספר היהודים
מדינות A
גרמניה גבולות מקוריים 131,800
אוסטמארק אוסטריה- המחוז שנכבש על ידי הרייך 43,700
פולין טריטוריות מזרחיות שסופחו על ידי הרייך 420,000
פולין טריטוריות בשליטת הגנרלגוברנמן - שלטון חסות 2,284,000
ביאליסטוק מחוז מזרח פולני בניהול אדמיניסטרטיבי אזרחי 400,000
בוהמיה ומורביה השלטון הצבאי באזורים צ'כיים 74,200
אסטוניה "נקייה מיהודים"
לטביה 3,500
ליטא 34,000
בלגיה 43,000
דנמרק 5,600
צרפת אזורים כבושים 165,000
צרפת אזורים לא כבושים 700,000‏[2]
יוון 69,600
הולנד 160,800
נורבגיה 1,300
מדינות B
בולגריה 48,000
בריטניה 330,000
פינלנד 2,300
אירלנד 4,000
איטליה כולל סרדיניה 58,000
אלבניה 200
קרואטיה 40,000
פורטוגל 3,000
רומניה כולל בסרביה 342,000
שבדיה 8,000
שווייץ 18,000
סרביה 10,000
סלובקיה 88,000
ספרד 6,000
טורקיה חלק אירופאי 55,500
הונגריה 742,800
ברית המועצות כולל חלקים 5,000,000
בלארוס לא כולל ביאליסטוק (חלק מברית המועצות) 446,484
אוקראינה (חלק מברית המועצות) 2,994,684


סה"כ 11,000,000

ניתן גם להשוות את המספרים למסמך קורהר

עוד צויין בפרוטוקול כי החלוקה המקצועית של היהודים היושבים בתחום האירופי של ברית המועצות הייתה כלהלן, לערך : בחקלאות - 9.1% כפועלים עירוניים - 14.8% במסחר - 20.0% מועסקים כעובדי מדינה - 23.4% במקצועות חופשיים – רפואה, עיתונות, תיאטרון וכו’ - 23.7%

אדולף אייכמן ערך את פרוטוקול הישיבה, ועל פיו היידריך אמר למשתתפים כי על בסיס "אישור קודם" שניתן על ידי היטלר, יש להתחיל מיד בגירוש כל יהודי אירופה למזרח אירופה. הפרוטוקול אינו מדבר בגלוי על השמדה אלא על "עבודת כפייה שבה, יש לקוות, ימותו הרוב", אבל רומז שאסור להשאיר בחיים את הנותרים משום שיהוו גרעין להתחדשות. הפרוטוקול שוכפל לכל המשתתפים, והם השמידו את העותקים שבידיהם לקראת סוף המלחמה. אף על פי כן נמצא עותק בארכיון משרד החוץ בשנת 1947, משום שבעליו היה כלוא בסוף המלחמה (ראו להלן).

תמצית הפרוטוקול[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספרי היהודים בארצות השונות על פי הוועידה.

הוועידה הייתה דיון משותף מוקדם בין כל הגורמים לגבי התוכנית לפתרון הסופי למען תיאום קווי הפעולה. האחריות העליונה נמצאת בידי הימלר.

היידריך סקר בקצרה את המדיניות הנאצית עד אז: המרכיבים העיקריים היו דחיקת היהודים מתחומי החיים ומרחב המחיה של העם הגרמני. לביצוע שאיפות אלו הוחשה ההגירה של היהודים מהרייך. לשם כך הוקמה ב-1939 הלשכה המרכזית להגירת יהודים על ידי גרינג בפיקוד היידריך שתפקידיה להכין, לכוון ולהחיש את ההגירה. המשימה נועדה לטהר מיהודים את מרחב המחיה על בסיס חוקי. המגרעות היו ברורות, אך בהיעדר אלטרנטיבות השלימו עמן.

הוצגו הבעיות הטכניות שבפעולות ההגירה: קשיים כספיים, חוסר מקום באוניות וצמצום קבלת יהודים של מדינות שונות. הוצגו מספרי המהגרים היהודים שעזבו (סה"כ 537,000). נאמר שמימון ההגירה נעשה על ידי יהודים או הארגונים הפוליטיים שלהם, והדבר פורט. כמו כן נאמר שהימלר אסר את ההגירה היהודית לאור הסכנות שבכך בימי מלחמה, והאפשרויות במזרח.

הצגת הפתרון החדש במקום ההגירה - פינוי היהודים למזרח (זהו למעשה שם קוד להשמדה), "לאחר הסכמה מוקדמת מתאימה של הפיהרר". מדובר על 11 מיליון יהודים בארצותיהן השונות ומצורפת סקירה מספרית לפי ארצות, כולל ארצות שטרם נכבשו על ידי הנאצים. יש לגייס את היהודים לעבודה במזרח. במהלך העבודה יתרחש "תהליך התמעטות טבעי" שבסופו יישארו החזקים שלהם "יינתן טיפול מתאים". "תוך כדי הביצוע המעשי של הפתרון הסופי, אירופה תיסרק ממערב למזרח. יש להתחיל בשטח הרייך". היהודים יפונו ברכבות לגטאות-מעבר, ומשם למזרח.

בסיכומו, ס"ס אוברגרופנפיהרר היידריך, הרחיב רבות את חוג האנשים הבא בחשבון. הכוונה היא לא לפנות יהודים בגיל 65 ומעלה, אלא להעבירם לגיטו זקנים המיועד לכך – טרזיינשטט (Theresienstadt). מלבד גילאים אלה – מכלל 280,000 היהודים הנמצאים ברייך הישן ובאוסטמארק ב-31.10.1941, כ-30% הם בני 65 ומעלה – יתקבלו בגיטאות היהודיים לזקנים גם יהודים נכי מלחמה בעלי נכות גבוהה ויהודים בעלי אותות הצטיינות במלחמה (EK I (צלב הברזל דרגה I)). חשוב לציין כי יהודים בעלי אותות הצטיינות היו "חסינים" מפינוי מכח חוקי נירנברג, עד אותה עת.

חוקי נירנברג ישמשו חלקית כבסיס לתהליך הפתרון הסופי, אך יש לפתור את שאלת נישואי התערובת ובני התערובת. מרבית בני התערובת מדרגה ראשונה ייחשבו כיהודים, ויטופלו בהתאם. השאר יעוקרו ולאחר מכן יהיו חופשיים מהגבלות. פינוי יהודים המועסקים במפעלים החיוניים למאמץ המלחמתי הוא בלתי אפשרי כל עוד אין להם תחליף, כך שהוא לא יתבצע. נאמר שהגנרלגוברנמן (פולין הכבושה) רוצה שהפתרון הסופי יתחיל בו ובמהירות גדולה, מכמה נימוקים - אין בעיית הובלה, רוב היהודים אינם מתאימים לעבודה, היהודים הם סכנה בתור נושאי מגפות, היהודים גורמים לנזק כלכלי (על ידי מסחרם בשוק השחור).

תוצאות הוועידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-31 בינואר 1942 שלח אדולף אייכמן מכתבים דחופים לכל דרגי הפיקוד של המשטרה, המשטרה החשאית ושירות הביטחון (SD), ובהם הוראות להכין את גירוש יהודי גרמניה, אוסטריה והשטחים הכבושים בצ'כיה. אייכמן פירט בדקדקנות את סוגי האנשים שיש לגרש, ואלו מקרים נחשבים יוצאי דופן. עם ביצוע הוראות אלו המבוססות על הדיונים שהתנהלו בוועידת ואנזה, החל הגירוש השיטתי והשמדתם של יהודי אירופה.

הקמת מחנות השמדה והפעלתם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשיתם שימשו מחנות הריכוז למעצרם של מתנגדי המשטר הנאצי, ועמם יהודים רבים, שנאסרו במסגרת המדיניות הנאצית האנטי-יהודית. עם פרוץ המלחמה הוקמו מחנות ריכוז נוספים, ובהם נכלאו מיליוני יהודים. בפולין הוקמו 300 מחנות עבודה ליהודים בלבד, במטרה לנצל את כוח עבודתם ועל מנת להחיש את מותם. קצת לפני הוועידה הוקם מחנה ההשמדה הראשון ואחריו הוקמו חמישה מחנות נוספים - כולם על אדמת פולין וכולם מיועדים להשמדה תעשייתית של בני אדם.

חיסול הגטאות (אקציה)[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל מאביב 1941 החלו הנאצים בחיסול הגטאות, ויושביהם היהודים נשלחו למחנות ריכוז או למחנות השמדה. חיסול הגטאות נעשה באמצעות "אקציה", קרי, פעולה שהגרמנים היו נוקטים בגטו לריכוז תושבי רובע כלשהו או קבוצת גיל אקראית, ושליחתם להשמדה ללא הודעה מוקדמת. באמצע 1942 קיבל החיסול קידום רציני והפך לפעולה מרוכזת בשם "מבצע ריינהארד". כך חיסלו הגרמנים את רוב גטאות פולין, ועד 1943 חוסלו כמעט כל הגטאות באירופה.

גירוש יהודים ממערב אירופה והשמדתם[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד ועידת ואנזה היה מצבם של יהודי מערב אירופה טוב מזה של יהודי מזרח אירופה. רובם לא כונסו לגטאות, אם כי נערך רישום מדויק של מיקומם לצורך גירוש בעתיד. מעטים בלבד גויסו לעבודות כפייה. בקיץ 1942, בהתאם להחלטות ועידת ואנזה, גורשו יהודי מערב אירופה אף הם למזרח היבשת להשמדה.

ועידות המשך לשם דיון בנושא היהודים שהיו נשואים ללא-יהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-26 במרץ וב-27 באוקטובר 1942 התקיימו החלקים השני והשלישי של "ועידת ואנזה", בהם דנו הנאצים שוב ביחס לנישואים בין יהודים לבין בני הגזע הארי וכן לצאצאיהם של הנשואים, בני המוצא ה"מעורב" (Mischlinge). ההצעות כללו גירוש למזרח ועיקור בכפייה. לבסוף לא התקבלה החלטה מחשש שכל אחת מהאפשרויות שנידונו תפגע בקרוביהם הגרמניים הרבים של "בני התערובת".

המשתתפים בוועידה וגורלם[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ריינהרד היידריך (דובר ראשי ויושב-ראש) ראש המשרד הראשי לביטחון הרייך (RSHA) שכלל את הגסטפו וה-SD. אחראי לגירוש והשמדת יהודי מזרח אירופה. נפצע קשה בהתנקשות של לוחמי מחתרת צ'כים בפראג ב-27 במאי 1942 ומת מפצעיו ב-4 ביוני 1942.
  • אדולף אייכמן (מזכיר) ראש משרד IV B 4 ב-אס אס (עניינים יהודיים וגירושים) אחראי למשלוח הוראות הגירוש וניהל אישית את גירוש יהודי הונגריה לאושוויץ. ברח אחרי המלחמה לארגנטינה, נתגלה ונחטף על ידי המוסד, נשפט בישראל, והוצא להורג בשנת 1962 (ראו גם משפט אייכמן).
  • יוזף בילר (מזכיר מדינה, משרד מושל קרקוב) סגנו של הנס פרנק, שליט פולין הכבושה. נשפט ונתלה על ידי הפולנים ב-1948.
  • אוטו הופמן (ראש המשרד הראשי לענייני גזע והתיישבות של ה-אס אס) אחראי לביצוע תוכניות גרמניזציה - הפיכת שטחים ל"גרמנים" על ידי גירוש (והשמדת) האוכלוסייה המקומית ה"נחותה" ויישוב גרמנים במקומה. בוועידת ואנזה הופמן דרש בתוקף לעקר את כל בני התערובת. נשפט ב-1948 ל-25 שנות מאסר בגין פשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה. קבל חנינה ב-1954 ועבד כפקיד בגרמניה עד מותו בשנת 1982.
  • רולנד פרייזלר (מזכיר מדינה, משרד המשפטים) נציג משרד המשפטים של הרייך (המשרד האחראי לחוקי נירנברג) אחראי למותם של אלפי אנשים במשפטי ראווה. נהרג בהפצצת ברלין ב-3 בפברואר 1945.
  • ד"ר גרהרד קלופפר (קולונל ב SS, מזכיר קבוע בהנהגת המפלגה הנאצית, סגנו של מרטין בורמן) בין השאר עסק בהלאמת רכוש יהודי. נכלא עם סיום המלחמה ושוחרר ממאסר ב-1949. שימש כיועץ מס וכעו"ד באולם. החקירה בענינו עקב השתתפותו בוועידת ואנזה על ידי התובע באולם הופסקה ב-1962. מת ב-1987.
  • פרידריך וילהלם קריצינגר (סגן מזכיר הקאנצלר, סגנו של האנס לאמארס בממשל הרייך) בין השאר עסק בחקיקה ששללה אזרחות מיהודי גרמניה וזכות להשתמש בבתי המשפט שלה. נכלא מיד עם תום המלחמה הודה בהשתתפות בוועידה והעיד על אופיה הנפשע. שוחרר בשל בריאות לקויה. מת ב-1947.
  • ד"ר רודולף לאנגה (מפקד משטרת המדינה ומפקד "איינזצגרופה A”) אחראי לרציחת 60,000 יהודי לטביה ויהודים שהוגלו ללטביה. לאנגה פיקד בעצמו על פעולות הרצח בפרברי ריגה. בוועידת ואנזה הוא היה "בעל הניסיון" ברצח המוני. התאבד בפוזנן בפברואר 1945.
  • ד"ר גיאורג ליברנד (מזכיר במשרד הרייך לשטחים הכבושים במזרח) נכלא ב-1945 ושוחרר ממעצר ב-1949. מת ב-1982.
  • מרטין לותר (תת-שר במשרד החוץ). אחראי לקשרים עם ה-אס אס. ארגן את ההכנות הדיפלומטיות לגירוש היהודים מארצות כבושות ומבנות הברית. בוועידת ואנזה הציע לוותר על גירוש יהודים ממדינות הצפון בשל מספרם הנמוך באוכלוסייה לעומת ההתנגדות שתקום ולהתרכז בדרום מזרח ומערב אירופה. נאסר בשל נסיונו לסלק את יואכים פון ריבנטרופ שר החוץ הנאצי. ושוחרר על ידי הצבא האדום. מת חודש אחר כך בברלין.
  • ד"ר אלפרד מאייר (מזכיר במשרד הרייך לשטחים הכבושים במזרח) הוזמן לוועידה משום שמשרדו חלש על האזורים ברוסיה שבה כבר בוצעו רציחות המוניות. דרש לטפל בבני התערובת כמו ביהודים. התאבד במאי 1945.
  • היינריך מילר (מפקד הגסטאפו) אחראי על הפקודות שנשלחו לאיינזצגרופן. עקבותיו נעלמו במאי 1945.
  • אריך ניומן (מזכיר במשרד התכנון הכלכלי לארבע שנים) ייצג בוועידה את משרדי הכלכלה, העבודה, המזון, התחבורה והתחמושת. כמזכיר תחת גרינג דאג להשפעת הגירושים על כלכלת המלחמה של גרמניה. דרש לדחות גירוש יהודים שהועסקו בחברות חיוניות למאמץ המלחמתי. נכלא ב-1945 ושוחרר בשל בריאות לקויה ב-1948 ומת זמן קצר לאחר מכן.
  • ד"ר קארל אברהרד שוינגרט (קולונל, מפקד המשטרה החשאית בפולין הכבושה). אחראי למותם של 4,000 יהודים במזרח פולין. בוועידה ייצג ניסיון ברצח המוני. נידון למוות על ידי הבריטים בשל רצח שבוי מלחמה ונתלה ב-1946.
  • ד"ר וילהלם שטוקארט (מזכיר מדינה במשרד הפנים) אחראי על חוקי גזע. בוועידה הציע עיקור לבני התערובת. נשפט אחרי המלחמה לשלוש שנות מאסר. מת בתאונת דרכים ב-1953.

תולדות הבניין[עריכת קוד מקור | עריכה]

אגם ואן בצידה האחורי של הווילה
המקום ב-1916
מבקרים במוזיאון הפועל כיום במבנה

אגם ואן הגדול (Grosser Wannsee) שלחופו שוכנת הווילה בה נערכה הוועידה, נמצא דרומית מערבית לברלין. האגם משמש עד היום את הברלינאים כאתר נופש וספורט. על שפת האגם לאורך הרחוב הנושא את שמו נבנו על ידי עשירי העיר ווילות ששמשו בעיקר לסופי שבוע.

הווילה והגן נבנו בשנים 1915-1914 עבור איש העסקים ארנסט מרליה. בשנת 1921 מרליה מכר את האחוזה לפרידריך מינו, מנכ"ל הקונצרן התעשייתי סטינס. בשנת 1923, שנת משבר קשה (אינפלציה, כיבוש חבל הרוהר על ידי הצרפתים), הציע מינו למטכ"ל הגרמני שיתוף פעולה כשר בממשלה בעלת אופי רודני שתחליף את רפובליקת ויימר. פגישות חשאיות עם הקושרים התקיימו בווילה ואנזה.

בין השנים 1924-1938, כחבר בדירקטוריון של מפעלי הגז של ברלין מעל מינו בהיקף של 12 מיליון מרקים. הוא נאסר בשל כך בשנת 1940, ובזמן המאסר מכר את האחוזה ל"קרן נורדהאב" שניהלה את הנכסים של שרות הביטחון של האס אס, ה-אס דה.

משנת 1939 ה-אס דה (SD) התמזג עם הגסטפו על מנת ליצור את "המשרד הראשי לביטחון הרייך" (RSHA). מנהיגי ה-אס דה והגסטפו היו מעתה הבעלים החדשים של הווילה והם הפכו אותה לבית הארחה, קזינו ומשכן לוועידות. בשנים 1943-1940 טיפלו בגנים עובדי כפיה יהודים, עד אשר ב-27 בפברואר 1943 גורשו לאושוויץ.

הווילה שימשה כבית הארחה ל-SD עד 1945. בסוף המלחמה שימש הבניין תחילה את הצבא האדום ואחר כך את הצבא האמריקני. תקופה מסוימת היה הבניין ריק וכל הרהיטים בו נשדדו. בשנת 1947 הוקם בבניין מכון אוגוסט בבל של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית. משנת 1952 שימש הבניין כאכסניה לתלמידי בתי ספר מאזור ברלין. משנת 1988 החל שיפוץ הבניין והגנים לקראת הפיכת המקום לאתר הנצחה.

ההיסטוריון ולוחם החרות היהודי יוסף וולף ששרד את אושוויץ פרסם בגרמניה את התעוד המקיף הראשון על המשטר הנאצי. בשנת 1965 הוא הציע להקים מרכז לתיעוד בווילה. וולף זכה בתמיכה נרחבת, אבל הסנט בברלין לא היה מוכן לוותר על הבניין. וולף התאבד בשנת 1974, אבל רעיונותיו נקלטו ובשנות ה-80 קבל גרהרד שוננברנר מינוי מסנאט ברלין להכין את אתר ההנצחה והתערוכה הקבועה.

"אתר ההנצחה והחינוך בבית ועידת ואנזה" נפתח ב-1992 ביום השנה ה-50 לוועידה על "הפתרון הסופי לבעיה היהודית".

כיום הבניין מתפקד כמוזיאון, אתר הנצחה ומרכז תיעוד לשואה. הבניין והאנדרטה לזכר יהודי אירופה שנרצחו שליד שער ברנדנבורג הם האתרים החשובים ביותר בנושא השואה באזור ברלין. במוזיאון יש תערוכה קבועה המוקדשת לרדיפת היהודים ולשואה. התצוגה בנושא ועידת ואנזה מתקיימת באולם ששימש כחדר האוכל של הוילה ושבו התנהלה הוועידה. בנוסף יש בבניין ספרייה ומחלקת חינוך המארגנת סמינרים בנושא.

בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אירועי הוועידה הומחזו במספר סרטים

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏הרמן גרינג היה במקום השני בסולם הפיקוד של המפלגה הנאצית (יש הסוברים כי גרינג היה במקום השלישי וקדם לו היינריך הימלר, הזכור בעיקר כראש ה-אס אס, ולקראת סוף המלחמה קיבל יותר ויותר סמכויות מהיטלר) ומונה על ידי אדולף היטלר לאחראי על כל הפעילות האנטי-יהודית.‏
  2. ^ (כיוון שמספר זה אינו סביר ניתנו שני פירושים לטעות - הראשון שמדובר בשגיאת כתיב והכוונה ל-200,000 או שהכוונה גם ליהודים במדינות "צרפתיות" כמו מרוקו תוניסיה ואלג'יר)

קואורדינטות: 52°25′59″N 13°09′56″E / 52.43306°N 13.16556°E / 52.43306; 13.16556


השואה
Yellow star Jude Jew.svg
ההשמדה
איגרת הבזק של היידריךבורות ירי ומשאיות גז: פונאר, באבי יאר ומעשי טבח נוספיםהפתרון הסופיועידת ואנזהמחנה ריכוזמחנה עבודהמחנות השמדה: חלמנו, מבצע ריינהרד (בלז'ץ, טרבלינקה וסוביבור), אושוויץ-בירקנאו, מיידנק‎צעדות המוותניסויים רפואיים בבני אדם בתקופת השואהתא גזיםקאפוזונדרקומנדומבצע 1005
פורטל השואהגרמניה הנאציתהיסטוריה של עם ישראל