רוסיה בעת הכיבוש המונגולי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

Flag of Russia.svg
ערך זה הוא חלק מסדרת
היסטוריה של רוסיה

רוסיה בתקופה הטרום נוצרית

רוס של קייב

הכיבוש המונגולי

נסיכות מוסקבה

רוסיה הצארית

האימפריה הרוסית

רוסיה הסובייטית

רוסיה המודרנית

רוסיה

תקופת הכיבוש המונגולי היא תקופה בהיסטוריה הרוסית מאז פלישת הכוחות של האימפריה המונגולית לשטחים הרוסיים במחצית המאה ה-13 ועד לשחרור הסופי משלטונה של אורדת הזהב לקראת סוף המאה ה-15.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוף המאה ה-12 - תחילת המאה ה-13 התאפיינה בהחלשות של קייב כמרכז של רוס של קייב ועליית כוחם של נסיכויות הצפוניות ונסיכות ולדימיר במיוחד. בהדרגה מרכז הכוח עובר לולדימיר אך התהליך התאפיין במאבקים פנימיים בין הנסיכים הצפוניים ובראשם נסיכות ולדימיר לבין הנסיכים בדרום ובראשם נסיכות גאליץ'-וולין.

Genghis Khan empire-en.svg

בפעם הראשונה ג'ינגיס חאן החליט על תחילת מסע למערב עוד בשנת 1221. בשנת 1223 התרחש הקרב על נהר קלקה בו הכוחות המשותפים של הקומנים ונסיכים מדרום רוסיה נחלו תבוסה מוחצת. אומנם לאור האבידות וקשיים במערכה בבולגריה של הוולגה הכוחות המונגולים לא המשיכו בהתקדמות לכיוון קייב חזרו מזרחה. בשנת 1229 אוגדיי חאן יוצא במערכה נגד בולגריה של הוולגה. תוך מספר שנים המונגולים השלימו השתלטות על בולגריה של הוולגה ובשנת 1236 פליטים בולגרים מתיישבים במספר ערים בצפון רוסיה. גם במהלך שנה זו, יורי השני, נסיך ולדימיר שברשותו היה כוח צבאי המשמעותי בין הנסיכים הרוסים לא ניצל אותו לטובת תמיכה בבולגרים וניצל אותו במאבקים פנימיים והשתלטות על קייב. הוא ניצל את הכוח שלו לביטול מיסים שעד כה כל הנסיכים הרוסים שילמו לנסיכי קייב.

במקביל, נסיכויות רוסיות בצפון ומערב ניהלו מערכות צבאיות נגד כוחות של הגרמנים והשבדים שפלשו במסגרת מסעי הצלב הצפוניים.

הכיבוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי העדויות בכרוניקות, לא הייתה פלישת המונגולים בסוף 1237 הפתעה. הכוחות העיקריים של המונגולים בראשות באטו חאן התקדמו דרך ריאזן לכיוון ולדימיר. יורי השני, נסיך ולדימיר שלח מולם כוח הצבאי בראשות בנו וסבולוד בתוספת כוחות מנובגורוד. לאחר 6 ימי מצור נפלה העיר ריאזן בידי המונגולים; הכוחות היריבים נתקלו זה בזה ליד העיר קולומנה. בקרב שהתפתח, קרב קולומנה, נחלו הרוסים מפלה ואבידות כבדות, והמונגולים המשיכו בהתקדמות לכיוון ולדימיר. הנסיך יורי נמלט לצפון במטרה לאסוף כוחות צבא חדשים, ובתקווה להגעת כוחותיו של אחיו, נסיך קייב, ונסיכים נוספים. ב-20 בינואר 1238 כבשו המונגולים את מוסקבה; בקרב זה נפל בשבי המונגולי ולדימיר, בן נוסף של הנסיך יורי, שעמד בראש הכוחות במוסקבה. במהלך פברואר 1238 כבשו המונגולים את העיר ולדימיר וערים נוספות בנסיכות ולדימיר, והרגו את כל משפחת הנסיך.

במקביל להתקדמות בנסיכות ולדימיר כבשו כוחות נוספים של המונגולים ערים לחופי הוולגה. בפברואר 1238 התחולל הקרב על נהר סיט, במהלכו נהרג הנסיך יורי, ולמעשה הסתיימה התנגדות מאורגנת ומאוחדת לפלישה בצפון-מזרח רוסיה. ב-5 במרץ 1238 התאחדו הכוחות המונגולים, אך לא המשיכו בהתקדמות לכיוון נובגורוד. לא ברור האם הסיבה לכך היה החלשות הכוחות עקב האבידות הגדולות או העדר דרכים עבירות בתקופת האביב. באביב 1238 המונגולים החלו במצור על העיר קוזלסק בנסיכות צ'רניגוב. המצור היה קשה ונמשך 7 שבועות. רק במאי 1238 נכבשה העיר בידי המונגולים. בסוף 1238 ותחילת 1239 השלימו המונגולים את ההשתלטות על הנסיכויות הרוסיות בצפון מזרח רוסיה.

ב-5 בספטמבר 1240 החלו הכוחות המונגוליים, בראשות באטו חאן, במצור על קייב. העיר נכבשה ב-19 בנובמבר. לאחר כיבוש העיר המונגולים המשיכו בהשתלטות על חלקיה הדרומיים של נסיכות קייב, והמשיכו מערבה לכיוון נסיכות גאליץ'-וולין.

השלכות היסטוריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתוצאה מפלישת המונגולים נהרגו כמחצית מאוכלוסיית רוס של קייב. הערים הגדולות קייב, ולדימיר, סוזדל, ריאזן, טבר, צ'רניגוב ועוד נהרסו. רק ערי הצפון נובגורוד ופסקוב ומספר ערים במערב שרדו ולא נכבשו. למשך עשרות שנים הופסקה בנייה מאבן. מספר ענפי תעשייה נעלמו. הורגשה נדידת אוכלוסין מאדמות דרומיות לצפון-מזרח, לאזורי נהרות וולגה ואוקה. הופסקו קשרי תרבות ומסחר עם המערב. כמו כן במשך שנים התפתח נתק חברתי בין הנסיכויות הצפוניות לבין הנסיכויות הדרומיות. עם השנים זה התפתח להיווצרות העם הרוסי והעם האוקראיני.

תקופת הכיבוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הפלישה התפתחה שיטת תלות פוליטית וכלכלית של נסיכויות הרוסיות מהאימפריה המונגולית עד לשנות ה-60 של המאה ה-12 ולאחר מכן מאורדת הזהב עד למאה ה-15. בנסיכויות הצפון-מזרחיות שיטה זו התקיימה עד לשנת 1480. בנסיכויות הדרומיות שיטה זו נעלמה בהדרגתיות במהלך המאה ה-14 תוך השתלטות ליטא ופולין על הנסיכויות. המונח "העול הטטרי" לא קיים בכרוניקות רוסיות. הוא נוצר במהלך תחילת המאה ה-15 בפולין ובמיוחד באוניברסיטת קרקוב. מונח "העול המונגולו-טטרי" נכנס לשימוש בשנת 1817 בעקבות הספר של ההיסטוריון כריסטיאן קרוזה.

כעיקרון, שיטת הנסיכויות השתמרה. בשנת 1243 יארוסלאב השני, נסיך ולדימיר הוזמן לבאטו חאן וקיבל הכרה כנסיך הראשי של רוסיה ועליו היה להבטיח תשלומי מס לאימפריה מונגולית. הרחבת שטח שבשליטת נסיך זה או אחר הייתה יכולה להתרחש על חשבון השטחים שבשליטת נסיך אחר או על ידי הוספת שטחים שבשליטת אורדת הזהב. כל נסיך היה צריך להגיע לאורדת הזהב לקבלת אישור לתפקידו. במהלך המאה ה-13 והמאה ה-14 נסיכים רוסים נסעו באופן סדיר לחצר החאן ולפעמים נהרגו בפקודת החאן.

להסדרת תשלומי מס נערכו מפקדי אוכלוסין במהלך שנות ה-40 של המאה ה-13.

יחד עם זאת ברוב הנסיכויות בדרך כלל לא היה חייל מצב מונגולי ונסיכים רוסים לא היו חייבים לשלוח חיילים לצבא מונגולי למעט מיקרים מיוחדים (למשל מערכה בצפון קווקז).

שליטי אורדת הזהב ניצלו את היריבות בין הנסיכים הרוסים ולא פעם נשלחו לנסיכויות כוחות צבא במטרה לתמוך בנסיך זה או אחר. התוצאה הישירה של מערכות מסוג זה הייתה ביזה של הערים הרוסיות על ידי המונגולים.

בתחילת המאה ה-13 נסיכי טבר ניסו להשתחרר משליטת אורדת הזהב. למרות הצלחות מקומיות, התוצאה הישירה הייתה הריסת טבר בשנת 1328 על ידי כוחות של אורדת הזהב בתמיכת כוחות מנסיכות מוסקבה ונסיכות ריאזן. יחד עם זאת, זה הייתה הפעם האחרונה כאשר אורדת הזהב הדיחה נסיך רוסי באמצעות כוח צבאי.

בשנת 1332 איוואן הראשון, נסיך מוסקבה קיבל על עצמו לאסוף את התשלומים לאורדה מכל הנסיכויות הצפון-מזרחיות כולל הרפובליקה הפאודלית של נובגורוד. בתקופה זו כל ניסיון התקוממות של הנסיכים דוכה על ידי נסיכי מוסקבה ובמידת הצורך זה נעשה בעזרת כוחות של אורדת הזהב.

במחצית המאה ה-14 הורגשה החלשות של אורדת הזהב. זאת בעיקר בגלל מאבקים פנימיים. נסיך מוסקבה דמיטרי דונסקוי ניצל זאת ובקרב קוליקובו הכוחות הרוסיים ניצחו את כוחות אורדת הזהב. אומנם לאחר סיום מאבק פנימי באורדת הזהב וכניסת טוכטמיש לשלטון, דמיטרי דונסקוי נאלץ לשלם מסים מוגדלים ואף להשאיר את בנו בבירת אורדת הזהב בתור בן ערובה. יחד עם זאת, בשנת 1389 הוא הוריש את הנסיכות מוסקבה לבנו ללא אישור החאן. לאחר שטוכטמיש הובס על ידי טימור לנג בסוף המאה ה-14 תשלומים הופסקו עד לשנת 1408. בשנה זו ידיגיי חאן פלש לנסיכות מוסקבה, אך לא הצליח לכבוש את העיר. יתרה מכך, חלק מהנסיכים סירבו לעזור לו במצור.

במהלך המחצית השנייה של המאה ה-14 הנסיכויות הדרומיות הועברו בהדרגה לשליטת ליטא ופולין - תהליך זה הואץ לאחר הפסד של אורדת הזהב בקרב נגדם בשנת 1362.

במהלך מחצית המאה ה-15 כוחות אורדת הזהב בוצעו מספר מערכות צבאיות מוצלחות, אך לא חזרו לשליטה מוחלטת על הנסיכויות הרוסיות. בשנת 1476 איוואן השלישי הכריז על הפסקת התשלומים לאורדת הזהב. לאחר ההתקוממות הגדולה על נהר האוגרה בשנת 1480 תקופת שליטת המונגולים הסתיימה סופית.

לקראת סוף המאה ה-15 אורדת הזהב התחילה להתפרק ועל שטחה קמו חאנות קאזאן, חאנות אסטרחן, חאנות קרים, חאנות סיביר ואורדת נוגאי. כל המדינות נכבשו על ידי האימפריה הרוסית במרוצת השנים.

אירועם מרכזיים[עריכת קוד מקור | עריכה]