איוואן השלישי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
איוואן השלישי
(22 בינואר 1440; מוסקבה
 - 27 באוקטובר 1505; מוסקבה)
ממורכז
שם בשפת המקור Иван III Васильевич
מדינה נסיכות מוסקבה
מקום קבורה קתדרלת המלאך מיכאל
בת-זוג מריה, סופיה
שושלת רוריק
כינוי הגדול
אב ואסילי השני
אם מריה
צאצאים היו לו 10 ילדים
נסיך מוסקבה
תקופת כהונה 1462 - 1505
הקודם בתפקיד ואסילי השני
הבא בתפקיד ואסילי השלישי

איוואן השלישי ואסילייביץ' (רוסית: Иван III Васильевич) ‏(22 בינואר 1440 - 27 באוקטובר 1505), המכונה גם איוואן הגדול - נסיך מוסקבה ושליט רוסיה מ-1462 עד מותו. נחשב ל"מלכד הארצות הרוסיות" משום שכבש שטחים רוסיים רבים, וכן הדף את פלישת פולין-ליטא ושחרר את רוסיה מעולם של המונגולים. בנוסף, ידוע בשל מאמצו לשיפוץ הקרמלין ובשל פרק הזמן הארוך בו שלט על רוסיה - 43 שנים.

מלכד נסיכויות רוסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

איוואן השלישי נולד ב-22 בינואר 1440 לנסיך ואסילי השני ואשתו, מאריה מבורובסק. בשנת 1462 הוא עלה על כס הנסיכות, אשר הייתה החזקה שבנסיכויות הרוסיות, כיורשו של אביו והחל במלאכת אבותיו - חיזוק והגדלת תחומי מחוז שלטונו - נסיכות מוסקבה. חשוב לציין, שאיוואן, כקודמיו, לא מיהר לעשות זאת והעדיף התפתחות איטית ויציבה על פני סיפוח גדול-ממדים וקצר בזמן. כך, בשנת 1463 הוא צירף למוסקבה את נסיכות יארוסלאבל, ובשנת 1474 - את נסיכות רוסטוב. בשנת 1478 (ב-14 בינואר בה) הוא סיפח את העיר החופשית והגאה נובגורוד וסביבותיה.

המרד במונגולים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1480 איוואן מרד בשליט הטטרים, חאן אחמד. הלה בא לתקוף את איוואן ולכפות עליו את מרותו והגיע לנחל האוגרה, שסימן את הגבול הרוסי, ב-6 באוקטובר 1480, וחיכה לצבא בן-בריתו, מלך פולין (אשר בסוף לא הגיע). בצדו השני של הנחל עמד הצבא הרוסי. החאן ניסה לחצות את הנהר במספר מקומות, אך נהדף על ידי הרוסים, אשר היו עדיפים עליו גם מבחינה טכנולוגית. ב-11 בנובמבר, עם בוא החורף, החאן נסוג ובכך הכיר בהפסדו. רוסיה הייתה עתה חופשית מהעול הטטרי.

רבים מההיסטוריונים אינם מעריכים את איוואן השלישי וטוענים כי הוא הפגין פחדנות בכך שלא תקף בעצמו את חאן אחמד. אולם מצד שני, אילו תקף איוואן, היה נמצא באותה נחיתות טקטית שבה היו הטטרים כשהתקיפו אותו מעבר לנהר; וכן, לו תקף איוואן את אחמד, יכול היה הצבא הפולני לנצל זאת ולעקפו מאחור.

לאחר שהשתחרר מעול הטטרים ונפטר מאויב חשוב, המשיך איוואן להגדיל את נסיכות מוסקבה ולספח אליה את שאר הנסיכויות. בשנת 1485 סיפח את הנסיכויות החזקות של טבר, וריה וריאזן. כמו כן, איוואן דיכא מרידות שפרצו בנובגורוד; כאן הוא השתמש בשיטה העתיקה של הגליית פרנסי ומכובדי העיר לערים אחרות בתחומי שלטונו.

המלחמות עם פולין וליטא[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדוכסות הגדולה של ליטא ופולין חששה מהיווצרותו של גוש פוליטי חזק ומלוכד ליד גבולותיה המזרחיים ולכן עשתה כל שביכולתה כדי לסכל את מאמצי האיחוד של איוואן. איוואן נלחם בליטאים כעשר שנים (בין השנים 1494 ל-1503) ויצא מנצח. הקרב המפורסם והמכריע ביותר בשנים אלה היה קרב ודרושה שליד קלוגה ב-14 ביולי 1500. לאחר הקרב והסכם השלום בעקבותיו איוואן סיפח את הערים ויאזמה, נובגורוד-סוורסקי, הומל, צ'רניגוב ובריאנסק והאזורים הסמוכים להם.

הישגו הגדול ביותר של איוואן כמאחד של רוסיה לא היה באיחוד עצמו כי אם בשימורו. את זאת הוא השיג על ידי כך שתחילה לא התחלק בשלל המלחמה עם אחיו; ולאחר מכן, על ידי כך שהורה שלאחר מותם של קרובי משפחתו על נחלותיהם לעבור לשלטונו ולא ליורשיהם הישירים. הוראה זו מנעה את פיצולה-מחדש של הממלכה הרוסית העתידה לנסיכויות עצמאיות-למחצה.

מדיניות פנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אופי המשטר תחת איוואן השלישי הפך בהדרגה למשטר אוטוקרטי ריכוזי, בין השאר בשל ההגמוניה ההיסטורית של מוסקבה על פני שאר הנסיכויות הרוסיות וגם משום שמוסקבה הייתה מקום מושבו של ראש הכנסייה הרוסית.

אשתו השנייה סופיה פלאולוג, שדודה היה הקיסר הביזנטי האחרון קונסטנטינוס האחד עשר, הנהיגה ברוסיה את מנהגי החצר הביזנטית והחדירה יתר פתיחות לתרבות האירופית. נישואיו אלה של איוואן, אשר לאחר נפילת הקיסרות הביזנטית ראה את עצמו כיורש שליטיה, גרמו להכתרתה של מוסקבה ל"רומא השלישית" לאחר רומא וקונסטנטינופול. בהשפעתה של הנסיכה קלטה מוסקבה את מנהגי החצר של ביזנטיון וגם את שאיפותיה האימפריאליות. קשרי האיחוד וההורשה בין מוסקבה לאימפריה ביזנטית הודגשו על ידי איחוד סמלי שתי הממלכות - גאורגיוס הקדוש של מוסקבה והעיט הדו-ראשי של ביזנטיון. העיט הדו-ראשי נותר סמלה של רוסיה גם כיום.

הנסיך הגדול החל לנתק את עצמו מהאצולה המסורתית, הבויארים ואט-אט דחק את רגליהם מהשלטון: הוא הוריד אותם ממעמד של יועצים, כמקודם, למעמד של עושי דברו התלויים בו.

בנוסף לריכוז השלטון, איוואן הקדיש תשומת לב גם לתרבות הרוסית. בשנת 1479 נבנתה מחדש במוסקבה קתדרלת העלייה לשמים החשובה, על פי תוכניתו של האמן הזר שהוזמן, אריסטוטלס פיורוונטי, ובשנת 1485 נבנה מחדש והורחב הקרמלין. בנוסף לכך, בתקופתו של איוואן תורגמו לרוסית יצירות קלאסיות של העולם העתיק והורכב ה"סודבניק", קובץ החוקים של כלל הנסיכות.

בערוב ימיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כהוקרה על פעולותיו לטובת מוסקבה ורוסיה זכה איוואן עוד בימיו לכינוי "הגדול". ליורשו הוא מינה, בלחץ אשתו, את בנה ואסילי, תחת נכדו מצד בנו הבכור מאשתו הראשונה (שנפטר). הוא נפטר ב-27 באוקטובר 1505.

שליטי רוסיה
נסיכי קייב | נסיכי ולדימיר | נסיכי מוסקבה | צארים של רוסיה | קיסרי רוסיה | שליטי ברית המועצות | נשיאי הפדרציה הרוסית
דניאל | יורי | איוואן הראשון "שק הכסף" | סמיון איוואנוביץ' | איוואן השני "האדום" | דמיטרי דונסקוי | וסילי הראשון | וסילי השני | איוואן השלישי "הגדול" | וסילי השלישי | איוואן הרביעי "האיום"