האימפריה המונגולית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
האימפריה המונגולית
הוקמה 1206
התפרקה 1294
ישות קודמת שושלת שיה המערבית, שושלת ג'ין (1234-1115), שושלת הקרא-ח'יטאי, האימפריה הח'ווארזמית, חשישיון, בית עבאס, שושלת סונג, נסיכויות קוריאניות, נסיכויות רוסיות ועוד.
ישות יורשת יואן, אורדת הזהב, צ'אגאטאי, אילח'אן
משטר חאן
שפה מונגולית, סינית, פרסית
יבשת אירואסיה
עיר בירה חרחורין, בייג'ינג
Mongol Empireaccuratefinal.png
Flag of Mongolia.svg
ערך זה הוא חלק מסדרת
היסטוריה של מונגוליה

מונגוליה הפרה-אימפריאלית

האימפריה המונגולית

מונגוליה המודרנית

מונגוליה

האימפריה המונגולית הייתה האימפריה השנייה בגודלה בתולדות האנושות (אחרי האימפריה הבריטית), והגדולה ביותר מבחינת שטח יבשתי רציף, כשהיא מתפרשת בשיאה (בשנת 1268) על פני כ-33.2 מיליון קמ"ר - מדרום-מזרח אסיה ועד לאירופה. האימפריה נוסדה על ידי ג'ינגיס חאן בשנת 1206. תחת שלטון האימפריה חיו קרוב למחצית אוכלוסיית העולם בזמנו, כ-100 מיליון תושבים, והיא שלטה גם במדינות גדולות כמו סין, איראן ורוסיה. בסוף המאה ה-13 החלה האימפריה המונגולית להתפרק וחולקה לארבעה חלקים.

עלייתה של האימפריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ינגיס חאן, בעזרת כוח צבאי ומניפולציה פוליטית איחד את השבטים המונגולים הנוודים שהיו יריבים, תחת הנהגתו ב-1206. במהרה נקלעו המונגולים למלחמה בממלכת ג'ין וממלכת שיאה המערבית בצפון סין. הם כבשו את מזרח פרס ב-1220, ועד מהרה דהרו לכיוון מזרח רוסיה והקווקז. לפני שמת, חילק ג'ינגיס חאן את האימפריה בין בניו שהמשיכו לשלוט ביד רמה והרחיבו את גבולותיה של האימפריה.

אירועים עיקריים בתחילת דרכה של האימפריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפשטותה של האימפריה המונגולית במהלך השנים
האימפריה המונגולית עת מותו של ג'ינגיס חאן
  1. 1206: טמוצ'ין ששלט בכל מונגוליה, קיבל את התואר ג'ינגיס חאן, שמשמעותו גדול השליטים, או שליט העולם.
  2. 1207: המונגולים התחילו במערכה נגד ממלכת שיה המערבית, שכללה את רוב צפון מערב סין וחלקים מטיבט. המערכה נסתיימה ב-1210 עם כניעתו של שליט שיאה לג'ינגיס חאן.
  3. 1211: ג'ינגיס חאן הוביל את צבאותיו דרך מדבר גובי נגד שושלת ג'ין מצפון סין.
  4. 1218: המונגולים כבשו את זיטסיו (כיום אזור בקזחסטן) ואת אגן טארים (צפון סין).
  5. 1218: הוצאתו להורג של שגריר מונגולי בפרס על ידי השייח' מוחמד קווארזמיאן פתחה את הדהירה המונגולית למערב.
  6. 1219: המונגולים חוצים את ג'קראסטס (נהר במרכז אסיה) ומתחילים בפלישתם לטראנסאוקסאניה.
  7. 1221-1219: בשעה שהמלחמה בצפון סין עדיין נמשכת, המונגולים חדרו למרכז אסיה והשמידו את האימפריה הפרסית.
  8. 1223: המונגולים זכו בניצחון חשוב נגד לוחמים סלבים בקרב על נהר קלקה, כיום אוקראינה.
  9. 1227: מותו של ג'ינגיס חאן; המנהיגים המונגולים חזרו לבירה כדי לערוך התייעצות ביניהם. גודלה של האימפריה בשלב זה כבר היה כ-26 מיליון קמ"ר, פי ארבעה משטחה של האימפריה הרומית.
  10. 1237: תחת הנהגתו של באטו חאן, המונגולים חזרו למערב כדי לכבוש את הנסיכות של רוס של קייב.
  11. 1240: המונגולים בזזו את קייב. צבא מונגולי נוסף פלש לקוריאה.
  12. 1241: המונגולים הביסו את ההונגרים והקרואטים בקרב על סאג'ו, ואבירים טבטונים בקרב על ליגניטץ בפולין.
  13. 1242-1241: תחת הנהגתו של באטו חאן המונגולים פלשו לבולגריה ואילצו אותם לשלם מיסים שנתיים.

ארגון האימפריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערך הצבא[עריכת קוד מקור | עריכה]

המונגולים פיתחו שיטה פשוטה אך יעילה מאוד של לוחמה. היא התבססה על המסורת הישנה של לחימה בערבה ובשטחים פתוחים, כפי שהיה נהוג בפרס מאז ימי הממלכה האחמנית. הצבא הורכב מיחידות של עשרה אנשים שנקראו ארבאן. עשרה ארבאנים יצרו פלוגה שנקראה ג'אגון; עשרה ג'אגון יצרו גדוד שנקרא מינגהאן ועשרה גדודים יצרו חטיבה שנקראה טומן, שהיא המקבילה לאוגדה מודרנית.

שישה מכל עשרה לוחמים מונגולים היו קשתים רכובים בעלי שריון קל, ויתר הארבעה היו פרשים כבדים יותר או פרשים נושאי רומח. הפרשים הקלים שנקראו קאשיק, היו ניידים ביותר ביחס לסטנדרטים של אותם ימים ויכלו לבצע טקטיקות של איגוף בקלות, לעומת האבירים מאירופה שלא היו מסוגלים לכך. הסוסים המונגולים היו קטנים יחסית, ובמרוץ בתנאים שווים הם היו מאבדים יתרון. מאחר שלשאר הצבאות היו פרשים כבדים בהרבה, המונגולים יכלו בקלות להשיג את אויביהם בקרב. בנוסף, הסוסים המונגולים היו מאוד חזקים ובעלי סיבולת גבוהה, דבר שאיפשר להם לעבור מרחקים גדולים בקלות ולהפתיע את האויב, כשהוא מצפה שהם יגיעו בעוד ימים, אם לא שבועות מאוחר יותר.

קשתים מונגולים רכובים

שלא כמו צבאות נודדים אחרים כמו ההונים או הויקינגים, למונגולים לא הייתה בעיה בלחימת מצור. הם גייסו מומחים צבאיים ומהנדסים סינים מהערים שהם כבשו ובעזרתם הם בנו כלי מצור כמו הטרבושה, הקטפולטה ומכונות אחרות שאיתם הם יכלו להטיל מצור על ערים מוגנות ומבצרים. כלי המצור האלה נתגלו יעילים גם במערכה האירופאית, שכן הם נבנו במקום שבו השתמשו בהם על ידי העצים שהיו בסביבה.

המשמעת בצבא המונגולי הייתה גבוהה ביותר. הכוחות של האימפריה המונגולית היו מאומנים, מסודרים, ומצוידים לניידות ולמהירות. לחיילים המונגולים היה שריון קל ביחס לצבאות אחרים שמולם התמודדו המונגולים, זאת כדי להגביר את ניידותם בשדה הקרב. בנוסף, קווי האספקה פעלו באופן עצמאי על ידי החיילים, מה שהגביר מאוד את מהירות הצבא ושליחים מונגולים עזרו לשמור על קשר בין החיילים לבין מפקדיהם.

כל המערכות הצבאיות תוכננו היטב ובזהירות, על ידי סיור בשטחי האויב ואיסוף מידע מודיעיני על תנועת צבאות. ההצלחה של הארגון והניידות של הצבא המונגולי אפשרו להם להילחם בכמה חזיתות בבת אחת. כל הגברים מגיל 16 עד 60 שיכלו לעבור את האימונים המפרכים הורשו להתגייס לצבא, מה שנחשב לכבוד גדול בקרב השבטים הלוחמים.

חוקים וממשל[עריכת קוד מקור | עריכה]

באימפריה המונגולית הונהגה שיטת חוקים על ידי ג'ינגיס חאן, שנקראה יאסה, שמשמעותה סדר. אחד החוקים העיקריים ביאסה היה שמעמד האצילים קיבל יחס זהה לזה של האדם הפשוט. מערכת החוקים הקפדנית הפכה את האימפריה המונגולית למקום בטוח מאוד ומנוהל כהלכה. חוקרים ומבקרים מאירופה נדהמו מהארגון המופתי והסדר באימפריה.

בין השאר, גנרלים וראשי שבטים נבחרו על פי יכולותיהם, לכל הדתות היה חופש מוחלט, כל צורות העינוי לא היו חוקיות, גניבה וונדליזם היו אסורים לחלוטין. לפי האגדה, אישה שהחזיקה שק מטבעות זהב יכלה לטייל בבטחה מקצה אחד של האימפריה לשני. גם בכתביהם של חוקרי ארצות מאירופה (והמפורסם שבהם - מרקו פולו) נרשמת התפעלות מהיעילות והסדר ששרר באימפריה.

האימפריה נוהלה על ידי פרלמנט לא דמוקרטי, שנקרא קורילטאי, שבו נאספו מנהיגי השבטים ונפגשו עם החאן כדי לדון על מדיניות הפנים והחוץ.

בכל רחבי האימפריה פותחו דרכי מסחר ומערכות דואר מתוחכמות (שנקראו "יאם"). סוחרים ושליחים לרוב מסין, מהמזרח התיכון ומאירופה השתמשו במערכת זו. ג'ינגיס חאן יצר גם שפה כתובה, כדי לאפשר לתושבים ללמוד קרוא וכתוב, ופטר מורים, עורכי דין ואמנים מתשלום מסים, למרות שהמיסים נשארו כבדים על כל שאר הנתינים.

דת[עריכת קוד מקור | עריכה]

המונגולים היו מאוד סובלניים כלפי רוב הדתות, ולרוב גם סגדו למספר דתות ביחד. כדי למנוע סכסוך בין הדתות הרבות, קבע ג'ינגיס חאן חוקה שתבטיח חופש דת מוחלט, אף שהוא עצמו היה שאמניסט. תחת הנהגתו, כל מנהיגי הדת היו פטורים מלשלם מסים.

בגלל אורח החיים הנוודי, היה מספר קטן מאוד של בתי תפילה למיניהם. למרות זאת, תחת שלטונו של אוגדיי חאן נבנו מספר פרויקטים בבירה המונגולית חרחורין. בנוסף לארמונות, אוגדיי בנה בין היתר בתי תפילה לבודהיסטים, למוסלמים, לנוצרים ולטאואיסטים. הדת השלטת באותה תקופה הייתה הנצרות, שכן אשתו של אוגדיי הייתה נוצריה, וכמו כן גם נשותיהם של אחיו של אוגדיי.

כיבושים צבאיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרכז אסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שהביסו את האימפריה של קארה חית'אי, האימפריה המונגולית גבלה במערב עם האימפריה של חווארזם (איראן של היום), שנשלטה על ידי השאח' אלה עד-דין מוחמד. השאח' כבש לאחרונה שטחים במזרח כמו סמרקנד ואפגניסטן והיה גם מצוי בסכסוך עם החליף' של בגדד ממערב לאחר שסירב להכיר בו כמנהיג הראשי של האסלאם. ג'ינגיס חאן לא תכנן כלל לפלוש לחווארזם בטווח הקרוב, אלא קיווה לשתף פעולה עם הפרסים בתחום הכלכלי ואולי אפילו לכרות ברית עימם. ב-1218 החלו שתי האימפריות לשתף פעולה ביניהן ויצרו דרכי מסחר.

השאח' היה מאוד חשדן לגבי כוונותיו של ג'ינגיס חאן במיוחד לאחר שקיבל מסרים מהשגרירים שלו בסין שתיארו כמה אכזרים היו המונגולים כשהם כבשו ערים סיניות. בנוסף, הכליף' של בגדד ניסה להצית מלחמה בין המונגולים לשאח' לפני מספר שנים, אך ג'ינגיס חאן סירב לפתוח במלחמה עם חווארזם משום שהוא הרוויח הרבה מהסחר איתה, מה גם שהיה שרוי במלחמה עם שושלת ג'ין במזרח ולא רצה לפתוח חזית נוספת במערב. עוד באותה שנה (1218) שלח ג'ינגיס משלחת של 500 איש כדי לפתוח באופן רשמי את קו המסחר עם חווארזם. כאשר הגיעה המשלחת לעיר אוטרר בחווארזם, מושל העיר ציווה לעצור את כל המונגולים באשמת ריגול. בתגובה ג'ינגיס חאן שלח קבוצה נוספת של שלושה שגרירים מהם שניים מונגולים ואחד מוסלמי כדי לפגוש את השאח' ולדרוש ממנו את שחרורם של חברי המשלחת ולהעניש את מושל העיר. השאח' בתגובה הוציא להורג את שלושת השגרירים ושלח את גופותיהם חזרה לחאן וגם הורה להרוג את כל חברי המשלחת המונגולית. בעיני ג'ינגיס חאן נחשבו השגרירים כחסינים דיפלומטית, כמי שאסור לפגוע בהם. הדבר הוביל לפלישה לחווארזם ב-1219 שהוביל ג'ינגיס בעצמו.

ג'ינגיס חאן אסף צבא אדיר שמוערך בין 200,000 ל-300,000 חיילים ביחד עם הגנרלים הטובים ביותר שלו. בנוסף הוא צירף לצבא שלו חיילים זרים כמו מומחים סינים ללוחמת מצור ולבניית גשרים. בפלישה לפרס השתמש החאן לראשונה במתקפה לא ישירה, שלימים תהפוך להיות מודל של צבאות רבים כמו של גרמניה הנאצית. ג'ינגיס פיצל את כוחותיו לשלושה, ושלח אחד מהם לרדוף אחרי השאח' ולהרגו, בזמן שיתר הצבא ישמיד את כוחותיו של המלך ויהרוס את המדינה.

לשאח' היה צבא בגודל של כ-400,000 חיילים בקירוב, אך הוא לא אורגן לצבא אחד אלא פוצל בין ערים שונות, משתי סיבות. הראשונה היא שהשאח' פחד שכל צבאו יהיה מאורגן כיחידה אחת, תחת פיקוד אחד. הסיבה השנייה היא שדיווחים שהגיעו מסין אמרו שהמונגולים לא מומחים בלוחמת מצור, ומתקשים לכבוש ערים ומבצרים שנמצאים מאחורי חומה. החלטות אלו של השאח' התבררו מאוחר יותר כשגיאות חמורות שעלו לו בממלכתו.

המזרח התיכון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפלישה המונגולית למזרח התיכון כללה הן כיבושים בכוח, והן כניעה מרצון של האזורים שכיום הם: איראן, עיראק, סוריה, וחלקים מטורקיה בשנים 1260 ו-1300 בשנים אלו שלטו המונגולים לתקופה קצרה גם על ארץ ישראל. הקרבות החשובים במזרח התיכון היו הקרב על בגדד בשנת 1258, כשהמונגולים בזזו את העיר שהייתה במשך 500 שנים מרכז העולם האיסלאמי, וקרב עין ג'אלות בשנת 1260, בו הממלוך המצרי הצליח לעצור בפעם הראשונה את ההתקדמות המונגולית בעין ג'אלות כיום: הג'אלוד, נחל ג'אלוד למעשה נחל חרוד ומעיין חרוד שבעמק יזרעאל המזרחי.

עקב שילוב של בעיות פוליטיות וגורמים גאוגרפיים, כמו חוסר בשדות מרעה לסוסים, הפלישה המונגולית למזרח התיכון הייתה הגבול הרחוק ביותר שהמונגולים הגיעו באזור של הים התיכון ואפריקה.

אירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפלישה המונגולית לאירופה כללה בעיקר את כיבוש רוס של קייב, רובה של רוסיה, פולין והונגריה. במשך שלוש שנים (1240-1237) המונגולים החריבו עד היסוד את כל הערים המרכזיות של רוסיה, מלבד הערים נובגורוד ופסקוב.

ג'ובאני דה קרפיני, שליח האפיפיור למונגוליה, שעבר דרך קייב בפברואר 1246, כתב: "הם [המונגולים] תקפו את רוסיה, השמידו ערים ומבצרים וטבחו בגברים והשאירו אחריהם חורבן עצום; הם שמו מצור על קייב, הבירה של רוסיה; לאחר שהם צרו על העיר זמן רב, הם כבשו אותה והרגו את כל התושבים. כשסיירנו בעיר נתקלנו באין ספור גולגולות ועצמות של בני אדם שהיו פזורים על האדמה. קייב הייתה עיר גדולה ומאוכלסת בצפיפות, אבל כעת לא נותר ממנה כמעט דבר, שכן כיום נשארו רק 200 בתים, והתושבים הפכו לעבדים."

לאחר מותו של ג'ינגיס חאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוגדיי חאן בנו השלישי של ג'ינגיס חאן ויורש העצר, מונה לשליט האימפריה המונגולית לאחר מות אביו. אך לאחר מותו ב-1241 התחילו להופיע סימנים ראשונים של ההתפלגות באימפריה. בין נכדיו של ג'ינגיס החלה יריבות על השלטון, מה שהוביל את אשתו של אוגדיי לכהן כשליטה במשך 5 שנים עד שבנה גויוק חאן הוכתר כחאן. אבל גויוק שלט במשך שנתיים בלבד ולאחר מותו (הוא היה בדרכו לבן דודו באטו חאן, שמעולם לא הסכים למינוי שלו) הושגה סוף סוף תקופה של יציבות עם מינוי של מונגקה חאן, ששלט מ-1251-1259. אחיו אריגבו שלט אחריו תקופה קצרה ביותר, עד שהופל מהכתר על ידי אחיו הבוגר קובלאי חאן, ששלט לאורך תקופה ארוכה מ-1260-1294. אף על פי שהוא הוכר כחאן של האימפריה, אחיו הולגו חאן ואחיינו ברקה פתחו ב-1263 במלחמה נגדו, ולאחר מותו של קובלאי לא הייתה הסכמה לגבי החאן הבא, והאימפריה המונגולית התחלקה לתמיד.

אחד הכיבושים החשובים של הולאגו חאן היה כיבוש בגדאד מידי הסלג'וקים ב-1258, דבר אשר השפיע על עולם האסלאם, בכך שהביא לקיצה של הח'ליפות העבאסית.

אזורים שלא נכבשו על ידי המונגולים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רק חמישה אזורים שהיו נגישים למונגולים חמקו מכיבוש- הודו-סין, דרום אסיה, יפן, מערב אירופה וערב. בנוסף, שתי ערים חשובות שלא נכבשו הן וינה וירושלים, שתיהן חמקו מזעם המונגולים בגלל מותו של ג'ינגיס חאן.

מערב אירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשעה שהאימפריה המונגולית התפשטה לתוך פולין ואיימה על אוסטריה, הגיעו שמועות על מותו של אוגדי חאן ב-11 בדצמבר 1241. לפי המסורת המונגולית כל המפקדים המונגולים והנסיכים היו חייבים לחזור לבירה קראקורום כדי לבחור חאן חדש. כולם חשבו שהנטישה המונגולית את אירופה היא זמנית בלבד, אבל למעשה המונגולים לא תכננו לשוב ולתקוף את אירופה. היסטוריונים מערביים מעריכים כי אירופה ניצלה מגורל מר בגלל חוסר נכונותם של המונגולים להילחם בסביבה עירונית צפופה שבה לא יוכלו לנוע בחופשיות וגם בגלל מזג האוויר הקר שישפיע על חיציהם. אבל מזג האוויר לא הפריע להם מלכבוש את רוסיה, ומלפלוש לסין שהייתה צפופה יותר מאירופה.

הודו-סין ויפן[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזור נוסף שלא נכבש על ידי המונגולים היה וייטנאם. התקפותיהם נהדפו ב-1257, 1285 ושוב ב-1287/1288. יפן גם היא הצליחה להדוף את הפלישה המסיבית של המונגולים אל אייה ב-1274 וב-1281. כישלונם של המונגולים נבע מכך שקובלאי חאן שלח שני צבאות בו זמנית, אחד ליפן ואחד לווייטנאם, במקום לרכז את כוחותיו תחילה בווייטנאם ואחר כך ביפן. בנוסף, הצי המונגולי שנשלח ליפן לא היה ערוך ומוכן לסערות שפקדו את חופי יפן. ב-1281 הטביעה סופת טייפון הקרויה קמיקזה (הרוח הקדושה) את מרבית הצי והרגה את רוב הצבא המונגולי שהיה בדרך ליפן. הפלישות המונגוליות ליפן נחשבות לציוני דרך חשובים ביותר בהיסטוריה של יפן.

דרום אסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמו יפן וייטנאם כך גם דרום אסיה הצליחה להדוף את ההתקדמות המונגולית. הסולטאנים ששלטו באותה תקופה בהודו הצליחו למנוע מהמונגולים להתקדם פנימה לתוך הודו לאחר שאלה כבר פלשו לפונג'אב ולדלהי. היסטוריונים מעריכים שההצלחה הייתה שבזכות הפילים ההודים והפרשים האסיאתים שנשלטו על ידי המנהיגים של הודו. למרבה האירוניה, 300 שנה אחרי הפלישה הלא מוצלחת, באבור מנהיג האימפריה המוגולית טען שהוא צאצא של ג'ינגיס חאן.

ערב[עריכת קוד מקור | עריכה]

האזור האחרון שהצליח לעמוד בפני פלישת המונגולים היה ממלכות מוסלמיות במזרח התיכון. הממלוכים הגנו בהצלחה על ארץ הקודש עם עזרתו של ברקה חאן המונגולי, שקשר איתם ברית לאחר שאחיינו הולאגו חאן פלש לבגדאד ורצח את הח'ליף. ברקה חאן היה המנהיג של ההורדה הכחולה, ומוסלמי אדוק, שביקש לסגור חשבון עם הולאגו ולמנוע ממנו לפלוש למצרים וסוריה ולאיים על אחיו המוסלמים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקרי המונגולים בארץ:

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]