תורת עץ הרעל
 | |
| עטיפות שתי מהדורות הספר בעברית למעלה: מהדורת כתר, 2016; למטה: מהדורת מעריב-הד ארצי, 2001 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | ברברה קינגסולבר |
| שפת המקור | אנגלית |
| תורגם לשפות | רבות |
| סוגה | רומן פוליטי היסטורי |
| הוצאה | |
| תאריך הוצאה | 1998 |
| מספר עמודים | 436; 587 |
| הוצאה בעברית | |
| הוצאה | ספרית מעריב-הד ארצי; הוצאת כתר |
| תאריך | 2001; 2016 |
| תרגום | עדית פז |
| קישורים חיצוניים | |
| מסת"ב | מסת"ב 978-9650725488 |
| הספרייה הלאומית | 003922339, 002125950 |
תורת עץ הרעל (באנגלית: The Poisonwood Bible) הוא רומן היסטורי-פוליטי רב-מכר פרי עטה של ברברה קינגסולבר, העוסק בקונגו, במיסיון האמריקאי ובחוסר הבנה בין-תרבותית. הספר ראה אור ב-1998 באנגלית, תורגם לעשרות שפות, והיה מועמד לפרס פוליצר לספרות ב-1999.[1]
עלילת הספר עוסקת במשפחתו של מיסיונר בפטיסט מבית לחם שבג'ורג'יה (אנ') שניסתה להשתקע בכפר קילאנגה שבקונגו הבלגית סמוך לנהר הקווילו (אנ'), וחוותה את אירועי קבלת העצמאות של קונגו, עליית לומומבה לשלטון והדחתו, ומשטרו של ג'וזף מובוטו.
הספר מסופר לסירוגין מנקודת מבטן של אורליאנה פרייס, רעייתו של המיסיונר נתן פרייס, וארבע בנותיה: רייצ'ל, לאה, עדה ורות מיי. האחרונה מתה מהכשת ממבה ירוקה זמן קצר לפני שבנות המשפחה נטשו את קילאנגה והותירו בה את האב, נתן פרייס, חייל משוחרר ונפגע טראומה שאיבד את כל חבריו במערכה בפיליפינים (1941–1942) וניצל מצעדת המוות בבטאן, שסירב לעזוב את שליחותו המיסיונרית.
הספר עוסק בשאלות מוסריות רבות, בשאלת נקודת מבטו של האדם הלבן על אפריקה, תרבותה ואנשיה. בנקיפות המצפון של אם המשפחה על ההרפתקה אליה נגררה בידי בעלה, ובהשלכות הסיפור על קורות חייהן של כל בנות המשפחה.
הספר נכתב לאחר שנים רבות של איסוף חומר ומידע על התקופה, על חייהם של מיסיונרים ועל המקום, כאשר הסופרת בילתה מעט מילדותה בכפר בקונגו. את הספר כתבה קינגסלובר בעקבות קריאת "אויבים ללא סוף" של יונתן קויתני[2] המוחה נגד ההתערבות הפוליטית הרצחנית של ארצות הברית בארצות המתפתחות מתוך עמדת התנשאות.[3]
בעברית נדפס הספר פעמיים: בהוצאת ספרית מעריב-הד ארצי ב-2001, ושוב ב-2016 בהוצאת כתר.
רקע לכתיבת הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]
קינגסולבר עצמה בילתה שנה בקונגו בתור ילדה בת 7, במסגרת עבודתו של אביה כרופא, זכרונות הילדות שלה מצאו את דרכם לספר, אם כי קינגסולבר הסבירה שהרצון לכתוב לא נבע בשל זכרונות הילדות, אלא משום שרצתה לספר לאנשים על המציאות הקשה שמתרחשת באפריקה. הרעיון לספר עלה במוחה של המחברת ב-1985 בעקבות קריאת הספר של העיתונאי ג'ונתן קוויתני (Jonathan Kwitny), "אויבים ללא סוף" (Endless Enemies), שמתאר את המדיניות הכושלת של ארצות הברית לשלוט במדינות המתפתחות בעולם דרך מניפולציות והתערבות בוטה בפוליטיקה הפנימית שלהם. קינגסולבר חשבה שההתנהלות של הממשל האמריקאי כלפי מדינות מתפתחות כמו קונגו, מזכירה את זו של הורה כוחני כלפי ילדיו. מרגע שאנלוגיה זו עלתה בראשה, היא התחילה להתעניין בכתיבה של ספר על קונגו, שבו המשפחה שהיא תתאר לא תהיה מודעת להתנהלות של הפוליטיקה העולמית, אבל הקורא כן ייחשף אליה, ודרך כך יוכל להבין את האנלוגיה בין המשפחה עם האב הפטריארך לבין המדינה האפריקאית שארצות הברית מתערבת בבוטות במדיניות הפנים והחוץ שלה.[4] קינגסולבר יצרה תיקייה בביתה שנקראה במרוצת הזמן "DAB" (ראשי תיבות ל"the Damned Africa Book" הספר הארור על אפריקה), בה היא הכניסה מידע שונה כגון כתבות, מחקרים, תמונות על קונגו וסקיצות של דמויות וסצנות ראשוניות. קינגסולבר אף עברה לגור לשנה ב-1993 בהאיים הקנריים כדי שתוכל לערוך ביקורי מחקר על הספר באפריקה, ואף ניסתה להיכנס לקונגו בשביל לבחון את המקום שבו היא רצתה שהספר שלה יתרחש. אולם הכניסה נאסרה עליה בשל דברים שאמרה בפומבי כנגד נשיא המדינה מובוטו ססה סקו. ב-1994, בעקבות דין ודברים עם בעלה שעודד אותה להתחיל לכתוב, החליטה קינגסולבר שלאחר עשור של מחשבות ואיסוף חומרים, להתחיל במלאכה.
כותרת הספר והתנ"ך[עריכת קוד מקור | עריכה]
כותרת הספר (למעשה: תנ"ך עץ הרעל) משמעותה מהדורה דמיונית של התנ"ך המקבילה למהדורת סיינט ג'יימס. אבי המשפחה, הכומר ניית'ן פרייס שוגה באחת מדרשותיו, ואומר: "טאטא ישו הוא בנגלה" כשכוונתו לומר שהאב הקדוש - ישו, הוא יקר וקדוש, אך מבטא את המילה כך שמשמעותה עץ-הרעל, עץ רעיל וקטלני הגדל באזור ואין לגעת בו. בכך הכותרת מבטאת את חילופי המשמעות ואבדנם בעקבות התרגום, נושא מרכזי בו עוסק הספר מבין השיטין, וגם את הרעל שעלול להיות בתרגום שגוי של דברי האל. בסוף הספר הבת, עדה, מונה מהדורות של התנ"ך והברית החדשה אשר להם תרגום שגוי ומצחיק בדרך כלל.
הספר מתכתב עם התנ"ך והברית החדשה, והמוסר שבהם לפי פירושם ההומניסטי הניתן על ידי בנות המשפחה המספרות את הסיפור, לעומת פירוש פונדמנטליסטי קיצוני שלהם בפי אבי המשפחה נתן.
הספר מחולק במקורו לשבעה "ספרים" וכל ספר ל"פרקים". שמות הספרים הם שמות של ספרים בתנ"ך ובברית החדשה, וביניהם חומשי התורה באנגלית, ג'נסיס (ספר בראשית) - שמשמעותו 'יצירה' או מבוא, ואקסודוס (ספר שמות) שמשמעותו 'יציאה' או 'בריחה' (למעשה יציאת מצרים). הפרקים האחרים הם ההתגלות שבברית החדשה, שופטים שבתנ"ך, בעל (במשמעות האליל), שׂרף (במשמעות נחש), ושירת שלשת הילדים (חבריו של דניאל שדרך, מישך ועבד נגו, סיפור הנמצא בתרגום השבעים בהמשך לספר דניאל. באנגלית משמעות הפרק הוא גם "שירת שלש הבנות"). הפרק האחרון בספר נקרא "עיניים בעצים" פרפרזה אפשרית על הביטוי התנ"כי עיניים במרומים, או הפסוק מהבשורה על פי מרכוס "וישא עיניו וירא ויאמר: הנה אנשים והם כעצים".
בספר אזכורים רבים של התנ"ך ותכנו. שמות הבנות: רחל-רבקה (רייצ'ל-רֶבֶּקָה), לאה (ליה), עדה, רות-מאי (רות'-מיי). שם אבי המשפחה 'נתן', מקורו בנתן הנביא אך גם בקדוש ברתלומיאו (בר-תלמי) אחד מ-12 השליחים של ישו, המזוהה עם נתנאל מייסד הנצרות בארמניה - ואחד המסיונרים הראשונים שהוצאו להורג על אמונתם. ישנם שמות תנכיים נוספים כמו אבן, שמו של הטייס, מתושלח - שם התוכי, וכן שמות אנשי קונגו בשפתם (ובלא ידיעת המשפחה או הקורא).
המשפחה עוזבת את בית-לחם (שבמדינת ג'ורג'יה) עם רות, לאה מקבלת את עצתו של הכומר פאוולר, אותו הם מחליפים בשליחותם, שתאמין בבריאה "המתחדשת בכל יום תמיד וטריה, בלי שתאבד בתרגום", וגן העדן (בקונגו, בארצות הברית ובשמיים) מושווה לא אחת עם הגנים הניטעים בידי בנות המשפחה בהוראת האב (הגן לדוגמה) או בניגוד לדעתו.
עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אורליאנה פרייס, אם המשפחה, פותחת בסיפורה, בחמישה מתוך שבעת חלקי הספר. לאחר מכן הסיפור עובר בין ארבע בנותיה, כשאחת הבנות, לאה, בדרך היא הדוברת העיקרית. ארבע הבנות מתבגרות תוך כדי העלילה ומושפעות באופן שונה מהחיים בכפר בקונגו ומהתהפוכות הפוליטיות שם בשנות השישים.
ספר ראשון: בראשית[עריכת קוד מקור | עריכה]
- האם: משפחת פרייס אורזת את חפציה בבית לחם, לקראת נסיעה לכפר קילנגה בקונגו אך ברגע האחרון נודע להם שיש הגבלה 20 ק"ג (44 פאונד) לאיש. קבוצת המיסיון הבפטיסטי הדרומי, לה הם שייכים, מציעה להם לפתור את הבעיה על ידי עטיית שכבות רבות של בגדים על גופם, והסתרת כלי בית בין השכבות. זוהי הבעיה הראשונה מבין רבות שאיתן המשפחה תתמודד. בקונגו הם פוגשים את הזוג אנדרדאון (באנגלית: התחתית של התחתית) הלועגים למבטאם הדרומי ומאחלים להם הצלחה.
- רות מיי מספרת שהאפריקנים הם בני חם. שהיא הביאה חוברות קומיקס במקום כלי בית, ושהיא הקיאה עליהם בטיסה.
- רחל מספרת באנגלית קלוקלת על תיעובה את ריח הזיעה באפריקה ומתגעגעת לחיים בארצות הברית. בני הכפר קילנגה מקבלים את פניהם בסעודה חגיגית הנערכת לכבודם ובו הנשים חשופות חזה. רחל מזועזעת ואביה שואג עליהן. תושבי הכפר אינם דוברי אנגלית אך מבינים את רוח דבריו והמסיבה מתפזרת.
- עדה, תאומתה של לאה, מספרת על עצמה, על אחיותיה ועל החיים בכפר. היא משותקת בחצי גופה (תופעה הנקראת המיפלגיה) ואילמת או קשת דיבור, ונוטה להפוך משפטים ומילים מהסוף להתחלה. היא מחבבת את אנשי הכפר ומספרת על תלבושתן הצבעוני של הנשים, אך אומרת שאחיותיה רות-מיי ורחל לא מסתדרות במקום. אחותה לאה לדבריה התחזקה על חשבונה.
- לאה מספרת על הכינין שהם חייבים לבלוע ועל הכילה שחייבים לישון תחתיה נגד עקיצת יתושי (אנופלס) נושאי קדחת (מלריה). היא מבלה זמן רב בגן הירק עם אביה אך הלה לא שם לב אליה, ולא לעצותיה של מאמה טטאבה האומרת לו שעליו לשתול את זרעיו בראש תלוליות קטנות מעשי ידיו, העונה לו בבוטות. לאה מזועזעת, מעולם לא ראתה נשים החולקות על דעתו של אביה ובוודאי לא בבוטות כזו. בבוקר הם מגלים שהיא זרעה מחדש את הגינה עם תלוליות, והאב משטח אותן בזעם.
- רחל מספרת על 'יום ראשון של פסחא' - אך לאנשי קונגו אין יום ראשון כי הם סופרים חמישה ימים בשבוע ועובדים בכולם. הכומר נתן פרייס מרעים עליהם בקולו. על תהלוכת הפסחא שהוא מארגן רחל מתלוננת: למה הן היו צריכות להיות כל כך אפריקאיות בעניין? הוא כועס עליהן על היותן שוב חשופות חזה. אחרי התהלוכה האם מכינה סעודה עם עוף מטוגן והקהילה אוהבת את הטעם, אך אינם מוכנים להטבלה בנהר שורץ התנינים.
- רות מיי מספרת על ויכוח בין הוריה בעניין הלבוש. לדעת אביה הגוף הוא מקדש ויש לרפא את המקדש שלהם. האם סבורה שהם רשאים לתפיסת גוף שונה, אם זה מה שהם רוצים. רות מיי מתפלאת על הבטן הנפוחה של הרעבים. היא מספרת על אנשים בכפר וביניהם מאמה מוונזה הנכה ההולכת על ידיה, מאמה נגוזה בעלת הזפק הגדול על צווארה וטאטא נדו (היא קוראת לו Undo - באנגלית ביטול פעולה והנגדה) ראש השבט.
- עדה חוזרת אל ימיהם בארצות הברית כשהיא ואחותה למדו בכיתת מחוננות אף על פי שאנשי המקום התקשו לראות בילדה נכה כמחוננת. העונה הגשומה החלה בקונגו ומתושלח התוכי, שנותר מהמיסיונרים הקודמים משפחת פוולר (באנגלית 'עושי עוול'), סגור איתם בבית ומקלל בגסות. עם תום חמש שעות של גשם, הבנות יוצאות ורואות את שהגינה נשטפה כולה ולא נותר ממנה דבר. אחרי הארוחה האב יוצא ובונה תלוליות כפי שמאמה טטאבה הראתה להם.
- לאה עם אביה בגינה הצומחת במהירות במזג האוויר הטרופי החם ושניהם מרוצים. בבית האם נכשלת בהכנת עוגת יום הולדת לרחל מאבקת עוגה שהביאה עמה מארצות הברית, ומתושלח לומד קללה חדשה: 'לעזאזל'. האב דורש לדעת מי מהבנות לימד את הציפור "לתת בנו מארה וקללה עד עולם", ומשאין בין הבנות מי שמודה בכך, מעניש אותן בהעתקת מאה פסוקים מהתנ"ך ובסיומן: נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים לִפְנֵי ה' - אֶרֶץ כְּנָעַן, וְאִתָּנוּ אֲחֻזַּת נַחֲלָתֵנוּ - מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן. (מתוך סיפור בקשת ראובן גד וחצי המנשה אשר אינם רוצים באמת להיכנס אל הארץ המובטחת ונותרים מחוץ לה, תוך הבטחתם שבעת הכיבוש הם יכנסו לארץ בגופם ככוח צבאי מוביל, אך בלי רכושם, שיישאר מאחור).
- עדה מספרת איך אביה מציע שיטת דיג בעזרת דינמיט, ותוהה מאין השיג אביה חומר נפץ, שלא הגיע ב"מגירות" (תחתונים) שלהן. הכפריים נהנים מהסעודה אך הנותר ממנו מתקלקל ומסריח. בני הכפר לא מוכנים להיטבל, והאב בארוחת הערב מספר למשפחתו משל על תיקון רצועה של מנוע מכונית בעזרת עשב, וטוען שאנשי הכפר רק צריכים להתאים את עצמם במקצת.
- לאה מדברת בגן עם אביה על האל. משנכשל שוב להטביל את אנשי הכפר מאמה טטאבה אומרת לו את דעתה עליו ומתפטרת. האב אומר ללאה שהגן לא פורה כי חסרים דבורים. לאה מתבדחת אתו ואומרת שאולי היו צריכים להביא אתם דבורים אך הוא, שאינו מצפה להומור אצל נשים מבין את דבריה כדברי שטות ומסביר לה בסבלנות שאי אפשר היה להביא דבורים בתוך בגדיהם. למרות זאת הוא מדבר איתה ומודה שהסיבה לחוסר הסכמת בני הכפר להטבלה הוא בגלל התנינים בנהר. הוא מתחיל להתווכח עם מתושלח התוכי תוך צעקות הדדיות ולבסוף תולש את מתושלח מן הכלוב וזורק אותו החוצה. התוכי מפעיל את כנפיו לראשונה ומצליח לעוף.
ספר 2 ההתגלות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אורליאנה (האם) - מספרת על הריחות של אפריקה (שתן, תבלינים חריפים, פירות בשלים) לעומת חוסר הריח בארצות הברית. היא מתארת את אפריקה המטביעה את עמודי החשמל שמנסים להתקין שם ואשר "שם אחת מבנותיי נותרת באדמה האדומה התחוחה". מתושלח חי בין העצים ואבן אקסלרוד מוכר להם את הדואר המגיע להם חינם. ללא מאמה טטאבה, בנות משפחת פרייס מתקשות להסתדר. טטא נדו ראש השבט מזהיר את אנשיו מפני הכומר פרייס הרוצה להאכיל את אנשי השבט לתנינים.
- לאה: מתפלאת על הגברים הלובשים סוודר של נשים ולא יודעים שמדובר בסוודר של נשים. למרות הקריאה המרובה שלה הילדים המקומיים יודעים יותר ממנה. היא כבר בת 15 ומסוגלת לטפס על עצים כמו כל בן, אך הגיע לדעתה העת להתנהג כאשה בוגרת. בני ובנות הכפר לא מתרחקים ממנה אך משחקים עם רות מיי המלמדת אותם משחק באנגלית. בשלב מסוים נמאס להם משתלטנותה של רות מיי ונותר ילד אחד פסקאל, ההופך לחבר של לאה. הם מלמדים הדדית את שפתם, ופסקאל, בין היחידים בעל שיניים מלאות למרות אכילת סלק הסוכר הנפוץ כאן, מסביר לה את הבדלי ההתנהגות והתרבות המצופים מהם בכפר לפי מינם.
- רות מיי שברה את ידה ועליה לטוס עם אבן אקסלרוד לבית החולים הקרוב. היא מגלה שק יהלומים במטוס ואבן אומר לה שאמה תמות מקללה אם היא תספר על כך למישהו. בזמן שמגבסים את ידה, אבא שלה מסביר לרופא על הפוליטיקה של קונגו, ושאין שום סכנה. כשהיא חוזרת הביתה היא ואחותה לאה רואים את הכוחות המורדים ואת חיילי צבא בלגיה בתמרונים.
- רחל שומעת את קורותיו של המורה אנטולי המשמש מתורגמן של הכומר, בביתה, בארוחת הערב אליו הוזמן. כשהוא מספר על קשייו כיתום במכרה יהלומים היא חושבת על היהלומים "חברם הטוב של כל ילדה". וכשהוא מספר את האמת על הדרך בה הדת של הכומר נראית בעיני בני הכפר, כשטאטא נדו חושש שהדת המושחתת של הכומר תרגיז את האלים, האב כועס על אנטולי, ובמיוחד על המילה 'מושחתת'. אנטולי מספר על מנהיג אחר בכפר טאטא קוודונדו אך הכומר סבור שמדובר ברופא אליל ומסלק את אנטולי מביתו אחרי ויכוח קצר. האם מנסה לפשר והאב חוטף את הצלחת האהובה עליה מתוך ידיה ושובר אותה, ומסביר לאשתו שהיא החלה לפתח יחסי חיבה יתרים כלפי הצלחת.
- עדה נותרת לבדה כי היא איטית מידי, בעוד לאה מבצעת את בקשות האם. היא יוצאת למסע רגלי וחשה אי נוחות זוחלת כאילו מישהו או משהו עוקבים אחריה. היא שבה הביתה ואיש לא שם לב שנעדרה. טאטה נדו מגיע ומודיע להם שהילדה הלבנה העקומה נאכלה בידי אריה. האב פוצח בתפילה בעוד טאטה נדו מיישר את גוו, המתפרש כאילו הוא מתגאה על ניצחונו. עדה נכנסת לחדר ומזימה את השמועה. למחרת היא מגלה עקבות אריה שטרף תאו בדיוק על עקבות רגליה.
- לאה מספרת על היתום נלסון, נער שאנטולי שלח, כמשרת במקום מאמה טטאבה, הישן בלול התרנגולות ומקבל כשכר חלק מביציהן. לרבים מילדי הכפר יש קאקאקאקה - מחלת שלשול, וכדי להימנע מכך אסור לבנות לצאת במהלך היום מהבית, ועליהן להכין רקמה לקראת חתונתן. רחל מתלהבת, עדה מתנגדת, ולאה אינה מצליחה ודואגת בעניין השידוך שלה בעתיד, תוך כדי חלומות על אנטולי.
- רות מיי רוצה לראות את נלסון עירום ויש לה רגשי אשם, אותם היא מעבירה לישו התינוק. נלסון מספר לה שלכל אחד בקילנגה יש אל קטן משלו, התלוי מענק על צווארם הנקרא גריגרי, ושאסור לה להגיד 'נחש' בלילה. כמו כן כדאי שלאה תפסיק לגדל אוח שמצאה, כי האוח אוכל נשמות. רות יודעת שאלו אמונות תפלות.
- רחל שמחה לראות את האנדרדאונים ואז נחרדת לשמוע אותם מספרים שהם בורחים וממליצים גם למשפחת פרייס לצאת משם, אך האב מסרב בשם הדבקות ("ובו נדבק תמיד" - על פי: אותו תעבוד ובו תדבק)
- עדה מספרת על אהבתה להיפוך מילים ומשפטים ולמשורר שכתב בצורה כזו בשם ויליאם קרלוס ויליאמס. בקונגו יבחרו באיש שהניחו את רוב אבני החצץ בקערתו, כמו שמחליטים מנהיגי הכפר, בהתכנסות בו נשארים המתדיינים עד שיש הסכמה כללית והחלטה פה אחד.
- רחל רוצה רק לצאת מקונגו ולנקות אותו מעורה.
- רות מיי נשארת עם אמה החולה והמדוכאת במיטה במשך כל היום.
- לאה ואביה טסים ללאופולדוויל לראות את קבלת העצמאות ב-30 ביוני 1960, ולומומבה אומר: נהפוך את קונגו ללב האור של אפריקה. כולם מריעים.
- עדה קונגו חופשית, וגם מתושלח (שנטרף)
ספר 3. שופטים (הדברים שלא ידענו)[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אורליאנה האם הייתה צעירה פתיה כשנישאה לנתן, אך נסחפה אחרי האמונה הבוערת שלו ונכבשה בידי הריונותיה. כנפיה אבדו עוד בטרם טסה לקונגו, אך קיבלה אותם בחזרה באופן נורא עד שאינה יכולה לשוב ולתאר או לספר.
- לאה ואביה חוזרים לקילנגה אך איש אינו מקבל את פניהם כי עם עזיבת משפחת אנדרדאון הופסק המימון. מאמה טטאבה היא בין היחידות המספקת להם מעט תפוזים או מזון אחר. נלסון אומר ללאה שמישהו בודק את אמונתם של האם ושל רות מיי שנותרו במיטה.
- עדה שומעת מנלסון שתאומים הם מזל רע ובקילנגה האמהות משאירות אותם למות ביער, ועדה מעירה בציניות על חסר ההוראות בתנ"ך למצב של יתומים. נלסון מלמד אותה על משמעות מילים בשפתו:
- מונטו - בני אנוש: מתים או חיים, ילדים או נשמות שעתידות להיוולד, ואף אלים.
- קינטו - כל דבר אחר. לפי דעת בני קונגו כל הדברים חיים או עשויים לחיות.
- נומו - בעל שם. ללא שמו הדבר איננו. ובחילוף שמו הדבר משתנה.
- עוד מתברר שבשפת קונגו "הטבלה" - "בטיזה" בפי האב, פירושה למעשה "הפחדה עד אימה".
- רות מיי נשארת במיטה, אינה רוצה שאביה יחזור וחולמת שהיא עולה על עץ וצופה במשפחתה וחבריה מלמעלה.
- עדה לאה ורחל נאלצים לדאוג לעצמן לאוכל, והן מחלקות את מעט המזון הקיים למנות. היא מזלזלת ברחל ובהתנהגותה המתנשאת אף על פי שהפסידה להן בתחרות איות בכיתה ב' על המילה 'מזימה'.
- לאה מנסה להקים את רות מיי מהמיטה אחרי שלשה שבועות בה, ומאכילה נמלה לדב נמלים, בתקווה לעורר את הנאתה של אחותה למראה אכזריות, אך זו בשונה מפעמים קודמות גוערת באחותה. אנטולי מגיע ומשוחח אתה על חוסר ההוגנות בעולם. אחרי עזיבתו היא רוצה לשלוח מכתב לחברותיה אך "חסרות מילים ומילים למילים, ומילים למילים למילים".
- רות מיי התעוררה באמצע הלילה ונלסון עומד שם ונותן לה כלי קטן בו תוכל לשים את נשמתה על ידי נשיפה ומשאלה לגבי המקום אליו היא רוצה להיעלם, לשם תלך באמת עם מותה.
- לאה מספרת שהאם יוצאת ממיטתה, רחל שורפת חביתה במחבט, ואמה מחליטה ללמד אותה כיצד לבשל. לאה עוברת משבר אמוני. האם היא הזיקה לעדה בלידה? מה מקומן של נשים בדרשות של אביה? והאם הוא טועה לגביהן בעניין ההישארות בקונגו, ולגבי דברים נוספים?
- רחל שומעת את הילדים צוהלים עם הגעת טאטא בידיבידי הציפור - היושב בביתם, והוא הכומר פוולר - המיסיונר הקודם. האב מגיע ומתחילה מריבה בעניין תרגומי התנ"ך ופירושים שגויים של מילותיו, אך לפני שעוזב משאיר למשפחה מזון וספרי מדע עבור עדה.
- עדה: טאטא נדו נחמד ומביא מתנות למשפחה, בעוד מצבה של רות מיי מחמיר. נלסון מבהיר לאמה של עדה שמדובר במוהר עבור רחל, השונה מכל נשותיו בכך שהיא לבנה. האם לא מסוגלת להבין מה הוא אומר.
- לאה כותבת מכתב בו הוחלט לספר לטאטא נדו שרחל מאורסת לאבן אקסלרוד. מצבה של רות מיי מחמיר, הם מעבירים את מיטתה לחדר המרכזי ומגלים שהדביקה את כל כדורי הכינין שלה אל הקיר במקום לבלוע אותם.
- רחל משחקת את ארוסתו של אבן אקסלרוד. הוא מספר לה שהוא מהסי איי איי והיא לא בטוחה אם דבריו נכונים.
- רות מיי מספרת שטאטא נדו ביקש מאביה לעשות לרחל מיסיון קרקס (סירקוס מיסיון - שגיאת תינוקות שמשעותה המקורית: סירקומוויזיון - מילת הערווה). רות מיי מחליטה שהיא חולה כי אקסלרוד בסביבה ושהיא רוצה להיעלם לתוך עץ גבוה ממנו תוכל להתבונן על כולם.
- רחל מתבכיינת על יום הולדת 17 ההרוס שלה, אף שקיבלה מאמה את עגיליה ושרשרת יד תואמת.
- עדה אנטולי נתן ללאה חץ וקשת ולימד אותה להשתמש בו. הוא מכנה אות ביין ביין ולעולם אינו קורא לה בשמה. אביה אומר טאטא ישו הוא בנגלה, בחשבו שהוא מאדיר את ישו, אך משמעותו האמיתית: ישו הוא עץ הרעל - הקטלני ולכן אין לגעת בו.
- לאה מדברת עם אנטולי על השנאה אליה, ועל היחס אל זרים בקונגו. הוא אינו נוקט באחד הצדדים ורוצה רק שההחלטות של אנשי הכפר יהיו נבונות. לאה מספרת לו שהעולם עגול ומכינה לו גלובוס מצמח הקלבש.
- רחל ממשיכה במשחק הארוסה, עד שאבן אקסלרוד מנשק אותה ומעשן איתה. הוא מספר לה שארצות הברית מתכננת לרצוח את לומומבה.
- עדה נקראת בפי אנשי הכפר בנדוקה - שפירושו כפול: הנכה העקומה האיטית, או הציפור המעופפת מהר. היא עוקבת אחרי אקסלרוד ומגלה את שם הצופן שלו, ותוהה על שפלותו של אדם הרוצה ברצח נשיא של מדינה אחרת. רחל אומרת לו להתעלם מהגועלית העוקבת אחרי כולם.
- לאה מתעוררת בלילה מכוסה בנמלים. היא בורחת עם שאר הכפר ומגיעה לנהר, אבל נקיפות מצפון אוכלות אותה על שהותירה שוב את עדה מאחור. אנטולי מופיע ומשאיר אותה במים כשהוא הולך לחפש את שאר המשפחה.
- רחל תולשת את הראי שלה מן הקיר ובבורחה עם אנשי הכפר נזכרת בספר שקראה "איך להנצל מ-101 צרות". היא דוחקת את מרפקיה אל צלעות האנשים שלצידה ומרימה את רגליה והם נושאים אותה כך אל הנהר. היא מנסה לעלות על סירה של משפחה אחרת אך אלו דוחפים אותה והראי נופל ונשבר.
- רות מיי נישאת בידי אמה מן הבית, וחושבת שזוהי נקמת הנמלה שהואכלה בידי אחותה לדב הנמלים. מישהו מבני הכפר אוחז ברות מיי בהגיעם לנהר והיא פורצת בצעקות אימה. היא נזכרת בדברי נלסון על המחבוא, וחושבת שבתור נחש ממבה ירוק המתמזג עם הסביבה על עץ אין לה מה לחשוש.
- עדה מתעוררת בין הנמלים. היא מבקשת בקולה היא מאמה הנמצאת בחוץ שתציל אותה אך זו אוחזת ברות מיי ובורחת תוך צעקה: בואי כבר! עדה נרמסת בידי אנשי הכפר הבורחים והנמלים מכסים אותה אך לפתע אנטולי מופיע ומושך אותה אל הנהר. עדה בטוחה שהיא ראתה את הרוע באמה.
- לאה שואלת את אנטולי אם התקפת הנמלים הייתה פועלו של האל, וזה הודף את הדברים ואומר: הנמלים הולכים להם בין אם אכפת לאלוהים או לא. לאה מתלוננת שלאיש לא אכפת מהם ושלא היו צריכים לבוא לקונגו ואנטולי מראה לה את כל העזרה שהם מקבלים באותו הרגע: אחות שלה ואמא שלה בסירה של טאטה בואנדה, טאטה ליקולו לקח את אביה על אף שאינו סותם את פיו בעניין האדון האל שלו, ומאמה מוואנזה הביאה בסתר ביצים למשפחה. לאה בוכה ואומרת לו שהיא אוהבת אותו אוסר עליה לחזור על מילים אלו לעולם, תוך שהוא קורא לה בשמה לאה.
הספר הרביעי - השרף (מה שאיבדנו)[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אורליאנה האם מספרת כיצד הכוח הועבר מלומומבה הנרצח למובוטו. כיצד אין להפריד בין המציאות הפוליטית לבין קורותיה שלה, וכיצד לעולם לא תדע היכן סיפורה התחיל - בנישואיה? בהגירתה? כשהאדם הלבן הגיע לראשונה לקונגו?
- לאה: הכפר מצביע אם לבחור בישו, בעקבות דרשת האב על האפוקריפה - דרשת הבעל והשרף. טאטא נדו קם והודיע על ההצבעה באמצע הדרשה. רות מיי מצביעה בעד ישו אך הם מפסידים 56:11.
- רחל מספרת על תיעובה את אחותה לאה הרוצה להשתתף ולצאת לציד אנטילופות, לאחר שהכפר רעב וסבל מבצורת, מהנמלים ומהדגים המתים. טאטא קוונדונדו כועס עליה גם הוא על שהיא מפירה את מנהגי הכפר. האב צועק עליה והיא עונה לו בחוצפה, והוא קוטל קני סוכר בתגובה. אנטולי מוצא סימן רע לבאות ובמיטתו נחש ממבה.
- עדה מתארת את מהלך הציד העתידי בו הגברים יציתו אש שתבריח את החיות אל בין הציידים והנשים יאספו את הגופות החרוכות ויכינו אותן לסעודה. הדבר הכרחי לדעתה כי כל החיות הורגות כדי לשרוד, וגם אנחנו סוג מסוים של חיות.
- לאה קולעת אל השערה ולא תחטיא וצדה אנטילופה שבנו של טאטא נדו טוען שהוא צד. נלסון מגן עליה ומכנה את האיש בבוז - "אישה".
- רחל בוכה לעצמה על היצורים הקטנים הבורחים על חייהם (וכוונתה לכל תושבי הכפר הנאלצים לצאת לציד כדי לאכול), ומתרחצת בעוד שאר הכפר מכין את הסעודה.
- לאה מספרת על הסעודה ההופכת למלחמת "איש למחנהו". טאטא נדו זורק ללאה חתיכה קטנה ואומר לה שזה שלה. היא זורקת את חתיכת הבשר ופוגעת בגבו בעודו צוחק עם חבריו. טאטה נדו נעלב ומעליב. אנטולי מתבקש לאכול את החתיכה המטונפת והוא מושך את הציד שלו עצמו תוך מחאה וטאטא בואנדה מתחיל להילחם אתו ובסופו של דבר מתפתחת מריבה רבתי בה כל הסועדים נלחמים אלו עם אלו על חלקם הקטן.
- רחל מודיעה שהיא צמחונית אך לבסוף אוכלת מהבשר. למרות כעס אביה היא מבינה שהם היו רעבים לולי התערבותה. המריבה בין האב ללאה מופסקת בידי נלסון המודיע שנמצא עוד סימן רע בחוץ. כמו בסיפור הבעל והשרף הנמצא בספרים החיצונים כהמשך לדניאל, הבנות מניחות מלכודת אפר כדי לתפוס את מניח הנחשים.
- עדה עם אחיותיה מוצאים בבוקר נחש ממבה וטביעת רגל בעלת שש אצבעות של טאטא קוודונדו בלול התרנגולות.
- לאה רות מיי צועקת ולאה אוחזת בה ומנערת אותה בדרישה שתגיד מה ראתה, אך נלסון מסיר את חולצתה ומזהה את נשיכת הנחש.
- עדה ראיתי את צעדי חייה הולכים לאחור עם תום חייה. מהמרכאות הסוגרות... ועד לבליעת הנשימה האחרונה שלה רעבה כמו זו הראשונה של תינוק.
- רחל הבנות יודעות שהן צריכות להיכנס הביתה ולומר לאמא. אך אינן זזות במשך רגע ארוך. כשבנו שנוכל להקפיא את הזמן למשך דקה אחת נוספת ושאם לא נודה בזה אפשר לעצור את הקללה שתהפוך לקורות חיינו.
- לאה האם שוטפת את רות מיי בעדינות וברוגע. היא מכינה תכריכים מרשת יתושים. נשות קילנגה מגיעות ומקוננות ביללות. האם מוציאה את כל הרהיטים מן הבית למסירה, בעוד הבנות כורעות מתוך הרגל בתפילה, ומתחיל גשם זלעפות שהאב מנצל על מנת להטביל את ילדי קילנגה.
הספר החמישי - יציאת מצרים (מה שנשאנו אתנו)[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אורליאנה האם מספרת שללא רות מיי אהובת נפשה לא היה טעם להמשיך, והיא נאלצה לעזוב ולשוב לארצות הברית בנטשה את נתן. היא תוהה אם רות מיי עדיין בין העצים.
- לאה מספרת כיצד הם עוברים בבוץ ובסיוע אנשי הכפר עם מעט תפוזים וכדומה אל לאופולדוויל. לאה החולה בקדחת רואה את אחותה יוצאת עם אקסלרוד ואמה יחד עם עדה ממשיכים לארצות הברית. אנטולי מבטיח לשלוח את לאה אחריהן אך היא רוצה להישאר אתו.
- רחל חיה באחוזה ביוהנסבורג עם אקסלרוד אך לא נשואה לו רשמית ושמחה על כך שהיא בחיים. הוא מקבל פרס על הצלתה.
- עדה נמצאת באוניברסיטת אמורי באטלנטה בשנת 1962. הם עברו לצריף קטן והאם עסוקה כל היום בטיפוח גינת פרחים יפה. היא תלמד רפואה ותרפא את עצמה. הם ניצלו בזכות המבט המזוגג של האם שהפחיד את החיילים שעצרו אותם לצד הדרך לאחר שזרקו אותם ממטע בננות בו התחבאו, וכך הגיעו לשגרירות הבלגית.
- לאה נמצאת במנזר נוטר דאם דה דולור בשנת 1964. כשנרפאה מהקדחת בבולונגו הגיעו ידידים מקולונגה עם פיסות מידע. ביתן נשרף ואביהן חי ביער כמשוגע. אנטולי נעצר כמורד ולאה מחופשת לנזירה ומסייעת לאחיות הרחמניות במרפאה.
- רחל 1964 מספרת על עצמה שהיא נערה היודעת להתאים את עצמה לתנאים, ובתוכניתה לסלק מחייה את אבן אקסלרוד על ידי פיתוי עוזר השגריר הבלגי דניאל דופרי, לפני חזרתו לברזאוויל.
- לאה פרייס נגמבה 1965 תחנת ביקוקי - נשואה לאנטולי ששוחרר שלש שנים אחרי כליאתו. 17 בינואר הוא יום עצוב עבורם בהיזכרם ברצח פאטריק לומומבה ובמות אחותם מהכשת נחש. הם חיים בתחנה עם דודתו אליזבת שנמצאה לאחרונה. ללאה נודע שפאסקל נרצח ביערות, ושאביה חי כמשוגע.
- עדה בית החולים אמורי 1968, עדה אינה הולכת עקום, לאחר שלמדה כיצד ללכת ישר, עתה אחרי טיפול ארוך שבו זחלה בביתה ויצאה בכיסא גלגלים. היא מעמתת את אמה עם השאלה מדוע נטשה אותה באותו יום, והאם עונה: אמא צריכה לטפל בילדים שלה מלמטה למעלה. עדה בוחרת לקבל תשובה זו כמספקת. לאה ואנטולי ובנם פסקאל נמצאים באטלנטה אך מתקשים להתרגל לארצות הברית.
- לאה פרייס נגמבה 1974 לקונגו יש שם חדש: זאיר. לאה מתמודדת עם חדשות על מובוטו וגנבת הכספים שלו, כותבת מכתב לאחותה רחל על חלקו של אבן ברצח לומומבה, מתלוננת על מוחמד עלי הנלחם תמורת 5 מיליון דולר מכספי זאיר נגד יריב מפורסם על אדמתה בעוד עובדי המדינה לא קיבלו את משכורתם, ומטפלת בילדים מזאיר המגיעים לארצות הברית ולועגים לה ולשמה בפרויקט שנועד לכישלון ושמטרתו להשאיר את זאיר בחוב שלא תוכל להשיב.
- רחל אקסלרוד דופרי פרליי 1978, רמי פרלי בעלה השלישי מת, דופרי בעלה השני התברר כאנס, ועתה היא מנהלת מלון ענק הנקרא "קו המשווה" ושאת הבריכה בו הכינה בניהולה העצמי (וגם פיטרה את העובדים בגמר המשימה). היא מתפלאת שאחותה לאה למרות קרבתה הגאוגרפית מעולם לא ביקרה אותה. רחל לא בטוחה שמא הייתה יכולה להציל את אחותה כשראתה את הנחש בטרם הוא הכיש אותה.
- לאה פרייס נגמבה, קינשסה עונת הגשם 1981. אנטולי שוב בכלא. על לאה לטפל בילדים פסקאל פטריס ומרטין בעצמה. הם חזרו מארצות הברית שם לא היו ריחות והאוויר היה "סטרילי", אך עם הגיעם נעצר אנטולי והושלך לכלא בו נכלא שנים קודם לכן לומומבה. לאה מגייסת עבורו מאמנסטי כספים כדי להאכילו.
- רחל פרייס 1984. אנטולי עומד לצאת מן הכלא והאם סידרה הסעה לעדה באוניה ולהסיע לאנד רובר למערב אפריקה. עדה לאה ורחל יאספו את אנטולי לחווה שהם רוצים להקים באנגולה. רחל מצטערת מעט שלא קיבלה כסף מאמה לתיקון הביוב ב"קו המשווה". לאה רוצה להוציא את אנטולי לפני הביקור במלון של רחל, ורחל מעירה שלא בטוח שהיא רוצה את אנטולי במלון שלה. לאה אומרת לה שהיא גזענית ורוב הנסיעה יחד הן רבות. הם עוצרים באבומיי ומדריך התיירים מסביר להן שהחומות עשויים עצמות רגלי עבדים וכיסא המלך היה מגולגלות של אויביו. האחיות מתיישבות לשיחה ולאה מספרת שאביהן כנראה נהרג בידי מקומיים אחרי שילד נמצא מת בנהר, ומכיוון שהוא תמיד ביקש מילדים להיכנס למים, נחשד בהריגתו. הם זרקו אותו לתוך מגדל תצפית רעוע עשוי עץ והבעירו אותו. עדה ולאה מרימות את כוסותיהן ל'לחיים'. ישו הוא תנ"ך עץ הרעל הן צוחקות ורחל לא מבינה.
- עדה אטלנטה 1985. עדה מספרת לאימה שהיא שנאה את אביה ורצתה לשרוף אותו אך לא עשתה זאת כי אמה הייתה במיטה. היא אומרת לעצמה שהייתה שורפת גם את אימה אך רצתה שהיא תזכור מה האב עשה לה.
- לאה חבל קימוולה זאיר 1986. לאה כועסת על העולם ומקווה שיהיה יותר טוב עבור ילדיה. פסקאל באוניברסיטה, פטריס בבית הספר, מרתין לותר חכם כמו עדה והתינוק החדש נתנאל הצליח לשרוד את המסע באמצעו נולד בדרך לכאן.
הספר השישי שירת שלושת הילדים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- רחל לא יכולה ללדת עקב זיהום שקיבלה מאבן אקסלרוד. אין טעם לחזור לארצות הברית. היא מנהלת ממלכה קטנה במלון שלה, ואומרת קלישאות חסרות משמעות על החיים שלה ועל מקומה של אפריקה בעולמנו.
- לאה חיה בחוה אך אינה יכולה להפוך לצמחונית. היא מתבוננת על ילדיה ורואה איך אפשר "תוך דור אחד למחוק את כל הלובן"
- עדה דנה בצדדים המוסריים של נטישת ילד למותו בארץ בה יש אוכלוסיית יתר כמו בקונגו. היא דנה במותר האדם מן החידק. והיא אוספת מהדורות שגויות של תרגומי התנ"ך. מעניין אותה איזה תנ"ך כתב אביה.
הספר השביעי - העיניים בעצים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- רות מיי מספרת לנו שכל חיים שונה ממשנהו כי הם עברו פה ונגעו בקורות העתים. אם משפחת פרייס לא הייתה מגיעה באותו יום אל היער, התאו שהפתיע את אמה היה נורה בידי צייד והעכביש שרות מיי דרכה עליו עדיין היה חי. האם ושלש האחיות מבקרות בקונגו ושואלות עוברת אורח אם ידוע לה מה קרה עם קילנגה. אין כפר כזה עונה האישה, מעולם לא היה כפר בהמשך הדרך אחרי בילונגו. רות מיי אומרת לאם שהיא סולחת לה. "לכי לך הלאה. לכי לך אל האור".
ביקורות והשפעה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הספר התקבל היטב והפך לרב מכר בארצות הברית שנותר ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס למשך 31 שבועות.[5] קינגסולבר השתמשה בכספי המקדמה שקיבלה מההוצאה לאור שלה בסך מיליון דולר, כדי לייסד ב-1999 את פרס בלוות'ר, שמטרתו עידוד סופרים שטרם פרסמו ספר באורך מלא, אשר עוסקים בנושאים חברתיים. החל מ-2012, הפרס שינה את שמו לפרס "פן-בלוות'ר" בעקבות העברת האחריות ותפעול הפרס מקינגסולבר לעמותת "פן אמריקה" המקדמת חופש ביטוי וזכויות אדם, דרך ספרות ומפעלים נוספים[6][7]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אריאנה מלמד, לנצל, להינצל ולהתנצל, באתר ynet, 20 באוגוסט 2001
- גיל הראבן, נשים קטנות בלב המאפליה, באתר הארץ, 15 באוקטובר 2001
- הספר "תורת עץ הרעל", באתר "סימניה"
- תורת עץ הרעל, באתר OCLC (באנגלית)
- Gillian Finklea, 13 Things You May Not Know About The Poisonwood Bible, 8 באפריל 2015 (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ The 1999 Pulizer Prize Winner in Fiction (באנגלית)
- ^ אויבים ללא סוף, יונתן קויתני, (אנגלית, באתר ספרי גוגל). כותרת זו מקורה בביטוי התנ"כי "חרבות לנצח"
- ^ מועדון הספרים של הגארדיאן בריאיון עם ברברה קינגסלבר על ספרה תנ"ך עץ הרעל
- ^ Barbara Kingsolver on The Poisonwood Bible – Guardian book club מתוך עיתון הגרדיאן 11 במאי 2013 (באנגלית)
- ^ Best Sellers Plus, 22 באוקטובר 2000
- ^ The Bellwether Prize מתוך האתר של ברברה קינגסולבר (באנגלית)
- ^ PEN AMERICA - ABOUT US (באנגלית)