HHhH למוח של הימלר קוראים היידריך

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עטיפת המהדורה העברית של הספר.

HHhH למוח של הימלר קוראים היידריך הוא ספר מאת לורן בינה, מורה בקולג' בסן-דני שבפרברי פריז ומרצה לספרות באוניברסיטה. הספר עוסק בביוגרפיה של ריינהרד היידריך ומשלב אלמנטים אוטוביוגרפיים של בינה ותיאור של איסוף העובדות והתקדמות מחקרו של בינה לכלל תמונה כוללת המתעדת את כרוניקת משיכתו הכפייתית לקצין הנאצי - מהמפגש הראשון של הכותב עם היידריך בין דפיו של ספר בשם "ההיסטוריה של הגסטפו", להתגבשות דמותו של מושא המחקר בשני קווים מקבילים המתאחדים ברגע מותו. הישגו הייחודי של הספר הוא ההתקרבות להבנת מקורות הרוע האנושי בהתגלמותו הקיצונית ביותר. בינה מנסה לפצח את המכניזם הפסיכולוגי של היידריך כאדם ואת חיי היום יום שלו כקצין גרמני שהקדיש את חייו הקצרים להרג של בני אדם. הספר זכה בפרס גונקור לספרי ביכורים ב-2010. ארבע האותיות H בתחילת שם הספר הם ראשי תיבות של הכינוי שהוענק להיידריך: "למוח של הימלר קוראים היידריך" (בגרמנית: Himmlers Hirn heisst Heydrich).

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ריינהרד היידריך, 1940

ריינהרד היידריך ((7 במרץ 19044 ביוני 1942) היה פושע מלחמה גרמני נאצי, בין האחראים העיקריים לשואה, כונה "הקצב מפראג", "המפלצת הבלונדינית" ו"התליין".‏[1] בשנים הראשונות לשלטון המפלגה הנאצית בגרמניה, התמקדה עבודתו של היידריך במיוחד בהטלת מורא על יריבים ומתנגדים לאס אס בתוך המפלגה ומחוצה לה, על מנת לבסס את שלטונו של היטלר כשליט על כל תחומי החיים ברייך השלישי. היידריך ישב בראש "ועידת ואנזה" שהתקיימה ב-20 בינואר 1942 ובה עוצב "הפתרון הסופי", והיה ראש מתכנניה של השואה. בספטמבר 1941 מונה לממונה על הפרוטקטורט של בוהמיה ומורביה והשליט במקום משטר אימים, המבוסס על משלוח לעבודות כפייה, הוצאות להורג ללא משפט, ובמיוחד השמדת היהודים. ב-27 במאי 1942 במסגרת מבצע אנתרופואיד התנקשה בחייו חוליה בת ארבעה חברים של המחתרת הצ'כית, אשר אומנו על ידי הבריטים בלונדון.‏[2]

נקמת הנאצים על חיסולו של היידריך הייתה אכזרית ביותר. כיעד הנקמה נבחר הכפר לידיצה, שנחשד בטעות כי תושביו סייעו למתנקשים. ב-10 ביוני נרצחו כל 160 הגברים מגיל 16 ומעלה שהיו בכפר, 190 נשות הכפר נשלחו למחנות השמדה, כ-100 ילדים קטנים נשלחו לגרמניה לתוכנית טיהור הגזע, ובתי הכפר פוצצו והוחרבו עד היסוד. בפעולות נקם של הגרמנים בפראג עצמה נרצחו כ-800 איש. כפר נוסף בשם לז'אקי הוחרב אף הוא במתכונת של לידיצה. בסך הכול, בפעולות הנקם של הגרמנים על ההתנקשות נרצחו למעלה מ-1,500 אנשים, וכ-10 אלפים נוספים נשלחו למחנות השמדה.

על הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר נכתב כרומן ומכיל קטעים בדויים השזורים בתוך מחקר היסטורי מפורט, על רקע זה דן המחבר בנושא האמת ובשאלות הספרותיות על מקומה של הבדיה לצד האמת, ואפילו בהשוואה המתבקשת בין ספר זה לספרים אחרים שנכתבו על היידריך.

"זה מאבק אבוד מראש. אני לא יכול לספר את הסיפור הזה כפי שהוא אמור להיות. כל הבליל הזה של הדמויות, אירועים ותאריכים, ההסתעפות האינסופית של הקשרים הסיבתיים, והאנשים האלה, האנשים האמתיים האלה שאכן היו, עם החיים, הפעולות, המחשבות של כל אחד מהם, שאני רק מרפרף קלות על כנף בגדם...אני נחבט שוב ושוב כנגד קיר ההיסטוריה שעליו מטפס ומתפשט, בלי שיחדל אי פעם, תמיד גבוה יותר, תמיד סבוך יותר, הקיסוס מרפה הידיים של הסיבתיות."[3]

שבירת הכללים של המחקר ההיסטורי המדעי מאפשרת לבינה לתאר את ההתמודדות עם חוסר היכולת לתפוש את גודל האירועים והשפעתם, ולהוסיף תיאורים אמינים אך ספרותיים של קשת הרגשות האנושיים ופרספקטיבה של המשתתפים בדרמה ללא פאתוס. הוא לא נמנע מלחלק ציונים בנוסח "צ'מברליין וחבורתו היו מלקקי תחת גדולים", וסן-ז'ון פרס (מזכ"ל משרד החוץ הצרפתי ששכנע את ראש ממשלתו להיכנע בהסכם מינכן) "התנהג כמו חרא גדול". בצד הגרמני, הרמן גרינג הוא תמיד "גרינג השמן", כשאת היידריך הוא מגדיר כ"דמות יפה מבחינה ספרותית". בינה, המודע לפגמים המדעיים של מחקרו, קורא לתהליך יצירתו בתואר "אלכימיה בזויה": תערובת של דמויות, אירועים ותאריכים, עם הסתעפות אינסופית של קשרים סיבתיים ומסביר:

"כדי שמשהו יחדור אל הזיכרון, צריך להפוך אותו תחילה לספרות. עלוב ככל שזה נשמע."[3]

כשבינה כותב על דמותו של אחד המתנקשים בהיידריך, הוא אומר:

"דרושה עזות מצח הגונה להניע אדם שמת מזמן, שנבצר ממנו להגן על עצמו! להשקות אותו תה בעוד שייתכן שאהב רק קפה. להלביש אותו שני מעילים בעוד שאולי היה לו רק אחד. להסיע אותו באוטובוס בעוד שהיה יכול לקחת רכבת. להחליט שיצא לדרך בערב ולא בבוקר. אני מתבייש."

למרות תיאורים ציוריים אלו שכלל בספרו, מותח בינה ביקורת על תיאורים אחרים של היידריך בספרות ובקולנוע. בין היתר הוא מזכיר את הסרט "הפתרון הסופי" שבו קנת בראנה מגלם את היידריך:

"הביצוע של קנת בראנה מעודן למדי. הוא מצליח להקרין בו בזמן אדיבות מופלגת ושררה נוקשה, צירוף שהופך את דמותו לקודרת מאוד. עם זאת, בשום מקום לא קראתי שהיידריך ידע להפגין אדיבות, אמיתית או מעושה, בכל מצב שהוא."

בספר מתייחס בינה גם לעבודות נוספות ולהשפעתן על כתיבתו:

"אפשר לשער שהופעת ספרו של ג'ונתן ליטל, וההצלחה שלו, עירערו אותי קצת. אני תמיד יכול להרגיע את עצמי באמירה שהכוונה שלנו שונה, אבל אני חייב להודות שהנושאים שלנו קרובים למדי."

בראיון לעיתון "הארץ" אמר בינה:

"אני לא ניסיתי לחשוב מה עבר במוחו של היידריך כי הייתי נכשל בזה. מטרתי היתה לספר על העובדות. אני באופן כללי לא אוהב רומנים פסיכולוגיסטיים, ובטח לא רומנים פסיכולוגיסטיים על נאצים. אני לא מאמין שאפשר באמת לעמוד על מקורות הרוע, להבין כיצד פועל מוחם של אנשים כמו היידריך."[4]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • HHhH: למוח של הימלר קוראים היידריך. לורן בינה. תירגמה מצרפתית: רמה איילון. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן. 2012.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הערך ריינהרד היידריך בתוך האנציקלופדיה של השואה, באתר יד ושם
  2. ^ פאר פרידמן, על ההתנקשות בהיידריך, כולל ביקור באתרים הקשורים בה בפראג, "מקרה מקרופולוס"
  3. ^ 3.0 3.1 לורן בינה, HHhH: למוח של הימלר קוראים היידריך, עמ' 177
  4. ^ אלי אליהו, ירייה באפלה: ראיון עם הסופר הצרפתי לורן בינה, באתר הארץ, 15 ביוני 2012