הפתרון הסופי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הפתרון הסופי של שאלת היהודיםגרמנית: Endlösung der Judenfrage), הידוע בקיצור כהפתרון הסופי, הוא השם שנתנו אדולף היטלר וגרמניה הנאצית לרצח העם היהודי שבוצע במהלך השואה בתקופת מלחמת העולם השנייה.

לפי אומדנים שערכו היסטוריונים, נרצחו במחנות ההשמדה כ-3.5 מיליון יהודים. כ-1.5 מיליון נוספים הומתו ברציחות המוניות בידי האיינזצגרופן, וכמיליון יהודים מתו בגטאות ובצעדות המוות מרעב, מתשישות וממחלות.

תוכנית מדגסקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכנית מדגסקר חתרה ל"פתרון סופי" ליהודים באירופה. תמציתה הייתה גירושם של היהודים לאי מדגסקר ביבשת אפריקה. כבר לפני המלחמה הועלתה הצעה, בעת שהיהודים רוכזו בעיירות הגבול על גבול פולין, להעבירם למדגסקר. אולם בעקבות כיבוש האי בידי הבריטים, נטשו הנאצים תוכנית זו.

ועידת ואנזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ועידת ואנזה
מספרי היהודים בארצות השונות על פי הוועידה.

ההחלטה על צורת יישום הפתרון הסופי – התוכנית להשמדת העם היהודי בשטחי הכיבוש של גרמניה הנאצית, התקבלה בוועידה שהתקיימה ב-20 בינואר 1942 ב"וילה ואנזה" בברלין. לוועידה, בראשות ריינהרד היידריך, כונסו פקידים ראשיים של המשטר הנאצי במטרה ליישר קו בין המוסדות השונים בנוגע להגדרת הסמכויות וחלוקת התפקידים בביצועו של הפתרון הסופי של השאלה היהודית. בוועידה הוכרזו באופן ישיר וענייני פעולות אלימות כגון עיקור כפוי של בני תערובת (כפי שמוגדרים בחוקי נירנברג), שימוש ביהודים בעבודות פרך וטבח יהודים באופן ישיר ועקיף (דרך "התמעטות טבעית" כתוצאה מעבודות פרך).

תוכן הוועידה יועד להישמר בסוד, מה שניתן ללמוד גם משפת הקוד בה השתמש אדולף אייכמן כשסיכם את פרוטוקול הוועידה — שפת קוד אשר החליפה מושגים "רגישים" (אלימים, מפלילים) במושגים נייטרליים. עם זאת, הפרוטוקול מהווה עדות כתובה נדירה למדיניות רצח העם של ממשלת גרמניה הנאצית. עדותו של אדולף אייכמן במהלך משפטו בישראל, מגלה שבוועידה התנהלו דיונים (שהושמטו מהפרוטוקול) אשר היו כנים ובוטים אף יותר מהמצטייר בפרוטוקול.

למרות שבפועל, הנאצים רצחו יהודים גם לפני ועידת ואנזה וההחלטות לגבי פעולות אלימות נעשו על ידי אדולף היטלר, הוועידה נחשבת לנקודת מפנה, מכיוון שהיוותה הצהרה והתוויית דרך ברורה להשמדת היהודים, כמדיניות רשמית של ההנהגה הנאצית.

פעולות ההשמדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד לפני ההחלטה על מעבר למדיניות השמדת היהודים צברו הנאצים ניסיון במעשי רצח המוני בתוכנית T4 בה הנאצים רצחו 80,000 חולי נפש ומפגרים גרמנים, בין היתר באמצעות שימוש בגז. הממונים על ביצוע הרצח היו האס אס ומנהיגו היינריך הימלר באמצעות "המשרד הראשי לביטחון הרייך". הנאצים ביקשו להעתיק את הניסיון והידע שנצבר במעשי רצח המוניים למעשי רצח נוספים כלפי יהודים, צוענים וקבוצות נוספות.

למן תחילת המלחמה צברו הנאצים ניסיון בהמתת בני-אדם בשיטות שונות: בתחילה הומתו בודדים – בתלייה, בירי, בהכאה ובדרכים נוספות. החל ממבצע ברברוסה, שיש הרואים בו את ראשית הפתרון הסופי, החלו האיינזצגרופן וגדודים מהוורמאכט להשמיד קהילות יהודיות באמצעות המתה בבורות ירי. באופן זה הומתו בין היתר בני קהילת קייבבאבי יאר), בני קהילת וילנהפונאר) ועוד.

ואולם, הנאצים הגיעו להכרה שהשיטה איננה יעילה, בזבזנית מבחינת תחמושת, ומותירה צלקות בנפשותיהם של החיילים הגרמנים בגלל הקשר הבלתי אמצעי שנוצר בין הרוצח לבין קורבנו, ועל כן, כאמצעי עיקרי להשמדה המונית, בסוף שנת 1941 הכניסו הנאצים לשימוש הרג באמצעות גז – שיטה שהלכה והשתכללה במרוצת הזמן. (יש לציין כי באופן מקומי המשיכו הנאצים לעשות שימוש בשיטת הירי לבורות עד סיומה של המלחמה.) לבסוף פותחה שיטה נוספת להשמדה: המתה במשאיות גז. בשיטה זו, היו היהודים נדחסים למשאיות אטומות, שלתא הנוסעים שלהן חובר צינור המפלט של המנוע; כאשר החלה המשאית לנסוע, הוזרם גז פחמן חד-חמצני מצינור המפלט לתא בו נכלאו היהודים והם נחנקו למוות. בתום הנסיעה פתחו את תא המטען, והשליכו את הגופות לקברי המונים שהוכנו מראש.

בחודש דצמבר 1941 החל לפעול במערב פולין ראשון מחנות ההשמדהמחנה חלמנו. שיטת ההשמדה הנפוצה במחנה הייתה הרעלה בגזי שריפה. הקמת מחנה ההשמדה חלמנו היוותה קפיצת מדרגה בשלבי התפתחות הפתרון הסופי, שכן הייתה זו הפעם ראשונה שבה בוצעה ההשמדה במקום קבוע, וכן הפעם הראשונה שבה הוקם צוות מיוחד שהיה אחראי על שריפת הגופות.

הממונים על ביצוע הרצח, האס אס ומנהיגו היינריך הימלר באמצעות "המשרד הראשי לביטחון הרייך", הרחיבו את היקף ההשמדה במחנות משמעותית עם "מבצע ריינהרד", שנקרא על שם ריינהרד היידריך, מפקד הגסטאפו שחוסל ב-1942 על ידי אנשי המחתרת הצ'כית. במסגרת המבצע הוקמו שלושת מחנות ההשמדה טרבלינקה, סוביבור ובלז'ץ, שמטרתם הייתה השמדה בלבד. התגוררו בהם קציני אס אס, וכמה מאות אסירים ששימשו כזונדרקומנדו, שתפקידם היה לרוקן את תאי הגזים לאחר ההשמדה, ובחלק גדול מן המקרים להביא את הגופות למשרפה. בטרבלינקה, למשל, שהוקם במחסה היער ובכך נותר סודי יחסית בזמן המלחמה, נרצחו כ-800 אלף איש, רובם הגדול יהודים. למעשה, טרבלינקה, בניגוד למחנות אחרים, הוגדר כמחנה השמדה לעם היהודי בלבד. הרכבות הובילו מן הכפרים, במזרח אירופה בעיקר, היישר אל המחנה. המובלים התבקשו לכתוב את שמותיהם על המזוודות באמתלה שישובו לראות את חפציהם - וכך לא ידעו הקורבנות שדרכם אינה אלא הדרך אל המוות. תוך שעות ספורות, נותרו ממשלוח שלם של אנשים ערימות אפר בלבד.

לאחר מכן, הוקם מחנה ההשמדה הגדול ביותר - מחנה אושוויץ. בסוף שנת 1942, כאשר מרבית יהודי הגנרלגוברנמן (השטח הפולני המסופח לגרמניה, בתרגום לעברית - המנהל הכללי; מרבית יהודי פולין חיו בשטח זה) הושמדו, הוחלט על מקום מרכזי שבו יושמדו יתר יהודי אירופה. אושוויץ-בירקנאו היה ממוקם במרכז היבשת, והיה גדול דיו לאכלס אסירים רבים. אושוויץ שימש כמחנה עבודה, ובכניסה אליו הכתובת הידועה - "העבודה משחררת", ואילו בירקנאו (הקרוי גם אושוויץ 2), המצוי בקרבת מקום, שימש כמחנה השמדה. אסירים באושוויץ היו נשלחים תוך חודשים ספורים למותם בבירקנאו. בירקנאו יכול היה לאכלס כ-100 אלף אסירים בו זמנית, והיו בו חמישה מבנים של משרפות ותאי גזים. בכל יום התבצעו מספר סבבים של השמדה. כל סבב כזה יכול להכיל כעשרת אלפים קורבנות. הגז בתאי הגזים היה ציקלון בה, ותוך פחות מעשרים דקות הוא היה חונק למוות את כל הקורבנות. לאחר מכן, היו הזונדרקומנדו שורפים את הגופות.

אושוויץ, יותר מכל מחנה השמדה אחר, הפך לסמל לפתרון הסופי של השמדת היהודים. נרצחו בו כמיליון וחצי אסירים, חלקם הגדול יהודים.

הנאצים התחילו להשמיד את יהודי סלובקיה, קרואטיה ואת יהודי פולין שטרם חוסלו. האחראי למבצע היה הימלר. ב־4 בנובמבר 1942 דיווח הימלר על סיום המבצע, והמשלוחים מארצות אלה פסקו כמעט לחלוטין. יהדות פולין הושמדה כמעט כולה. מגטו ורשה נשלחו להשמדה 6,000 איש מדי יום. היודנראטים היו אחראים לאספקת רשימות היהודים המיועדים למשלוח. במשך 10 שבועות נשלחו מגטו ורשה 301 אלף יהודים להשמדה.

המבצע השני כלל את מערב אירופה ומרכזה, ובראשו עמד אדולף אייכמן. המבצע החל בצרפת, ביוני 1942. תוך חודשיים נשלחו מצרפת 25 אלף יהודים למחנות ההשמדה. משם עברה ההשמדה להולנד, שממנה נשלחו למחנות 110 אלף יהודים, מהם נותרו בחיים 6,000 בלבד. עד אמצע 1943 הושמד שליש מהיהודים.

בארצות שבהן פיקח אייכמן על ההשמדה נשלחו היהודים ישירות למחנות ההשמדה, ללא תחנות מעבר. מתוך 6 מיליון יהודים הומתו 3.5 מיליון בתאי הגזים. פלישתו של הצבא האדום הסובייטי הצליחה לבלום את מכונת ההשמדה של אייכמן. כאשר הגרמנים פתחו בנסיגתם, הם הוציאו את היהודים שנותרו במחנות ההשמדה והובילו אותם ב"צעדות מוות", שבהן נאלצו היהודים לצעוד מאות קילומטרים לעבר גרמניה, ומי שנפלו מעייפות נורו למוות. מאות אלפי יהודים מצאו את מותם בצעדות אלה.

ביצועה של ההשמדה התנגש לא פעם עם האינטרס של הצבא, אך ההשמדה זכתה לקדימות מלאה. האס אס לא התחשב בצבא ובמאמץ המלחמתי, וגם כשבעלות הברית החלו להתקדם ומצבה של גרמניה החמיר, בשנים 1943-1944 עדיין ניתנה עדיפות למשלוחי היהודים להשמדה ברכבות על פני משלוח אספקה לחזית. הגרמנים לא התחשבו בשיקול הכלכלי שבניצול היהודים ככוח עבודה בייצור התחמושת והבגדים לצבא, והאידאולוגיה של השמדתם הכריעה.

עם תחילת הביצוע של מעשי המוות, גבר הטרור בגטאות, והגרמנים יצרו אשליה שהצייתנים ומשתפי הפעולה יינצלו. הרצח התעשייתי היה בבחינת דה-הומניזציה של היהודים. דובר, לדוגמה, על משלוח של 600 אלף טון של יהודים. ההשמדה נעשתה במכניות יבשה וללא מעורבות רגשית של שנאה.

העברת היהודים למחנות ההשמדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מחנה השמדה

תהליך ההשמדה היה כרוך בהובלת היהודים ברכבות משא, כשהם דחוסים בקרונות בקר. הם נדחסו לקרונות בעמידה, ללא מים ומזון, בתנאי מחנק, לעתים למשך כמה ימים. יהודים רבים, בעיקר הזקנים והחולים, נפטרו במהלך המסע אל מחנה ההשמדה. תחנות הרכבת הוסוו כתחנות אזרחיות, בעזרת שלטים כמו "מזנון" ו"חדרי המתנה".

אלו שנותרו בחיים מן המסע הורדו מהרכבת, ועברו סלקציה – מי לעבודה ומי לתאי הגזים. נאמר להם שהם נלקחים למקלחות לחיטוי. לעתים ליוותה תזמורת של אסירים את צעדת היהודים אל המקלחות. הם הופשטו מבגדיהם, גברים ונשים יחד, ונדחסו לתאי ה"מקלחת" האטומים. חפציהם היו עוברים מיון לשימוש הנאצים. לאחר שנחנקו למוות בגז רעיל (מסוג ציקלון בה), הוצאו הגופות בקרוניות אל חדרי השריפה (הקרמטוריום), לא לפני שנעקרו שיני הזהב מפיהם ושערם נגזז לשימוש כמילוי למזרנים. העבודה נעשתה על ידי אסירים יהודים תחת פיקוחם של חיילי הגסטאפו.

היהודים שמוינו לעבודה עברו חיטוי במקלחות, שערם גולח והם הולבשו בחליפות פסים, שהיו מדי האסירים. על זרועם של האסירים קועקע מספר זיהוי. באושוויץ פעלה מעבדתו של ד"ר יוזף מנגלה, שערך ניסויים באסירים, בעיקר בנשים, בתאומים ובגמדים.

דו"ח קורהר[עריכת קוד מקור | עריכה]

דו"ח קורהר הוא מסמך המתעד התפתחויות במהלך השואה. הדו"ח נכתב על ידי המפקח הכללי של לשכת הסטטיסטיקה של ה SS, דוקטור ריכרד קורהר, לפי פקודה של היינריך הימלר ב־18 בינואר 1943. הדו"ח המרכזי, שפורסם במרץ באותה שנה, סיכם את התקדמות הפתרון הסופי עד דצמבר 1942. דו"ח נוסף, סיכם את הרבע הראשון של 1943. הימלר אישר את הדו"ח, אולם דרש מקורהר לשנות את הכינוי שניתן לרצח היהודים במסמך מהמילה "Sonderbehandlung " (ובתרגום מגרמנית : "טיפול מיוחד") למילה "durchgeschleust" (בתרגום מגרמנית: "עיבוד").

הדו"ח חישב שמתקופת עליית הנאצים לשלטון ועד לסוף 1942, כ-4 מיליון יהודים לא היו עוד באירופה מהם 1.5 מיליון היגרו ממנה וכ- 2,454,000 נרצחו במחנות ההשמדה או על ידי האיינזצגרופן. הדו"ח מאשר שסביר כי המספרים נמוכים מדי שכן אינם כוללים את היהודים שמתו בתנאי הגטאות הקשים ובמחנות הריכוז. קורהר העריך שכ- 6 מיליון יהודים נותרו באירופה.

אדולף אייכמן הודה בתקופת משפטו שהשתמש בדו"ח קורהר בתכנון המשך הפתרון הסופי וכן כדי לחשב את כמות הרכבות הדרושה להעביר את היהודים למחנות. הוא ציין שהעביר לקורהר את כל החומר הסודי שהיה לו על פי פקודה מפורשת. בחומר צוינו כל המשלוחים כפי שדווחו. לאחר המלחמה עבד קורהר במשרד האוצר בגרמניה המערבית וטען להגנתו שלא הבין את משמעות המספרים בדו"ח שלו. לבסוף הוא הועבר מתפקידו ב־1961.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • איאן קרשו, היטלר הגרמנים והפתרון הסופי, תל אביב: הוצאת עם עובד וירושלים: הוצאת יד ושם, תשע"א 2011. (סקירה על הספר באתר הארץ)
  • דו"ח קורהר, מסמכי נירנברג, NO 5192-4
  • דניאלה אוסצקי-שטרן, שקיעת האלים: יוזף גבלס, התעמולה הנאצית והשמדת היהודים בשנה האחרונה של מלחמת העולם השנייה, תל אביב: מורשת, 2012.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


השואה
Yellow star Jude Jew.svg
ההשמדה
איגרת הבזק של היידריךבורות ירי ומשאיות גז: פונאר, באבי יאר ומעשי טבח נוספיםהפתרון הסופיועידת ואנזהמחנה ריכוזמחנה עבודהמחנות השמדה: חלמנו, מבצע ריינהרד (בלז'ץ, טרבלינקה וסוביבור), אושוויץ-בירקנאו, מיידנק‎צעדות המוותניסויים רפואיים בבני אדם בתקופת השואהתא גזיםקאפוזונדרקומנדומבצע 1005
פורטל השואהגרמניה הנאציתהיסטוריה של עם ישראל