איזי והפתולוגים

**איזי והפתולוגים**
מוקד פעילות	תל אביב, ישראל
תקופת הפעילות	1988–1996; 2005
סוגה	רוק, גראנג', פאנק
חברת תקליטים	נענע דיסק
חברים
	איזי אור פז (איזי הפתולוג) - שירה; שלומי קינן - קלידים וקולות; ערן זילברברג - באס, קונטרבס וקולות; אמיר וינצ'י - גיטרה, סקסופון וקולות; ישראל חדד - תופים; יואב בונצל - תופים; עידו זלניק - תופים; ניב כהן - כלי נשיפה; אמיר זוסקוביץ' - גיטרה; דני טיברין - כינור חשמלי; לוקי גבאי - תופים; אלון ובר - כינור
חברים לשעבר
	ערן קרתי - גיטרה; מאיר סרור - גיטרה חשמלית; אריק צוקר - באס; נועם טופלברג - באס; שמואל אביצרור - תופים; אבי סמרה - גיטרה; אדי סומירן - באס; שמוליק ירון - תופים; יאיר גת - באס; רונה ורד - קלידים

איזי והפתולוגים היא להקת רוק ישראלית הידועה בזכות שירה "הבן שלי גורילה" והטקסטים הפרובוקטיביים של שיריה הכוללים שימוש בהומור שחור.

תחילת דרכה - פתולוגיה ו"הבן שלי גורילה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

"איזי והפתולוגים" הוקמה ב-1988 על ידי איזי אור פז (סולן הלהקה אשר אחראי גם למילות השירים וללחנים), שהתפרסם תחת שם הבמה "איזי הפתולוג". אליו צורפו אבי סמרה בגיטרה, אדי סומירן בבאס, שמוליק ירון בתופים ורונה ורד מלהקת היחידה לטיפול נמרץ בקלידים. מעט לאחר הקמתה סומירן החליט לפרוש והוחלף על ידי יאיר גת (הבסיסט הראשון של "אתניקס"). באותה תקופה היא ניגנה גראנג' ופאנק ונהגה לבצע גרסת פאנק פרועה בגרמנית לשירו של אריק קלפטון "Cocaine".

ב-1989, לאחר מספר הופעות במועדון הפינגווין ובית לסין, התפרקה הלהקה, ואיזי הקים אותה מחדש כלהקת רוק מלודי עם הרכב שונה לחלוטין שכלל את שלומי קינן בקלידים, ערן קרתי בתופים, מאיר סרור בגיטרה חשמלית ואריק צוקר בבאס. באותה שנה היא הקליטה קלטת בשם פתולוגיה, שהכילה חלק מהשירים הראשונים של הלהקה (כמו "שיר גריאטרי-להקת זקנים" ו"הפסיכיאטר שלי בחופשה" ). "פתולוגיה" הייתה מעודנת ומורכבת יותר, ונוטה יותר לכיוון הרוק הפסיכדלי והמתקדם. היא כללה שבעה שירים מהולים בהומור שחור ופרובוקטיבי והופצה בחמישים עותקים ממוספרים באמצעות "האוזן השלישית". לאחר מכן פרשו קרתי, סרור וצוקר מהלהקה. את מקומם תפסו ישראל חדד בתופים, אמיר וינצ'י בגיטרה, סקסופון וקולות וערן זילברברג בבאס, קונטרבס וקולות.

הקלטת "פתולוגיה" לוותה במספר הופעות מצומצם ולא זכתה לתשומת לב רבה, אך בדצמבר הוציאה הלהקה לרדיו שיר חדש על גבי סינגל, "הבן שלי גורילה". עטיפת התקליט עוררה סערה רבה כי הודבקו עליה שערות שנתלשו מגופם של חברי הלהקה, אך השיר הפרובוקטיבי הפך ללהיט בכל זאת והפך לשיר המזוהה עם הלהקה. "איזי והפתולוגים" החלו להופיע במועדוני רוק בעיקר בתל אביב, כאשר במקביל הופיע איזי הפתולוג גם כסטנדאפיסט ב"קאמל קומדי קלאב".

הפסיכיאטר שלי בחופשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1995, כארבע שנים לאחר הוצאתו של הסינגל "הבן שלי גורילה", הוחתמה הלהקה בחברת נענע דיסק והוציאה את אלבומה הראשון, ששמו המקובל הוא הפסיכיאטר שלי בחופשה. פרט ל"הבן שלי גורילה" שהוקלט בגרסה חדשה, בלטו באלבום שירים נוספים כגון "ואף על פי כן נוע תנוע", "רגאיי (כל הסקס הזה)" ו"רזומובסקי" שיצאו גם כסינגלים, ו"כשהפסיכיאטר שלי בחופשה" ו"חתול יהושע". בנוסף נכללו בו גרסאות חדשות לשירים "פתולוגיה" ו"פירומן". מהקלטת "פתולוגיה".

בשיר "רזומובסקי", לו יצא גם קליפ, שלומי קינן היה הסולן והשתתפו בו אלונה דניאל ואיגי וקסמן כזמרות אורחות. קליפים נוספים יצאו לשירים "ואף על פי כן נוע תנוע" ו"רגאיי", ושלושתם הופקו על ידי עידן זעירא ונחשבים נדירים כיום.

האלבום לא זכה להצלחה רבה, כנראה בגלל סגנונה המוזיקלי יוצא הדופן של הלהקה ובגלל השילוב של הומור שחור מתוחכם העוסק במחלות נפש, טירוף, שיגעון ויחסים בין פסיכיאטר למטופל שלו.

ב-1996 הלהקה התפרקה שוב. זילברברג הצטרף ללהקת "שליחי הבלוז" ולאחר מכן הקים את להקת "טקסי", חדד השתתף באלבומו של זאב טנא "הכל במקום" שיצא ב-1997 וקינן הקים את להקת "הפלטינות" ב-1999. איזי הפתולוג מיעט להופיע הן כזמר והן כסטנדאפיסט, והחליט לעבוד כמדריך מחשבים בכנסת.

פרויקט המרה השחורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2005 החליט איזי הפתולוג להקים מחדש את הלהקה, כשלהרכב מצטרפים יואב בונצל מלהקת "יהושע" בתופים, ערן זילברברג בבאס וקונטרבס, עידו זלניק בקלידים, ניב כהן בכלי נשיפה, אמיר זוסקוביץ' בגיטרה, אלון ובר בכינור ודני טיברין מלהקת "דובדבן" בכינור חשמלי.

ההרכב החדש הפיץ את האלבום פרויקט המרה השחורה, שהופק על ידי ערן זילברברג וכלל שירים מוקדמים שכתב איזי הפתולוג בין השנים 1987-1983 אך לא הוקלטו עד אז. מתוכו יצא לרדיו השירים "בין הקירות" שלווה בקליפ שהופק על ידי "הפיג'מות" וערוץ 24, ו"בלוז פאתוס", שלא זכה להצלחה רבה. בניגוד לשאר שירי הלהקה, האלבום התאפיין באווירה מלנכולית קודרת ואפלה (שהושפעה מהאלבום "בציר טוב" של אילן וירצברג ושמעון גלבץ) ובטקסטים העוסקים בבדידות, בהבלות החיים, באהבה נכזבת וכן בשואה. אלבום זה יצא בהפצת "התו השמיני" וזכה להצלחה מתונה ולביקורות מצוינות.

לאחר יציאתו הוציאה הלהקה בוטלג שהוקלט בהופעה חיה ובה משירי האלבומים "פתולוגיה" ו"הפסיכיאטר שלי בחופשה" ושני שירים יוצאי דופן מתוך האלבום "המרה השחורה" שלא נכנסו לאלבום המקורי. אלבום הבוטלג נחשב כיום לנדיר במיוחד.^[^{דרוש מקור]}

מחתרת ביאליק[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת שנת 2018 התאחדה שוב הלהקה בהרכב דומה לזה שהתפרק בשנת 1996, שכללה את שמוליק אביצרור בתופים, ערן זילברברג בבס, ואמיר וינצ'י בגיטרות. אליהם הצטרפו אלון וובר (מ"המרה השחורה") בכינור, שמוליק קזס בחצוצרה, והקלידן משה לוי. לאחר שנה של הופעות עם חומרים חדשים בעיקרם, נכנסו החברים לאולפן, והקליטו את אלבומם הרביעי: "מחתרת ביאליק".

סגנון מוזיקלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרוק הבועט של הלהקה ב"פסיכיאטר" מבוטא בטקסטים פרובוקטיביים ובוטים בהקצנה ומהולים בהומור רגיל והומור שחור. האלבום הוא אלבום קונספט שבמרכזו סיפורו איזי, חולה נפש המטופל על ידי פסיכיאטר ומתאר את חוויותיו במהלך הטיפול, בהן - התעללות אכזרית בחתול יהושע המובילה למותו, יחסיו המורכבים עם חברתו חולת הפרקינסון נועה וחייו של הרוזן רזומובסקי הסאדו-מאזוכיסט, איש המאה ה-19 בווינה.

אחת הפרובוקציות הבולטות של הלהקה היא עטיפת הסינגל "הבן שלי גורילה", בה הודבקו שערות שעל פי המיתוס נתלשו מגופו של אחד מחבריה, ככל הנראה בהקשר למילות השיר. פרובוקציה זו היא שהביאה לפרסום הלהקה.

באלבום פרויקט המרה השחורה הטקסטים פרובוקטיביים עוד יותר, אך עוסקים בנושאים אפלים כנקרופיליה, מוות והתאבדות. עד אז הלהקה מיעטה להשתמש בהם כיוון שהם סתרו את ההומור בו השתמשה הלהקה, עד שהתפרקה ב-1996. באלבום יש אף שיר אחד בשם "חזרה", שנכתב על השואה כאשר הוא מנוגן בסגנון מוזיקה אירית עליזה, מתוך מטרה שתהיה גם אווירה אופטימית באלבום. בשיר הפותח, "דמדומים", המילה "דמדומים" היא כל הטקסט כולו בשיר, אם כי היא מחולקת בשיר ל"דים", "דם" ו"דום".

"מחתרת ביאליק" שייצא בפורים 2020 חוזר בעצם ברוחו לתקופה הפאנקיסטית של תחילת ימי הלהקה. הרעיון העומד מאחורי "מחתרת ביאליק" הוא שהמשוררים הציוניים הראשונים - רחל וביאליק, היו בעצם פאנקיסטים ברוחם, זועמים ובועטים, ולפיכך שיריהם אמורים להיות בסגנון פאנק אגרסיבי. האלבום נפתח בטרילוגיה פאנקיסטית זועמת של שירי משוררים: "רק על עצמי" (רחל), "שירתי" (הצרצר) ו"צנח לו זלזל" (ביאליק). הטרילוגיה מסתיימת באזכור לביצוע הפאנקיסטי מתחילת ימי הלהקה לשיר "קוקאין" - בגרמנית. עוד באלבום ביצוע זעוף במיוחד לשיר המחאה של המשורר מאיר ויזלטיר "אור חאקי אפרורי" (שזכה לביצוע עדין יותר של להקת מוניקה סקס), וכן שירים מקוריים בסגנונות אקלקטיים מפאנק ורוקנ'רול ועד קברט, בנושאים שונים וכבדים המהולים בהומור גרוטסקי וציני כמו: חוסר קומוניקציה, הניכור בין האדם לטבע ב"ציפורים", פרודיה על התאבדות ב"מגדלור", התקף לב ב"לוחץ" ומסיבת פרידה עליזה במיוחד של אדם גוסס מחבריו ב"שיר נכאים" המסתיים בתקווה.