בני תורתי

בני תורתי
לידה	בית שאן
מדינה	ישראל
מקום לימודים	אוניברסיטת תל אביב
פרסים והוקרה	פרס אופיר לבמאי הטוב ביותר
	פרופיל ב-IMDb

בני תורתי הוא במאי קולנוע ותסריטאי ישראלי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בני תורתי נולד בעפולה וגדל בשנותיו הראשונות בבית שאן. בגיל שש עבר עם משפחתו לשכונת התקווה, תל אביב. בנעוריו, בשנות השבעים לקח חלק בסדנת תיאטרון של עיריית תל אביב, בתקופה שהעלו הצגות מחאה ושיחק במחזה "קרם בוואריה", פרי עטו של יצחק חלוצי. בד בבד, החל מגיל 16, השתתף בחוג קולנוע לנוער בהדרכת הבמאי שמעון דותן, שם צילם במצלמת סופר שמונה, ערך וביים סרטים קצרים. לימים למד בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב.

בתום שירותו הצבאי היה מדריך חבורות רחוב. במקביל לכך, בשנים 1979–1982 היה ממקימיה של תנועת אל"ה (אזרחים למען השכונות), שהגיעה כעבור חודשים ספורים למאות חברים. הם הקימו בתי תלמיד, משחקיות לילדים, גייסו קבוצת תיכוניסטים שטיפלו בנוער, צבעו בתים של קשישים ועוד.

תורתי היה ממקימי ומהכותבים המרכזיים של העיתון "הפטיש", שפעל בשנים 1989–1993, שהתמקד בביקורת חברתית, שלא רווחה באותה עת^[1]. הוא פרסם בו ראיונות עומק ראשונים של הזמרים המזרחים בני התקופה וכתב סיפורי שכונה במדור "קו 16", אותו אייר דודו גבע. הוא כתב לעיתים בעיתון "חדשות"^[2]. תורתי השתתף בהקמת באת המוסף החברתי השבועי "לחץ" בעיתון חדשות וכתב בו. המוסף כלל את הטור הסאטירי "ויקטור המובטל" - יומנו של מובטל בצורה הומוריסטית. הוא הצטרף כחבר ל"קשת הדמוקרטית המזרחית" עם הקמתה.

במשך שנים רבות עשה כותרות לסרטים באולפני ג.ג..

סרטיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרטו הראשון היה הסרט העלילתי הקצר "יוננם" (30 דקות). דרמה קומית שסיפרה על בחור חריג שמפתח יחסי ידידות עם ג'וק. בתפקיד הבחור שיחק יונתן דני^[3]. הסרט זכה בפרס בפסטיבל הקולנוע ירושלים 1988^[4].

סרטו השני היה "גגות של ברזנט" (46 דקות, 1994). הוא תיעד את מאבקם של מחוסרי הדיור בראשית שנות התשעים. הסרט תיעד במשך שנה וחצי את המאהל בגן התקוה בשכונת התקוה. הוא הוקרן בסינמטקים ובטלוויזיה.

הטרילוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תורתי החל בעשיית טרילוגיה של סרטים עלילתיים באורך מלא, נעדרי זמן ומקום. כל אחד מהסרטים נסב סביב מכשיר שעיצב את ההוויה של הפריפריה. הסרט הראשון בסדרה, "כיכר החלומות" (2001), הוא מחווה לקולנוע השכונתי, שהיה מרכזה של העיירה בימים שטרם הייתה טלוויזיה. הסרט השני בסדרה "הבלדה לאביב הבוכה" (2012), הוא מחווה לרדיו ולמוזיקה המזרחית^[5]. כעת הוא עובד על הסרט השלישי בטרילוגיה, שהוא מחווה לטלוויזיה ולסרט בערבית.

כיכר החלומות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרטו העלילתי הארוך הראשון הוא "כיכר החלומות", אותו ביים וכתב בשנת 2001. ב"כיכר החלומות", אשר מספר על ניסים מנדבון, שעוקב אחר חלום אביו לפתוח מחדש בית קולנוע ישן, ועובר תהליך מפנה משמעותי, מככבים יוסף שילוח, מוחמד בכרי, אורי גבריאל, שרון רג'ניאנו, ניר לוי ואיילת זורר^[6]. הסרט זכה לתמיכה כספית מקרן יהושע רבינוביץ לאמנויות תל אביב^[7], זכה בחמישה פרסי אוסקר ישראלי, ביניהם עבור תורתי עצמו על בימוי מצטיין. לאחר מכן זכה תורתי בפרס הראשון בפסטיבל הקולנוע במונפלייה שבצרפת^[8], זכה בפרס התסריט הטוב ביותר "כיכר החלומות" - פסטיבל ולנסיה, ספרד והשתתף בפסטיבלים שונים לקולנוע בעולם.

רינו צרור בחר בתורתי כיקיר העיר תל אביב בתחום הקולנוע בעיתון תל אביב בשנת 2001.

הבלדה לאביב הבוכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2011 צולם סרטו הארוך השני "בלדה לאביב הבוכה"^[9], שהיה מועמד לתשעה פרסי אופיר בשנת 2012, וזכה בארבעה^[10].

פרסים והוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2007 זכה בפרס משרד החינוך והתרבות^[11].

במאי 2012 זכה תורתי באות הוקרה מאת קואליציית הארגונים "לבי במזרח" במסגרת פסטיבל לבי במזרח^[12].

באוקטובר 2012 זכה בפרס לנדאו לאמנויות הבמה בתחום הקולנוע העלילתי^[13].

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תורתי גרוש ולו שני ילדים. הוא מתגורר בשכונת יד אליהו בתל אביב.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בני תורתי, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
נירית אנדרמן, דודו טסה ונירו לוי מככבים בסרט המציג את שורשי המוזיקה המזרחית העכשווית, באתר הארץ, 7 בדצמבר 2010
חגי אוזן, ריאיון עם בני תורתי, באתר כביש 40, גיליון 130
רפאל בלולו, "בחור, מה אתה עושה פה?": שיחה עם בני תורתי, "קפה גיברלטר, 16 בדצמבר 2012
נחום מוכיח, הסמוראי משכונת התקווה, באתר הבמה, 18 בדצמבר 2012

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ אפי לנדאו, בעוד שבוע: עיתון חדש לענייני שכונות המצוקה, חדשות, 26 באוקטובר 1989
^ בני תורתי, דרושה: מרסדס סוסה, חדשות, 10 באוקטובר 1990
^ עירית שמגר, יועם בהתקווה, מעריב, 6 באוקטובר 1987
^ דב אלפון, כיוון הרוח, כותרת ראשית, 13 ביולי 1988
^ מירב אלוש לברון, לא בורקס, לא שיכוני בטון, באתר "העוקץ", 17 בדצמבר 2012
^ גואל פינטו, הייאוש נהפך לחלום, באתר הארץ, 8 במאי 2001
^ גואל פינטו, סרטים של תורתי ובת אדם זכו בתמיכת קרן רבינוביץ', באתר הארץ, 17 במאי 2001
^ גואל פינטו, "כיכר החלומות" זכה בפרס הראשון במונפלייה, באתר הארץ, 3 בנובמבר 2001
^ זהר וגנר, עכבר העיר, "בלדה לאביב הבוכה": אגדה מוזיקלית קסומה, באתר הארץ, 7 בדצמבר 2012
^ נירית אנדרמן, "למלא את החלל" הוא הזוכה הגדול, באתר הארץ, 21 בספטמבר 2012
^ נירית אנדרמן, חמישה קולנוענים זכו בפרס משרד החינוך והתרבות, באתר הארץ, 27 באוגוסט 2007
^ צפי סער, איפה הלב, באתר הארץ, 22 במאי 2012
^ אבנר שפירא, פרופ' רות עמוסי תקבל את פרס לנדאו במדעי הרוח, באתר הארץ, 1 בינואר 2013

[1] אפי לנדאו, בעוד שבוע: עיתון חדש לענייני שכונות המצוקה, חדשות, 26 באוקטובר 1989

[2] בני תורתי, דרושה: מרסדס סוסה, חדשות, 10 באוקטובר 1990

[3] עירית שמגר, יועם בהתקווה, מעריב, 6 באוקטובר 1987

[4] דב אלפון, כיוון הרוח, כותרת ראשית, 13 ביולי 1988

[5] מירב אלוש לברון, לא בורקס, לא שיכוני בטון, באתר "העוקץ", 17 בדצמבר 2012

[6] גואל פינטו, הייאוש נהפך לחלום, באתר הארץ, 8 במאי 2001

[7] גואל פינטו, סרטים של תורתי ובת אדם זכו בתמיכת קרן רבינוביץ', באתר הארץ, 17 במאי 2001

[8] גואל פינטו, "כיכר החלומות" זכה בפרס הראשון במונפלייה, באתר הארץ, 3 בנובמבר 2001

[9] זהר וגנר, עכבר העיר, "בלדה לאביב הבוכה": אגדה מוזיקלית קסומה, באתר הארץ, 7 בדצמבר 2012

[10] נירית אנדרמן, "למלא את החלל" הוא הזוכה הגדול, באתר הארץ, 21 בספטמבר 2012

[11] נירית אנדרמן, חמישה קולנוענים זכו בפרס משרד החינוך והתרבות, באתר הארץ, 27 באוגוסט 2007

[12] צפי סער, איפה הלב, באתר הארץ, 22 במאי 2012

[13] אבנר שפירא, פרופ' רות עמוסי תקבל את פרס לנדאו במדעי הרוח, באתר הארץ, 1 בינואר 2013

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

פרס אופיר לבמאי הטוב ביותר
1990–1999	שבי גביזון (1990) • יעקב גולדווסר (1991) • אסי דיין (1992) • אנריקה רוטנברג (1993) • שמואל הספרי (1994) • שבי גביזון (1995) • אורי סיון וארי פולמן (1996) • ג'ולי שלז (1997) • שמי זרחין (1998) • אריק קפלון (1999)
2000–2009	בני תורתי (2000) • דובר קוסאשווילי (2001) • ניר ברגמן (2002) • שבי גביזון (2003) • יוסף סידר (2004) • דני סירקין (2005) • שמי זרחין (2006) • ערן קולירין (2007) • ארי פולמן (2008) • סכנדר קובטי וירון שני (2009)
2010–2019	ערן ריקליס (2010) • יוסף סידר (2011) • רמה בורשטין (2012) • יובל אדלר (2013) • טליה לביא (2014) • ארז תדמור (2015) • עילית זקצר (2016) • שמוליק מעוז (2017) • אופיר ראול גרייצר (2018) • ירון שני (2019)
2020 ואילך	ניר ברגמן (2020) • ערן קולירין (2021) • אורית פוקס רותם (2022) • איילת מנחמי (2023)