אסי דיין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אסי דיין
Assi Dayan.jpg
אסי דיין, 2007
תאריך לידה: 23 בנובמבר 1945
מקום לידה: נהלל
תאריך פטירה: 1 במאי 2014 (בגיל 68)
מקום פטירה: תל אביב
פרסים: פרס אופיר על מפעל חיים
פרס אופיר על בימוי
3 פרסי אופיר על תסריט
2 פרסי אופיר על משחק ראשי
פרס אופיר על משחק משני
2 פרסי אקדמיה לטלוויזיה על משחק ראשי
הופעת בכורה: "הוא הלך בשדות", 1967
פרופיל ב-IMDb
אסי דיין (משמאל) עם יהורם גאון על סט הסרט "מבצע יונתן" (1977)

אסי דיין (23 בנובמבר 1945, י"ח בכסלו תש"ו - 1 במאי 2014, א' באייר תשע"ד) היה במאי, תסריטאי, שחקן, סופר, פזמונאי, עיתונאי ופובליציסט ישראלי. בנו של השר והרמטכ"ל לשעבר משה דיין.

מאז סוף שנות השישים נחשב דיין לאחד מאנשי הקולנוע הישראלים החשובים ביותר, וכן לאחד מהשחקנים הבולטים בקולנוע ובטלוויזיה בישראל. בין הסרטים הבולטים ביותר שכתב וביים: "גבעת חלפון אינה עונה", "מר באום", "שמיכה חשמלית ושמה משה", "שלאגר", "החיים על פי אגפא" ו"ד"ר פומרנץ". דיין זכה בפרסים רבים על סרטיו, ומחזיק בשיא הזכיות בפרס אופיר – שמונה פרסים (3 לתסריט, 1 לבימוי, 2 לשחקן ראשי, 1 לשחקן משנה ו-1 למפעל חיים).

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אסף דיין נולד בשנת 1945 בנהלל, בן לרות ומשה דיין. בגיל 14 פרסם שירה ברבעון "קשת" של אהרון אמיר. בגיל 15 הוציא ספר שירה "אוטוביוגרפיה זמנית". בשנת 1962 נעצר בקפריסין ונדון לחודש מאסר, לאחר שהגיע לשם חמוש באקדח, יחד עם חבר שנשא דרכון מזויף‏[1].

עם גיוסו לצה"ל התנדב לצנחנים[2] ושובץ בגדוד 890[3]. בצנחנים עבר דיין מסלול הכשרה כלוחם, השתתף באימונים ופעילות מבצעית במסגרת הגדוד והחטיבה ועבר קורס מ"כים חי"ר. לאחר שחרורו מצה"ל למד דיין במשך שנתיים פילוסופיה וספרות אנגלית באוניברסיטה העברית בירושלים. דיין נחשב כאוטודידקט בתחומו, כאשר ללא כל הכשרה כלשהי הוא נמנה בין השחקנים והבמאים המובילים בישראל. את דרכו הקולנועית החל דיין כשחקן בסרטים מהז'אנר הלאומי הרואי, בתפקיד הצבר, יפה התואר והמעלות. הוא שיחק את לוחם הפלמ"ח אורי בסרט "הוא הלך בשדות" (1967), סרט שנעשה על פי ספרו של משה שמיר ונחשב לאחד הסרטים המשמעותיים בז'אנר. הכריזמה והייחוס של דיין, והפופולריות של ישראל אחרי מלחמת ששת הימים, זימנו לו גם תפקידים ראשיים בסרטים זרים, בהם "נאהבים לנצח" (1969) של ג'ון יוסטון. דיין כיכב בסרט לצד בתו של יוסטון, אנג'ליקה, בתפקידה הראשון בקולנוע.

שנות השבעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-10 בפברואר 1970, היה דיין בין נוסעי מטוס אל-על שהיו בדרכם מלוד ללונדון, ועצרו בחניית הביניים במינכן. בהיותם באוטובוס שהוביל אותם מבית הנתיבות למטוס, תקפו שלושה מחבלים את האוטובוס, בנשק אוטומטי ורימוני יד. הקברניט, אורי כהן הסתער על המחבלים ומנע אסון גדול בהרבה. אדם אחד נהרג ו-11 נפצעו, בהם השחקנית חנה מרון[4]. במלחמת יום הכיפורים לחם דיין כאיש מילואים בגדוד מרגמות 332, אשר היה גדוד מילואים בחטיבת הצנחנים הסדירה. דיין לחם בקרבות בחזית הדרום, בין היתר בראס סודר כנגד כוחות הארמייה המצרית השלישית‏[5].

מתוך המשחק, הגיע דיין לכתיבה ולהפקה ובהמשך לכיסא הבמאי. סרטו הראשון "הזמנה לרצח" (1973), סרט משטרה תל אביבי ומעט סוריאליסטי, היה סרט חריג בזמנו, ובו נמצאים כמה מהמאפיינים של אסי דיין הבמאי המאוחר, וכך גם סרטו הבא, "חגיגה לעיניים" (1975), סיפור קיומי על משורר המחליט להתאבד. לאחר מכן פנה דיין לז'אנר הבורקס הפופולרי וביים את הקומדיות "יופי של צרות" (1976), "גבעת חלפון אינה עונה" (1976), "שלאגר" (1979), "מלך ליום אחד" (1980). בסרטים אלה ניכרת יכולת הכתיבה של דיין, המשלבת גבוה בנמוך ומפרקת מוסכמות תרבותיות באמצעות אבסורדים מילוליים (משפטים כמו "שום צבא בעולם לא יעצור אותי מלעשות פרצלציה מהפרצוף של הקונצרטינה הזה", (גבעת חלפון אינה עונה). בסרטים אלה ניכרים אזכורים תרבותיים רבים, מאפיין מרכזי ביצירתו של דיין (לדוגמה, ב"שלאגר", מנחם זילברמן החנון לוקח את עופרה חזה לסרט שנקרא "רוקמת הגטקס", פרפראזה על סרט האיכות "רוקמת התחרה", או כאשר סרג'יו קונסטנצה הרומני מ"גבעת חלפון אינה עונה", ששם משפחתו הוא שם עיר ברומניה, שואל את ויקטור חסון "איזה חוב", ויקטור עונה לו "איזה חוב, חוב השנהב"). "גבעת חלפון אינה עונה" (שם הסרט הוא פאראפראזה על "גבעה 24 אינה עונה", סרט ציוני משנת 1955), בהשתתפות שלישיית הגשש החיוור, קומדיה של טעויות הממוקמת בבסיס צבאי שעל הגבול המצרי, שבה מתחיל אסי דיין לבוא חשבון עם המורשת של אביו, משה דיין, הפך לסרט פולחן.

שנות השמונים והתשעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות השמונים המשיך דיין עם קומדיה פוליטית, "עם ישראל חי" (1981), דרמת נעורים, "בחינת בגרות" (1983), וקומדיית פשע, "הטוב, הרע והלא נורא" (1987).

ב-1992 יצא סרטו של אסי דיין "החיים על פי אגפא". סרט זה נחשב לסרטו הטוב ביותר של דיין[דרוש מקור] ולאחד הסרטים המשמעותיים בתולדות הקולנוע הישראלי[דרוש מקור]. הסרט מתאר לילה בפאב תל אביבי שהוא מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית. הדמויות המבקרות בפאב, המנוהל בידי דמותה של גילה אלמגור, מייצגות לא רק את החברה הישראלית אלא את רפרטואר הדימויים והסטריאוטיפים של הקולנוע הישראלי, החל מהחייל האמיץ, עבור במזרחי הדפוק, עד הערבי האכזר. הסרט הופך את המוסכמות הללו על פניהן באופן בוטה ומלאכותי, היפר קולנועי. בסרט זה מתבטא במלואו החשבון של דיין עם המורשת המיליטנטית של אביו ועם הדמויות שהוא עצמו גילם בסרטים כמו "הוא הלך בשדות" ו"מבצע יונתן" (1977). הסרט מצולם בשחור לבן, ומסתיים בצבע, והוא נחשב לסרט המסיים תקופה בקולנוע הישראלי ופותח תקופה חדשה, שהחלה בשנות התשעים ונמשכת עד היום.

ב-1995 ביים דיין את הסרט "שמיכה חשמלית ושמה משה" (שוב פאראפראזה, הפעם על "חשמלית ושמה תשוקה"), שהוא מעין סרט המשך ל"החיים על פי אגפא", הפעם קומדיה קיומית העוסקת בשלוש הדמויות של המזרחיים מתוך "אגפא". ב-1997 דיין ביים את "מר באום" וגם מככב בתפקיד הראשי, סרט על אדם שנשארו לו 92 דקות לחיות, וכזה אורכו של הסרט. שלושת הסרטים האלה מוכרים גם כטרילוגיה של דיין, והם ממקמים אותו כאחד הבמאים הבולטים והמשמעותיים בקולנוע הישראלי.

דיין פרסם ב-1989 את הספר "תוכן העניינים" שניבא את הירצחו של מאיר כהנא, וכן את ספר השירים "שם של ספר שירים" ואת "כותב שורות אלו", שבו קיבץ מבחר ממאמרים שפרסם במהלך השנים בעיתונות הכתובה. במאמרים כתב דיין באופן שנון ומשעשע חוויות מחייו הפרטיים, את עמדותיו הבלתי מחמיאות כלפי אישים ואושיות בתרבות הישראלית, וגם את סיפור התמכרותו לקוקאין. הרומן, על-אף שזכה לביקורות מרשימות[דרוש מקור], נמכר בעותקים ספורים והורד מהמדפים. גם מהדורתו השנייה לא זכתה להצלחה מסחרית.

העשור הראשון של המאה ה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]

אסי דיין כבטהובן בסרטו של בראון "פיניטה לה קומדיה"

ב-2004 דיין ביים את "הבשורה על פי אלוהים", הממשיך את הכיוון הביקורתי והקיומי של הטרילוגיה, אך באופן פחות חד. בסרט לקח על עצמו דיין לגלם את דמותו של אלוהים, המנסה להביא את בשורת הגאולה באמצעות ישו בסוף המילניום. הסרט לא זכה להצלחה גדולה, וירד בתוך זמן קצר מהאקרנים.

במשך השנים המשיך דיין לשחק בתפקידים רבים בסרטים (ביניהם "מאחורי הסורגים", "ההסדר", "מדורת השבט"), סדרות ותוכניות טלוויזיה (ביניהן "בנות בראון", "בטיפול" ו"קרוב לוודאי"). בסרט הטלוויזיה "שתיקת הצופרים", שעסקה במלחמת יום כיפור, גילם אסי דיין את דמותו של אביו, משה דיין.

דיין כתב כאמור גם פזמונים רבים, ששימשו בעיקר שירי נושא לסרטיו והפכו ללהיטים גדולים ברבות השנים, ובהם "שיר הפרחה" (שלאגר), ו"במקום הזה" (החיים על אגפא).

ב-1 ביוני 2006 אושפז דיין במצב קל בבית החולים "איכילוב" בתל אביב לאחר שהזריק לעצמו מנת יתר של קוקאין בדירת בנו, ליאור, זאת לאחר חרושת שמועות ארוכת-טווח בדבר היותו צרכן-סמים. באותו החודש הצטרף לתוכנית הרצועה בתפקיד אורח.

דיין זכה בפרסים רבים על עשייתו הקולנועית. בין היתר הוא זכה בפרס הבמאי והתסריטאי על "החיים על פי אגפא" (1992), כשהסרט עצמו גורף את מרבית פרסי אופיר, ובכלל זה את פרס הסרט הטוב ביותר. בפרס התסריטאי על "שמיכה חשמלית ושמה משה" (1994) בפרס התסריטאי והשחקן על "מר באום" (1997), ובפרס שחקן המשנה על "בקרוב יקרה לך משהו טוב" (2005).

בספטמבר 2006 זכה דיין פעמיים בתוך יומיים רצופים בפרס השחקן הטוב ביותר. דיין קיבל מהאקדמיה לטלוויזיה את פרס השחקן על תפקידו בסדרה "בטיפול" בה הוא מגלם את דמותו של הפסיכולוג ראובן דגן. יום לאחר מכן, קיבל דיין מהאקדמיה לקולנוע את פרס השחקן על תפקידו בסרט "הדברים שמאחורי השמש". הוא זכה לשבחים רבים גם על משחקו בעונה השנייה של "בטיפול" שעלתה בראשית 2008, ושעליה קיבל שוב את פרס השחקן הטוב ביותר בסדרת טלוויזיה דרמטית, ועל משחקו בסרט "חופשת קיץ", שבו גילם רב קנאי הנאלץ להתמודד עם מות בנו בתאונה טראגית ועם משבר האמונה שבא בעקבותיו.

ביולי 2006 השתתף בצילומי תוכנית המציאות "פעם בחיים" (שעלתה באוקטובר) יחד עם בנו ליאור, שבה חיו שבוע וקצת בחוות בריאות בגליל.

דיין כתב תסריט עבור סרט המשך ל"גבעת חלפון אינה עונה", אך פטירתו של ישראל פוליאקוב בסוף אוקטובר 2007, כחודשיים טרם מועד תחילת הצילומים, מנעה באופן מעשי את יצירתו של הסרט. על אף שהצהיר עם מותו של פולי כי התסריט ייגנז ולא יצא לפועל, אמר דיין מספר חודשים לאחר מכן כי אין הוא פוסל את האפשרות כי הסרט יופק לבסוף. ב-2007 יצא הסרט "רק כלבים רצים חופשי" שארנון צדוק ביים לפי תסריט ישן של דיין שעובד על ידי צדוק, המדמה את החברה הישראלית כחברה אפוקליפטית ואלימה.

ב-2008 זכה בפרס האקדמיה התשיעי שלו, על משחקו בעונה השנייה של "בטיפול".

ב-2009 זכה בפרס אופיר על מפעל חיים.‏‏‏[6]

העשור השני של המאה ה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיבל פרס הוקרה על תרומתו לקולנוע הישראלי בפסטיבל חיפה 2011. ‏[7]

ב-2011 הצטלם דיין לסרטו של ויקטור בראון, "פיניטה לה קומדיה", אודות המלחין לודוויג ואן בטהובן.

בפברואר 2012 יצא לבתי הקולנוע הסרט "ד"ר פומרנץ" בכיכובו ובבימויו של דיין, אשר הפך לסרטו האחרון.

בדצמבר 2012 שודרה בערוץ 8 הסדרה האוטוביוגרפית התיעודית של דיין, "החיים כשמועה". הסדרה שודרה בראשית 2013 גם בערוץ 10, אשר היה שותף בהפקתה.

ב-1 במאי 2014 הלך לעולמו בגיל 68, לאחר שסבל ממחלות שונות ומהתמכרויות לסיגריות וריטלין[8].

הובא למנוחות בבית העלמין במושב נהלל. הוא נטמן לא רחוק מקברו של אביו, משה דיין.

תערוכות ציור[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציור שצייר אסי דיין בשנת 1986

מספר תערוכות היו לאסי דיין, תערוכה ראשונה התקיימה במועדון של רפי שאולי בתל אביב "המועדון". אחרי 15 שנה לערך התקיימה התערוכה השנייה במועדון לילה בתל אביב בשם "ברקפסט". התערוכה הרביעית התקיימה בשנת 2010 בעין הוד והתערוכה החמישית התקיימה בשנת 2012 בגלריה בתל אביב בשם "ארסוף".

חייו הפרטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
צבי ורחל שוורץ
 
 
דבורה דיין
(פעילה חברתית)
 
 
 
שמואל דיין
(ח"כ)
 
 
 
 
 
 
 
אליהו דיין
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
עזר ויצמן
(נשיא מדינת ישראל)
 
ראומה שוורץ
 
רות שוורץ
(פעילה חברתית)
 
משה דיין
(רמטכ"ל ושר חוץ וביטחון)
 
אביבה גפן
 
זוהר דיין
(לוחם הבריגדה)
 
 
 
 
אריה דיין
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
דב שיאון
(דובר צה"ל)
 
יעל דיין
(ח"כ)
 
אסי דיין
(שחקן)
 
אהוד (אודי) דיין
(פסל)
 
יהונתן גפן
(משורר ועיתונאי)
 
עוזי דיין
(סגן הרמטכ"ל)
 
 
מרדכי דיין
(יו"ר עמית קק"ל)
 
משה דיין
(שגריר)
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ליאור דיין
(כותב)
 
אביב גפן
(זמר)
 
שירה גפן
(שחקנית וסופרת)
 
אתגר קרת
(סופר)
 
 
אילנה דיין
(עיתונאית)
 
דני דיין
(יו"ר מועצת יש"ע)
 
 
  • באילן היוחסין לעיל מופיעים רק אישים המוזכרים פעמים רבות בתקשורת.

אסי דיין היה בנם של הרמטכ"ל והשר משה דיין והפעילה החברתית רות דיין, נכדו של הפוליטיקאי שמואל דיין ואחיהם של הפוליטיקאית יעל דיין והפסל אודי (אהוד) דיין.

דיין עצמו הוליד ארבעה ילדים משלוש נשים: מנישואיו לאהרונה דיין נולדו הגלריסטית עמליה דיין (נולדה 1972), החיה ופעילה בארצות הברית והמסעדן אבנר דיין (נולד 1976), שמתגורר בתאילנד‏[9]. בעקבות רומן עם האיטלקיה אוגוסטה נוימן, שהתפתח על סט של צילומי סרט איטלקי, נולדה בתו אשת הטלוויזיה אסיה נוימן-דיין (נולדה 1981), המתגוררת באיטליה‏[10]. מנישואיו לשחקנית קרוליין לנגפורד נולד בנו העיתונאי והסופר ליאור דיין (נולד 1983), שחי בתל אביב.

כמו כן היה נשוי (בנישואים אזרחיים) לתקופה קצרה לסמדר קילצ'ינסקי.

בני דודיו של דיין מצד אביו הם המשורר והפזמונאי יהונתן גפן והאלוף במיל' עוזי דיין.

בחודש יוני 2008 הצטלם דיין בעירום מלא לעיתון ידיעות אחרונות לכתבת מיצג אותה הגדיר "המדינה זה אני", בה הוא השווה בין מצבו הפיזי והנפשי הרע לבין מדינת ישראל. כשבוע לאחר מכן, הזמין דיין את כתב התרבות של ערוץ 10 לצלם בביתו הפרטי את מצבו הבריאותי והכלכלי המתרופף. דיין הצטלם על מיטתו ללא חולצה כאשר מסביבו יש לכלוך רב, שיניו התותבות מורכבות בצורה מרושלת, צלקת מניתוח גב שעבר צולמה מקרוב ושאריות אבקת קוקאין מונחות על קצה חוטמו. הראיון עורר רעש ציבורי בעיקר סביב השאלה האם ערוץ 10 היה צריך לנצל את מצבו של דיין לטובת מדרוג טוב יותר. בערוץ טענו כי דיין הזמין את הראיון על מנת שיעזרו לו ושבעקבות הראיון עמו, ארגוני האמנים ומשרד התרבות מחפשים דרכים לעזור לדיין.

בחודש מרץ 2009 נעצר דיין על ידי המשטרה בחשד שתקף את בת זוגו קרן אלן, ובתחילת מאי החליט בית המשפט לשחררו למעצר בית בחוותו של כושי רימון. לאחר פחות מיממה, עצרה אותו המשטרה שנית בחשד שהפר את הצו וניסה ליצור קשר עם בת זוגו לשעבר. בספטמבר אותה שנה החליט בית המשפט לסיים את מעצר הבית. ב-11 באוקטובר נגזרה על דיין שנת מאסר על תנאי, לאחר שהורשע בתקיפה ואיומים.

פילמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנות השישים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנות השבעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנות השמונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנות התשעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

העשור הראשון של המאה ה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]

העשור השני של המאה ה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בספרו של קובי ניב "על מה הסרט הזה?" (1999) - ניתוח הסרט "החיים על פי אגפא".

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם מותו

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]


הקודם:
1991 - ינקול גולדווסר
זוכה בפרס אופיר לבימוי לשנת
1992 - אסי דיין (החיים על פי אגפא)
הבא:
1993 - אנריקה רוטנברג
הקודם:
1991 - חיים מרין
זוכה בפרס אופיר לתסריט לשנת
1992 - אסי דיין (החיים על פי אגפא)
הבא:
1993 - אנריקה רוטנברג ואסטבן גוטפריד
הקודם:
1993 - אנריקה רוטנברג ואסטבן גוטפריד
זוכה בפרס אופיר לתסריט לשנת
1994 - אסי דיין (שמיכה חשמלית ושמה משה)
הבא:
1995 - שבי גביזון
הקודם:
1996 - עמוס לביא
זוכה פרס אופיר לשחקן הראשי הטוב ביותר לשנת
1997 - אסי דיין (מר באום)
הבא:
1998 - יורם חטב
הקודם:
1996 - יגאל בורשטיין
זוכה פרס אופיר לתסריט לשנת
1997 - אסי דיין (מר באום)
הבא:
1998 - אייל חלפון
הקודם:
2004 - משה איבגי
זוכה פרס אופיר לשחקן המשנה הטוב ביותר לשנת
2005 - אסי דיין (בקרוב יקרה לך משהו טוב)
הבא:
2006 - צחי גראד
הקודם:
2005 - אורי גבריאל
זוכה פרס אופיר לשחקן הראשי הטוב ביותר לשנת
2006 - אסי דיין (הדברים שמאחורי השמש)
הבא:
2007 - ששון גבאי
הקודם:
2005 - אסי כהן
זוכה פרס האקדמיה לטלוויזיה לשחקן הטוב ביותר בסדרה דרמטית לשנת 2006 - אסי דיין (בטיפול) הבא:
2007 - הנרי דוד
הקודם:
2007 - הנרי דוד
זוכה פרס האקדמיה לטלוויזיה לשחקן הטוב ביותר בסדרה דרמטית לשנת 2008 - אסי דיין (בטיפול) הבא:
2009 - משה איבגי
הקודם:
2008 - יואל זילברג
זוכה פרס אופיר על מפעל חיים לשנת 2009 - אסי דיין הבא:
2010 - זאב רווח