מוזיקה מזרחית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
מוזיקה מזרחית/ ים תיכונית
מקורות סגנוניים: מוזיקה ערבית, מוזיקה יוונית, מוזיקה טורקית, מוזיקת פופ, מוזיקה עברית, מוזיקה בלקנית
מקורות תרבותיים: מזרחים, ישראל
כלים: מערכת תופים, דרבוקה, גיטרות, עוד, שליש, קסילופון, כינורות, בגלמה, חלילית, מקלדת אלקטרונית
פופולריות מיינסטרים: שנות השבעים, סוף שנות התשעים - העשור הראשון של המאה ה-21 בישראל

המונח מוזיקה מזרחית או מוזיקה ים-תיכונית או הזמר המזרחי הישראלי, הוא כינויה של סוגה מוזיקלית בזמר העברי שנוצר בישראל ומזוהה עם המסורת המוזיקלית של בני עדות המזרח. למרות הזיהוי עם מסורת עדות המזרח, זמר זה מושפע מהמוזיקה הערבית וכן ממוזיקה תימנית, יוונית, טורקית, מרוקאית ומהמוזיקה הארצישראלית ההגמונית משנות ה-30 ועד שנות ה-50.

במהלך השנים סבלה המוזיקה המזרחית מאפליה ממסדית ומהתנשאות תרבותית והייתה מזוהה עם מאבקים אנטי ממסדיים של ישראלים בני עדות המזרח כגון מאבקם של הפנתרים השחורים. החל משנות ה-90, חדרה מוזיקה זו ללב הזרם המרכזי של המוזיקה הישראלית, כך שגבולות המוזיקה המזרחית טושטשו. למוזיקה המזרחית מגוון סגנונות, החל מהסגנון ה"קל" והקליט, סוג של פופ מזרחי, של זמרים כמו אייל גולן, ועד לסגנון ה"כבד" של זמרים כמו עופר לוי.

היסטוריה ומקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתקופת היישוב ובעשור הראשון לקיום המדינה, המוזיקה הישראלית הושפעה ממקורות שונים כולל ממקורות מוזיקליים ים תיכוניים ומזרח תיכוניים. בתקופה זו אחדים מהמקובלים שבזמרים הישראלים שרו בהדגשת ח' ו-ע' ובסלסולים תימניים או שנקראו בשמות יהודיים בני עדות המזרח (לדוגמה שושנה דמארי, פילפל אל-מסרי זוהר ארגוב וג'ו עמר). אולם, לקראת סוף שנות החמישים חלה התרחקות בין מוזיקאים בעלי השפעות ים תיכוניות או ערביות לבין הממסד ששלט בכל תחנות הרדיו והטלוויזיה. שיאה של ההתרחקות הזו היה בין הראיון שהעניק ניסים סרוסי לירון לונדון, בשנות השבעים, שבו הטיח לונדון בסרוסי כי רק ישראל השנייה מאזינה לו, לבין הצלחת השיר הפרח בגני של זוהר ארגוב, בשנות השמונים. בתקופה זו כמעט שלא נשמעה מוזיקה מזרחית, או לפחות מוזיקה עם השפעות מזרחיות בולטות באמצעי התקשורת הישראליים.

בתקופה זו התפתחה המוזיקה המזרחית בנפרד מהמוזיקה הישראלית הכללית וסופקה לקהל בכמה דרכים. דרך אחת הייתה החפלות – ערבי שירה שהמפורסמים ביניהם היו בכרם התימנים.

דרך שנייה הייתה מועדונים של רוקרים מזרחיים. מרבית המוזיקאים שם שאפו להיות רוקרים לכל דבר אך הם נודו מהרדיו בשל השפעות מזרחיות, לפעמים קלות ביותר, שהייתה על המוזיקה שלהם. בעקבות הנידוי הממסדי הם נאלצו לפנות דווקא למי שמחפש מוזיקה מזרחית והחלו להדגיש אלמנטים אלה ביצירותיהם. מרבית מהמועדונים האלה היו בארץ, אך חלק מהחשובים בהם היו בניו יורק והם קלטו אליהם אמנים שנטשו את הארץ בעקבות הנידוי, כמו גבי שושן. המועדונים בניו יורק היו גם מקום חובה לסיבוב הופעות לזמרים מזרחיים מהארץ. חלק מהאמנים הישראלים שנקלעו לניו יורק כגון שלומי שבת ואלון אולארצ'יק הפכו לזמרים עם השפעה מזרחית בולטת.

הדרך השלישית והמפורסמת ביותר הייתה דוכני הקלטות, בעיקר אלה שבתחנה המרכזית הישנה של תל אביב, כשזו הייתה התחנה המרכזית היחידה של העיר. עד מהרה נוצר שם מעין ממסד מוזיקה מזרחית שגם אליו היה קשה לפרוץ ואמן שרצה להציג שם את מרכולתו היה צריך להוכיח את עצמו. עבור זמר מזרחי, הפריצה לשם הייתה קשה כמו הפריצה של זמר לא מזרחי אל הרדיו.

הדרך הרביעית היא אולמי החתונות. בניגוד למוזיקאים ישראלים אחרים, עבור המוזיקאים המזרחיים, הופעה בחתונה אינה פחיתות כבוד ואינה סימן של סוף קריירה. זהבה בן הופיעה בחתונות במהלך כל הקריירה שלה, אצל זהר ארגוב הפסקת ההופעה בחתונות הייתה סימן של סוף קריירה ואילו אלי לוזון החל את הקריירה שלו באולמי החתונות.

זמרי החפלות של כרם התימנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל משנות ה-60, ילידי הארץ בני הדור השני של עולי ארצות האסלאם, או כאלה שעלו לישראל בילדותם, החלו לפתח סגנונות מוזיקליים חדשים. הסגנון הראשון התפתח בשכונת כרם התימנים, במסגרתו זמרים, בעיקר מקרב יוצאי תימן החלו ליצור תמהיל מוזיקלי ששילב מנגינות של פזמונים תימניים, פזמונים מרוקאים ופזמונים ערבים עם מילים עבריות גם של משוררים או גם מן המסורת היהודית ובמיוחד שירים של שלום שבזי. הרפרטואר כלל גם ביצוע של זמר עברי בסגנון מקומי. המוזיקה בוצעה במסגרות פרטיות, בחפלות, באירועים, מועדונים ועוד והלהקה שהתחילה את החפלות האלה הייתה "צלילי שבזי" (השובלים), שבה היו חברים שלמה מורי (דובל'ה), משה משומר, שלום שובלי (דודו של הזמר רון שובל), ושמעון ישראלי (שמעוני). הם היו שרים שירים גם מפזמונאות תימן וגם היו לוקחים שירי משוררים (כגון חיים נחמן ביאליק ואלכסנדר פן)והיו עושים להם עיבודים מזרחיים עם כלי נגינה כמו דרבוקה ועוּד (כלי פריטה ערבי).

בתחילת שנות ה-70 החלו להקליט את החפלות, ואת השירים הפיצו בקלטות שמע פיראטיות בכמויות קטנות בשכונות העיר תל אביב. באביב וקיץ 1975 יצאו לאור שני אלבומים של שתי להקות חשובות ביותר של אותה תקופה, להקות שהשפיעו רבות על ה"מוזיקה המזרחית" - צלילי הכרם וצלילי העוד. שני האלבומים יצאו בתחילה בפורמט של תקליטים ואחר כך בקלטות, למעשה אלה היו התקליטים הראשונים של "מוזיקת הקסטות" הישראלית. בצלילי הכרם היו חברים דקלון ומשה בן מוש, ובצלילי העוד היו חברים הסולן רמי דנוך, גיטרה חשמלית יהודה קיסר, נגן הקאנון דוד גזלה. שתי הלהקות הושפעו רבות אחת מהשנייה וחלק גדול מהרפרטואר שהגיע מן החפלות של כרם התימנים היה משותף לשתיהן. אף על פי כן, לצלילי העוד היה צליל עכשווי יותר בגלל הגיטרה החשמלית של יהודה קיסר וזאת בשילוב עם גוון ערבי של הקאנון, בעוד צלילי הכרם שמרו יותר על האותנטיות והצבע של הפזמונאות התימנית. בין השירים המפורסמים של אותה תקופה ניתן למצוא את "חנה'לה התבלבלה", "אני גדליה", "סורו ממני", "עת דודים כלה", "לנר ולבשמים", "בזוכרי ימים ימימה", "נעלה נעלה", "חסידה צחורה", "אשאל אלוהי" ועוד. שתי הלהקות הוציאו את התקליטים במסגרת שתי חברות הפקה, צלילי העוד ב"קוליפון" (האחים אזולאי), שיצא לאור באביב 1975 וצלילי הכרם ב"האחים ראובני" שיצא בקיץ 1975. שתי החברות היו, ונשארו, חברות דומיננטיות בשוק הזמר הישראלי-מזרחי.

המועדונים של "להקות הקצב"[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רוק מזרחי

הערוץ השני - התפתח באמצע שנות ה-60 במועדונים ברמלה ובמתחם התחנה המרכזית הישנה של תל אביב. במסגרת המועדונים, כמו "כריש" ו"קליפסו" שברמלה, שרו הזמרים והלהקות רוק. בתחילת דרכן, הלהקות, "להקות הקצב" כפי שנקראו, שרו באנגלית. בין הלהקות ניתן למנות את "הכוכבים", "הגולדפינגרס", "האריות", "הנסיכים", "הצ'רצ'ילים", "הלורדים" ועוד. עם הזמן זמרים שהיו מחוץ לזרם המרכזי הופיעו עם הלהקות והחלו לשיר גם בעברית בסגנון איטלקי צרפתי וישראלי. במועדונים האלה התפרסמו, בין השאר, גם הזמרים גבי שושן, ניסים סרוסי, אבנר גדסי ושימי תבורי שנקראו אז זמרים מזרחיים או זמרי רוק מזרחי.

החיבור לסגנון אחד של המוזיקה הים-תיכונית והיחס אליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעוד זמרי החפלות התבססו על מוזיקה תימנית וארצישראלית ("חנהל'ה התבלבלה" שילוב של שני שירים סאטיריים שנכתבו על ידי נתן אלתרמן ללחן כליזמרי), זמרי המועדונים התבססו על רוק בריטי ואמריקאי וכן על פזמונאות צרפתית ואיטלקית. למשל, סגנון סן רמו בשיר "איני יכול" של נסים סרוסי, וסגנון יווני כמו בשיר "נערה ממש אוצר" של עליזה עזיקרי. מאוחר יותר בסוף שנות ה-70 החלו שני הסגנונות להתגבש יחדיו למה שאנו מכנים "מוזיקה מזרחית" או "מוזיקה ים-תיכונית".

התפתחות שני הערוצים והשילוב ביניהם, התלווה ליחס מפלה ומתנשא מצד ההגמוניה התרבותית והחברתית בישראל. הדבר בא לידי ביטוי בהדרת סגנון מוזיקלי זה מהמרחב הציבורי, ביחס מזלזל, ובהכלה של הסגנון המוזיקלי בתוך גטאות תרבותיות, כגון שעה מיוחדת בו הושמעה המוזיקה בערוצי הרדיו (למשל, התוכנית "על הדבש ועל הכיפק" שהחלה משודרת בגל"צ מ-1982). המוזיקה התפתחה הרחק מהמרכזים הקאנוניים, והופצה באמצעות קסטות, ומכאן גם השם "מוזיקת הקסטות". ביטוי נוסף להדרת הסגנון מוזיקלי זה הוא כינויו "מוזיקה מזרחית", בעוד המוזיקה העברית ההגמונית שמרה לעצמה את השם "מוזיקה ישראלית". זאת על אף שבמידה רבה המוזיקה המזרחית היא זו שהגשימה את רצונם של מייסדי המוזיקה העברית בישראל, כגון נח שפירא, דוד זהבי, מרדכי זעירא וידידיה אדמון, לייצר שילוב בין המוזיקה המערבית ובין המוזיקה הערבית. בפועל אותם יוצרים, ואלה שהמשיכו אותם, יצרו מוזיקה מערבית עם אלמנטים מזרחיים המופיעים כקישוט בלבד.

הכניסה לזרם המרכזי[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות המתקפות על "הממסד האשכנזי", על היחס המפלה כלפי המוזיקה המזרחית, חיפשו זמרים רבים את אישורו. ועדות לכך היא השתתפותם בפסטיבל הזמר המזרחי שנערך כמעט כל שנה בשנות ה-70 ותחילת ה-80. שימי תבורי השתתף בפסטיבל זה (עם השירים "שחורה אני ונאווה", "משה", "כינור דויד") וגם זוהר ארגוב העמיק את פריצתו לתודעת הציבור הרחב כשזכה במקום הראשון בפסטיבל בשנת 1982 עם השיר "הפרח בגני". הפסטיבל היה אז הדרך היחידה עבור זמרים אלה לקבל לגיטימציה ממסדית ולהביא להשמעתם התכופה יותר של שיריהם ברדיו ובטלוויזיה. באותה שנה, 1982, יצא האלבום השלישי של זוהר ארגוב, "נכון להיום". האלבום, שהכיל להיטים כמו "נכון להיום", "כבר עברו השנים", "עוד דקה את נעלמת", "בדד" ו"הפרח בגני", נחל הצלחה עצומה, וביסס את זוהר ארגוב כ"מלך" המוזיקה המזרחית. הצלחתו הרבה עוררה שוב את הדיון הציבורי בנוגע למיקומה של המוזיקה מזרחית בשמי הזמר העברי. הדובר הרהוט ביותר של "המוזיקה המזרחית" היה אביהו מדינה, שמחה על האפליה הממסדית וההתנשאות התרבותית, וביקש לראות במוזיקה המזרחית מוזיקה ישראלית לכל דבר, כזו שנוצרה בארץ ורחוקה מרחק רב ממוזיקה מזרחית או ערבית. ככזו, הוא ביקש לקרוא לה "מוזיקה ים-תיכונית". אביהו מדינה תרם רבות למוזיקה הישראלית הן כזמר ובעיקר כיוצר שכתב והלחין שירים לזמרים מובילים, כמו שימי תבורי, אבנר גדסי, זוהר ארגוב, חיים משה ועוד.

בשנת 1984 הוציאה הזמרת עפרה חזה את אלבומה "שירי תימן" כמחווה להוריה וליוצאי יהדות תימן. פחות משנה לאחר יציאתו לשווקים בישראל, החל להימכר באירופה ולהפוך ללהיט לצד המיקסים של "גלבי" ו"אם ננעלו" שעשה יזהר אשדות ומכאן החלה עפרה חזה קריירה בינלאומית מצליחה. חזה שילבה באלבומיה הבינלאומיים הבאים שירי פופ ורוק לצד מוזיקה מזרחית.

בשנת 1989 קיבלה המוזיקה המזרחית גיבוי דווקא ממקור בלתי צפוי. ירדנה ארזי שהייתה אז בשיא הצלחתה החליטה להוציא אלבום שכולו נשען על מוזיקה ממדינות ערב - "דמיון מזרחי". ארזי הייתה מזוהה בעיקר עם להיטי פופ ושירי ארץ ישראל, השונים במלודיה ובמקצבם משירי ערב, אך מהלך זה נתן זריקת עידוד לתעשיית המוזיקה המזרחית. אמן במעמדה של ארזי, יקירת הממסד והציבור הישראלי, שביצע צעד כזה היה חיזוק חיובי כיוון שאיפשר לקהל רחב יותר להתוודע לסגנון המזרחי - ים תיכוני.

סוף שנות ה-80 ועד סוף שנות ה-90 : עופר לוי בהופעות יחיד בהיכלים הגדולים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הז'אנר הטורקי ערבי – המכונה "הסגנון של עופר לוי" "שטף" את המדינה מסוף שנות ה-80 ועד לתחילת שנות ה-2000 והיה למוביל יותר בתקופה מהמוזיקה הים תיכונית, מאידך זכה להתעלמות מוחלטת מקברניטי המוזיקה הים תיכונית ומכלי התקשורת. ז'אנר זה מכונה המוזיקה המזרחית "הכבדה" או המוזיקה "המזרחית האמיתית" להבדיל מהמוזיקה הים תיכונית שהיא נחשבת ל"קלילה" המושפעת מהמוזיקה המערבית (אייל גולן). עופר לוי הצליח לבצע את אחד המהלכים המשמעותיים יותר במוזיקה המזרחית שעד אז הייתה מושפעת מלחנים תימניים, וים תיכוניים "קלילים". לוי הזמר הראשון בסגנון המוזיקה המזרחית והים תיכונית שהחל בהופעות יחיד בהיכלים הגדולים הסינרמה, אמפיתיאטרון קיסריה, ובבנייני האומה ירושלים עוד בשנת 1993 וזכה להצלחה רבה, וכך פרץ את הדרך בפני האומנים מהז'אנר למקומות שהיו סגורים בפניהם עד אז, והוכיח שיש ביקוש וקהל למוזיקה המזרחית והיא לא מוזיקת שוליים בישראל.

סוף שנות ה 90 ואלך[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף שנות ה-90 המוזיקה המזרחית חדרה ללב המיינסטרים המוזיקלי בישראל, כאשר ביטוי מובהק לכך ניתן לראות בזכייתו אייל גולן ב-1998 בתואר זמר השנה במצעדים השנתיים, כאשר "דמעות" נבחר לשיר השנה. בשנת 1999 נבחרה שרית חדד לזמרת השנה. היום הזמר המזרחי משלב השפעות של מוזיקה תימנית, מוזיקה עיראקית, מוזיקה יוונית, מוזיקה טורקית, מוזיקה ערבית, מוזיקה צפון אפריקאית, מוזיקה צרפתית, מוזיקה איטלקית, מוזיקה קווקזית, פופ, רוק ועוד.

ב-20 ביולי 2003, ערוץ מוסיקה 24 החל את שידוריו והפך לערוץ הישראלי הראשון שמשדר מוזיקה ישראלית בלבד. ניתן לומר ששידורי הערוץ דחפו קדימה את המוזיקה המזרחית כאשר עם הזמן נוספו לערוץ תוכניות הגשה שונות ושידורים חיים כגון: "מנטה" עם ירון אילן ו- "בכפיים" בהגשת עידן יניב ורגב הוד. במסגרת עונת השידורים החדשה של ערוץ 24 נוספו תוכניות נוספות שמוקדשות אך ורק למוזיקה המזרחית כגון התוכנית "חוזרים לשכונה" עם דידי הררי, "זמר החתונות" שמתחקה אחרי זוגות המבקשים זמר מזרחי שיופיע בחתונתם ו- "שמח", תוכניתו החדשה של ירון אילן.

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך השנים ספגה המוזיקה המזרחית ביקורת מפי אנשי מקצוע ואנשי ציבור שונים, שהתמקדה בעיקר באיכותו וברמתו.

בינואר 2002 התבטא יוסף לפיד במהלך ראיון ברדיו, לאחר ששמע ברקע שיר מזרחי של עמיר בניון: "אנחנו כבשנו את טול כרם, או טול כרם כבשה אותנו?"‏‏[1]

במרץ 2011 יצא יהורם גאון נגד "הגל העכור" של המוזיקה המזרחית וכינה אותה "זבל שהשטן לא ברא" ו"בושה לאינטליגנציה". עם זאת, הוא ציין לשבח יוצרים מזרחיים כמו אביהו מדינה ושלמה בר[2]. לאחר שדבריו עוררו סערה, אמר כי "זאת מוסיקה משופעת בפנינים, אך לא חסר בה חצץ"‏[3].

הזמרת אחינועם ניני יצאה נגד אמני המוזיקה המזרחית המתפשרים על חומר נמוך מתוך אינטרסים מסחריים‏[4].

בעקבות השמעת שיר מזרחי בטקס הדלקת המשואות ביום העצמאות תשע"ג, 2013, התבטא הרב בני פרל, ראש הישיבה לאמנויות ולמדעים בר-אילן בתל אביב כנגד המוזיקה המזרחית וכינה אותה "שירי ערסים בני שני אקורדים". לדבריו, מוזיקת הפופ המזרחית אינה מייצגת את התרבות המזרחית‏[5].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מירב יודילוביץ', קרקס לפיד - קיראו כאן!, באתר ynet‏, 22 בינואר 2002
  2. ^ [1]
  3. ^ [2]
  4. ^ [3]
  5. ^ מירב שלמה מלמד, "המוזיקה המזרחית מכילה מילים מטופשות", mynet, 18 באפריל 2013