אבותי כי בטחו

אבותי כי בטחו
אֲבוֹתַי כִּי בָטְחוּ, בְּשֵׁם אֱלֹהֵי צוּרִי. גָּדְלוּ וְהִצְלִיחוּ, וְגַם עָשׂוּ פֶרִי. וּמֵעֵת הֻדָּחוּ, וְהָלְכוּ עִמּוֹ קֶרִי. הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר עַד הַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי: בְּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ, סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל. וְצָר עַל עִיר הַקֹּדֶשׁ, וְנִקְרַב רַב הַחֹבֵל. נֻתַּתִּי הָדֵשׁ, וִעֻנֵּיתִי בַכֶּבֶל. וִהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ, לְאֵבֶל כִּנּוֹרִי: רֵאשִׁית בִּכּוּרָה, לְרֵאשִׁית הַחֵרֶם. שֵׁם אֲחֵרִים הִזְכִּירָה, וְעָוֹן גּוֹרֵם. פְּנֵי אֵל לא הִכִּירָה, וְשֻׁטְּפָה בְּזֶרֶם. צָרָה כְּמַבְכִּירָה, כָּעֵת בַּמָּרוֹם תַּמְרִיא: הָאֱלֹהִים הֵבִיא, יוֹם רָעָה וּמָצוֹר. צִוָּה צָרַי סְבִיבִי, עוֹלָלַי לִנְצֹר. יוֹם הֵרַךְ לְבָבִי, וְאֵין כֹּחַ לַעֲצֹר. וְדִבֶּר אֶל נָבִיא, מְשֹׁל אֶל בֵּית הַמֶּרִי: מִיּוֹשְׁבֵי שַׁעַר, הֶעֱבִיר אַדֶּרֶת. חֲמָתוֹ כָּאֵשׁ בָּעַר, וְהֵרִים עֲטֶרֶת. וּמִלְּבָנוֹן יַעַר, הִשְׁלִיךְ תִּפְאֶרֶת. וְרוּחַ סוּפָה וָסַעַר, תְּסַמֵּר שַׂעֲרַת בְּשָׂרִי: יָפְיָפִית נִמְשַׁלְתְּ, וְעַתָּה קְדוֹרַנִּית. בֶּעָוֹן כִּי כָשַׁלְתְּ, וְלִבֵּךְ אֲחוֹרַנִּית. זִנְּבוּךְ וְנֶחֱשַׁלְתְּ, רִאשׁוֹנָה וְשֵׁנִית. וְהָחְתֵּל לא חֻתַּלְתְּ, מְעַט צֳרִי: צַדִּיק הַצּוּר תָּם, נְשׂוֹא עָוֹן נִלְאָה. מִכְּרוּב לְמִפְתָּן, לְפִנַּת גַג דָּאָה. מֵעָוֹן הַנִּכְתָּם, וִצַעֲקָתָם בָּאָה. רַבָּה רָעָתָם, כְּעֵץ עֹשֶׂה פֶּרִי: חִזֵּק כָּל קָמַי, תּוֹכֵן הָעֲלִילוֹת. כִּי מָלְאוּ יָמַי, בְּרֹעַ מִפְעָלוֹת. וּמִבּשֶׁת עֲלוּמַי, שָׁכַחְתִּי גְמוּלוֹת. נוֹתֵן לַחְמִי וּמֵימַי, פִּשְׁתִּי וְצַמְרִי: קָמַי פִּיהֶם פָּעֲרוּ, וְנַחֲלָתִי בִּלֵּעוּ. מְאֹד עָלַי גָבָרוּ, וְדָמִי שָׁתוּ וְלָעוּ. נָכְרִים עָלַי צָרוּ, וְאֶת אַחַי הֵרֵעוּ. הָאוֹמְרִים עָרוּ עָרוּ, בְּנֵי שֵׂעִיר הַחֹרִי: אָמְרוּ לְכוּ נְכַלֵּם, וְנַשְׁבִּיתָה זִכְרָם. אֵל קַנֹּא וְנוֹקֵם גָּמְלֵם, יִשְׂאוּ אֶת שִׁבְרָם. כְּמַעֲשֵׂיהֶם שַׁלֵּם, וְיֵבוֹשׁוּ מִשִּׂבְרָם. כְּאִישׁ חֲלוֹם חוֹלֵם, שְׁלֹשָה סַלֵּי חֹרִי: פְּצָעַי לא רֻכָּכָה, וְחַבּוּרוֹתַי רֶצַח. וְעֵינַי הֻכְהָה, צוֹפֶה לְדוֹדִי צַח. הַעוֹד לֹא שָׁכָכָה, חֲמָתוֹ לָנֶצַח. עַל מֶה עָשָׂה כָּכָה, וּמֶה חֳרִי: רַחוּם זֶה אֵלִי, אַל לָעַד תִּזְנַח. אָרְכוּ יְמֵי אֶבְלִי, וְעוֹד לִבִּי נֶאֱנַח. שׁוּבָה אֵל לְאָהֳלִי, מְקוֹמְךָ אַל תַּנַּח. שַׁלֵּם יְמֵי אֶבְלִי, כִּי תָבוֹא עַל שְׂכָרִי: יְיָ מְנָת חֶלְקִי, חוּשָׁה לִּי לְעֶזְרָה. וּפִתַּחְתָּ שַׂקִּי, שִׂמְחָה לִי לְאַזְרָה. וְתַגִּיהַּ אֶת חָשְׁכִּי, בְּאוֹרְךָ לְהָאִירָה. אֶת נֶשֶׁף חִשְׁקִי, כִּי אַתָּה נֵרִי: מִיָגוֹן וַאֲנָחָה, פְּדֵה אֵל אֶת נַפְשִׁי. עֲשֵׂה לְעַמְּךָ הֲנָחָה, מַלְכִּי וּקְדוֹשִׁי. תַּהֲפךְ לָרְוָחָה, אֶת צוֹם הַחֲמִישִׁי. לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה, צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי:
נוסח אשכנז המזרחי

אבותי כי בטחו הוא פיוט מסוג סליחה לתענית עשרה בטבת, המתאר את מאורעות היום ואת השלכותיו על עם ישראל עד היום הזה. מחברו הוא רבי אפרים ב"ר יצחק מרגנשבורג, פוסק מפורסם ופייטן בן גרמניה במאה ה-12.

ידועות שתי נוסחאות שונות לפיוט, וככל הנראה שתיהן יצאו מתחת ידי הפייטן עצמו, שנהג לעבד את פיוטיו שלו במספר גרסאות.

מבנה הפיוט ותוכנו

הפיוט, שנועד כבר מעיקרו לצום עשרה בטבת, מתאר את הצרות שבאו על עם ישראל משלהי תקופת בית ראשון והלאה, מאז עזיבתם את חוקי התורה; בעשרה בטבת הוטל המצור הבבלי על ירושלים, כפועל יוצא מעוונות ישראל ומסירובם לשמוע לדברי הנביא ירמיהו, ופורענות ראשונה זו הביאה לחורבן בית המקדש הראשון ולסילוק השכינה מישראל. מאז מצוי עם ישראל בגלות ובסבל שלא הוקלו במרוצת הדורות. הפייטן מביע את כאבו ותמה עד מתי יוסיף אלוהים לעַנּות את ישראל, ומסיים בבקשה כפולה: שינקום ה' באויבי ישראל (”אֵ-ל קַנֹּא וְנוֹקֵם, גָּמְלֵם – יִשְׂאוּ אֶת שִׁבְרָם; כְּמַעֲשֵׂיהֶם שַׁלֵּם, וְיֵבוֹשׁוּ מִשִּׂבְרָם”), ויגאל את עמו מאפלה לאורה בביאת המשיח, אז ייהפך צום עשרה בטבת "לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה" עם שאר הצומות, כהבטחתו של זכריה הנביא: ”כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת: צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים.”

המחבר, רבינו אפרים מרגנשבורג, נהג כנראה לכתוב את פיוטיו בכמה נוסחאות שונות (כמו פיוטו "אם אפס רבע הקן"), וכך התגלגל הפיוט לידינו בשתי נוסחאות, שהאחת מהן נאמרת לפי מנהג אשכנז המערבי, וכן במנהג פוזנא, והשנייה לפי נוסח אשכנז המזרחי. לפי המקובל במחקר, שתי הנוסחאות מקוריות, והמחבר ערך את פיוטו שלו והתאים לו בתים חדשים. בגרסה שבמנהג אשכנז המזרחי יש ארבעה עשר בתים לפיוט, ואילו בגרסה שבמנהג אשכנז המערבי ישנם אחד עשר בתים. הגרסה המערבית כוללת התייחסויות רבות לשלטון הנצרות בארץ ישראל ולכנסיית הקבר. בשל כך, בדפוסים רבים, נשמטו (עקב הצנזורה הנוצרית) ממנה חמישה בתים, ונותרו רק שישה בתים.

בתי הפיוט מורכבים מארבע שורות שוות, כאשר השורה האחרונה בכל בית היא פסוק מן התנ"ך.

בסידורי התפילה ובמחזורים המודפסים מסווגת הסליחה כ"פזמון", כאשר לאחר כל בית יש לחזור על הפתיח כרפרן: "אֲבוֹתַי כִּי בָטְחוּ בְּשֵׁם אֱלֹהֵי צוּרִי". צורת חזרה זו היא כנראה מאוחרת משום שצירוף צלע זו לכל המחרוזות יוצר משפט חסר משמעות. ייתכן שהרפרן המקורי נועד להיות המחרוזת הראשונה כולה, ולא רק הפתיח, אך סביר גם שבמקור לא היה הפיוט אמור לכלול פזמון כלל.

אמצעים אמנותיים

• אקרוסטיכון - האותיות שבתחילת כל בית מרכיבות את חתימת המחבר: בשתי נוסחאותיו של הפיוט מופיעה אותה החתימה, "אברהם יצחק אפרים", צורת חתימה בה מקדים רבינו אפרים את שם סבו (אברהם) ושם אביו (יצחק) לשמו שלו.
• חריזה פנימית כפולה בכל בית, כאשר כל מחצית שורה ראשונה מתחרזת עם חברותיה באותו הבית, וכל סיום שורה מתחרז גם הוא עם סיומי השורות באותו הבית; ובסוף הבתים מופיעה חריזה חיצונית אחידה, כך שכל בית מסתיים בהברה "רִי". הבית הראשון כדוגמה: ”אֲבוֹתַי כִּי בָטְחוּ, בְּשֵׁם אֱלֹהֵי צוּרִי, גָּדְלוּ וְהִצְלִיחוּ, וְגַם עָשׂוּ פֶרִי. וּמֵעֵת הֻדָּחוּ, וְהָלְכוּ עִמּוֹ קֶרִי, הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר, עַד הַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי:”
• הצגת הנושא המרכזי של הפיוט כבר בבית הראשון: החרטה על חטאי האבות שהובילו לחורבן בית המקדש, אזכור של צום עשרה בטבת, וההכרה בכך שההליכה בדרכי התורה היא שמובילה לחיים טובים ומאושרים.
• הרמזים מקראיים רבים משובצים בפיוט, ולצדם מופיעים הרמזים תלמודיים (כמו השורה במנהג המזרחי: ”מִכְּרוּב לְמִפְתָּן לְפִנַּת גַג דָּאָה”, המבוססת על דברי תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף ל"א, עמוד א').

קישורים חיצוניים

• מילות הפיוט 'אבותי כי בטחו' על שתי נוסחאותיו, באתר ויקיטקסט
• אברהם מאיר הברמן, פיוטי רבינו אפרים ב"ר יצחק מרגנשבורק, בתוך ידיעות המכון לחקר השירה העברית ד (תחר"ץ), סימן כג, עמ' קעח–קפג, באתר היברובוקס
• אבותי כי בטחו בגרסה המקובלת במנהג המערבי, בלחן של יהדות גרמניה, באתר קול הלשון
• מידע על אבותי כי בטחו בקטלוג הספרייה הלאומית