צנזורה על ספרים עבריים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
"שפוך חמתך על הגויים" מן ההגדה של פסח, אחד הטקסטים שהיוו טיעון לכך שהספרים העבריים מכילים יחס שלילי כלפי לא יהודים. הצנזורה השפיעה על נוסח איטליה של הפיוט, המכיל רק את הפסוק הראשון.
ספר חמשה חומשי תורה עם פירוש רש"י למקרא שנדפס באמסטרדם בשנת 1749. ניתן להבחין במחיקות בדיו כהה המסתירים חלק מפירושו מטעמי צנזורה

צנזורה על ספרים עבריים או זיקוק ספרים הייתה מנגנון צנזורה שאיפשר הדפסת ספרים עבריים ויהודיים, ובראשם התלמוד, בעולם הנוצרי תוך מחיקת קטעים, מילים ומשפטים מהם משתמעת פגיעה בנצרות, בישו ובחוקי המדינה. ראשית הצנזורה באיטליה של המאה ה-16, כחלופה לשריפת התלמוד, ומבצעיה היו ברובם מומרים, בקיאים בעברית, שעבדו בשירות בתי דפוס ובמנגנונים ממשלתיים.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שריפת התלמוד

במאה ה-13 העבירו יהודים מומרים (למשל ניקולס דונין) לעיונם של חכמים נוצריים כמו פטרוס ונרביליס קטעים מהתלמוד והצביעו לפניהם על מספר רב של אגדות תלמודיות המכילות הגשמת אלוהים ודברים קשים כנגד ישו (ראו ישו ביהדות) והלכות ודינים שבהם יחס שלילי ביותר למי שאינם יהודים, בהם למשל ברכת המינים והפסוק מן ההגדה של פסח: "שפוך חמתך". הדבר נעשה כתחמושת לטוענים הנוצרים בעת הוויכוחים בין מלומדים נוצרים ויהודים, שנערכו ברחבי העולם הנוצרי במטרה להוכיח את עליונות הנצרות. לאחר שהיהודים הפסידו במשפט פריז, התבצעה אחת השריפות הגדולות הראשונות של ספרי תלמוד בכיכר העירייה של פריז.

בעקבות כך החלו היהודים לנקוט צנזורה עצמית פנימית בכתבי היד והחלו להשמיט דברים "משום דרכי שלום". במקביל נמשכו גזירות שריפת ספרים במקביל לגזירות כנגד היהודים באופן כללי, לדברי החוקר א. מ. הברמן: "כשגזרו אויביהם של ישראל גזירה על ישראל גזרו גם על ספריהם. ידעו האויבים, כי הספר היא נשמתו של העם, ועם השמדת הגוף רצו להוציא גם את נשמתו."[1].

הנוהג הבלתי שיטתי להשמיט דברים מתוך ספרים נמשך גם בראשית הדפוס. כך נמחקו קטעים בתלמודים שנדפסו בדפוס משפחת שונצינו בוונציה, ובספרים שהודפסו בקושטא ובסלוניקי. אולם המחיקה לא הייתה חלקה לחלוטין כיוון שהמדפיסים השאירו סימן ריק במקום המחיקה. כך למשל במחזור תפילה "ארם צובא" שנדפס בוונציאה בשנת ה'רפ"ז (1527) הושמטה המלה "הָרִשְׁעָה" ב"וּמַלְכוּת הָרִשְׁעָה מְהֵרָה תְעַקֵּר" בתפילת נעילה, ונשאר הניקוד בלבד. באותה תקופה לא הייתה קיימת עדיין צנזורה רשמית לספרי דפוס.

מהפכת הדפוס שהביאה לתפוצת ספרים רחבה ללא תקדים ופעילות הקונטרה-רפורמציה בעיקר בקרב הישועים באיטליה הביאה לצורך כנסייתי למזער את כמות ספרי הכפירה. אירוע השריפה הגדול ביותר התקיים בשנים 1553-1554 בוונציה. עקב הלשנה שנבעה מסכסוך פנים-יהודי בעניין הדפסת מורה הנבוכים של הרמב"ם, ערך האפיפיור מרקלוס השני וועדת בדיקה שמצאה שיש בתלמוד דברי הסתה נגד הנצרות. בעקבות קביעה זו יצא צו מאת האפיפיור הקורא להשמיד ולשרוף את כל ספרי התלמוד, הבבלי והירושלמי. הממונים על מלאכת איסוף הספרים אספו והחרימו בתוך כך גם ספרים עבריים רבים שאינם ספרי תלמוד.

מספר שנים אחר כך, בשנת ה'שי"ט (1559), החיל האפיפיור פאולוס הרביעי את גזירת שריפת התלמוד גם בקרמונה, שהייתה נתונה בתחילה תחת שלטון ספרדי ולא חלה בה הגזירה הראשונה. בקרמונה נשרפו 12,000 ספרים עבריים.

ראשית הצנזורה באיטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבני איטליה ניסו לבחון שיטה שתאפשר הדפסת ספרים, בניגוד לעולם כתבי היד, בהם נעשתה הצנזורה באופן בלתי שיטתי והפיקוח הכנסייתי היה פחות, בעולם הדפוס והקונטר-רפורמציה היה צורך באכיפה מסודרת ושיטתית. ביום כ"א בתמוז ה'שי"ד התכנס הוועד הכללי של רבני איטליה ("מורשים") בפרארה והחליט כי שום ספר חדש לא יודפס, אלא בהסכמת שלושה רבנים מוסמכים. הכוונה הייתה לבדוק את כתבי היד לפני הדפסתם, אם יש בהם דברים היכולים לעורר שנאה ליהודים.

במקביל, עקב זמינות הספרים והתעוררות למחקר מדעי ברוח הרנסאנס, התפתח עניין גובר והולך בספרים העבריים גם מצדם של מלומדים נוצרים, על מנת לעצור את הדפסת של ספרים מסוכנים לאמונה הפיקה האינקוויזיציה את רשימת הספרים האסורים. במסגרת ועידת טרנטו (1554) פורסם אינדקס טרידנטיאנוס (Index Tridentianus) שהגדיר שלוש רמות של ספרים אסורים בפרסום, ספרים לתיקון וספרים לפיקוח שכללו רשימות של ספרים אסורים ורשימות של קטעים מספרים קיימים שיש למחוק או לתקן. האינדקס שימש בסיס לרשימת ספרים בפיקוח על אפיקורסות עד ימי לאו ה-13 ב-1897.

בעקבות פרסום האינדקס והסכמת ועד הרבנים באו היהודים לכלל הסכם עם השלטונות. לפי ההסכם מונו "מזקקים", (מן המילה הלטינית expurgatio', זיקוק) היינו צנזורים, לשני תפקידים: האחד, בדיקת ספרים, כתבי יד וספרי דפוס ישנים והתאמתם לדרישות האינדקס והשני, ביצוע צנזורה על ספרים חדשים, לפני מסירתם לדפוס. על הקהילות היהודיות הוטלה החובה לשלם את שכרם של הצנזורים. הצנזורה החלה לפעול במתכונת זו ב-1555.

הצנזורים נהגו לחתום על עבודתם, וכך ניתן לעקוב אחר מלאכתם. בשל רשלנות מצטברת, החמרות מקומיות וזמניות בעניין הצנזורה, ומשום המנהג היהודי להוסיף בכתב יד את המחוק, ניתן למצוא בספרים רבים צנזורה אחרי צנזורה, וניתן למצוא חתימות של ארבעה או חמישה צנזורים מזמנים שונים. מנהג זה היה כרוך בקנס לא מבוטל, כדברי שד"ל:

הנני מגיד לך אחד ממנהגי הגויים בחקירת ספרינו. היו מוחקים המלות הרעות בעיניהם, ואח"כ היו קונסים בעל הספר לשלם מאה סקודי, אם אולי יחזור ויכתוב המלות המחוקות, או אפילו אם ימצא הספר בביתו עם המלות ההן כתובות שנית.

מכתב ליום טוב ליפמן צונץ מיום ז' בשבט תר"ו. בתוך אוצר נחמד ב' וינה תרי"ז עמ' 17[2]

ספר הזיקוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתשתית לצנזורה שיטתית כתב המלומד היהודי המומר דומניקו ג'רוזלימיטנו בסוף המאה ה-16 את ספר הזיקוק, חיבור מקיף שנועד לשמש כמדריך למצנזר. הספר מכיל כללים עקרוניים למצנזר ודיון בתוכנם של 426 ספרים עבריים, כיצד הם פוגעים באמונה הנוצרית וכיצד יש לתקנם, כך שיתאימו לדרישות הכנסייה. הספר היה מיועד עבור מצנזרים יהודים מומרים, שאמונתם נוצרית אך שפתם עברית והשפעתו ניכרת גם (ואף במידה גדולה יותר) בקרב הצנזורה הפנימית.

בין הכללים למצנזר הנכללים בספר:

כל מלת "עבודה זרה" אשר לא יובן ענינה בפירוש על הע"ז שכבר היתה בפרטות (שהיתה לפני ישו), יכתב במקומה עכו"ם, שר"ל: "עובדי כוכבים ומזלות". אמנם אם יובן על הע"ז שהיתה קודם ביאת אדוננו, אין בזה כלום... כל שם גוי גויים, או נכרי נכרים, אם יובן בעניינו שום גנאי וחרפה ודופי בגוי ההוא, ימחק ויכתב במקומו: עכו"ם. אמנם אם הוא בנושא של דין מדיני העברים, כמו דיני שבת ומאכלות אסורות ויין שנגע בו גוי וכדומה לזה, אין בזה כלום... כל שם משומד, כשאינו מדובר על דבר מה לחרפה לו, ימחק ויכתב במקומו : עכו"ם. אמנם אם הוא יזכר לחרפה לו ימחק לגמרי... כל שבח שמשבח אומה ישראלית, אשר ימשך ממנו חרמה לנו ויובן בזמן הזה, ימחק כל הענין כולו... כל מקום שמפרט ענין המשיח, שאומר שעדיין עתיד לבוא או שעדיין עתיד להיות שום דבר מעניניו, ימחק לגמרי. ובכל מקום שמזכיר שני משיחים או שמפרש בפירוש משיח בן יוסף או משיח בן אפרים, ימחק לגמרי... כל מקום שמזכיר שם אדום או רומי או איטליה לחרפה - ימחק... כל מקום שאומר, שהקב"ה מצטער על אבדן של ישראל, ימחק לגמרי... כל מקום שמזכיר שום אחד מהם (מהחכמים), מאותם שהיו אחר ביאת אדוננו, בשם קדוש וצדיק או שמזכיר קהלה בשם ק"ק או עדת ה', כל זה ימחק"...

ספר הזיקוק עמוד 287

עם השנים הלכה הרלוונטיות של ספר הזיקוק של ג'רוזלימיטנו ופחתה. בשנת 1758 חיבר ג'יבאני אנטוניאו קוסטאנצי כללים חדשים לזיקוק ספרים עברים. ספר זה נחשב על ידי הברמן לספר השימוש האחרון לזיקוק ספרים עבריים.

הצנזורה ברוסיה ובפולין[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם מעבר מרכז הכובד של הדפסת ספרים עבריים מאיטליה לרוסיה ולפולין, עבר גם מרכז הכובד של הצנזורה לארצות אלה. במאה ה-19 התמקדה הצנזורה בארצות אלה יותר בהחמרה מול אמירות נגד השלטון והסדר הקיים מאשר אמירות נגד הדת. כל הספרים שהודפסו ברוסיה נאלצו לעבור צנזורה שלטונית והצנזורה לספרים העבריים התבצעה על ידי יהודים דוברי עברית, שהיו בחלקם פקידי ממשל רשמיים. הדבר נכון גם לגבי ספרות ועיתונות, לאו דווקא יהודית, שהתפרסמה באימפריה האוסטרית.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ א. מ. הברמן, ‏הצנזורה בספרים עבריים, באתר "דעת", בתוך: מחניים ק"ו, תשכ"ו, עמ' נב
  2. ^ א. מ. הברמן, ‏הצנזורה בספרים עבריים, באתר "דעת", בתוך: מחניים ק"ו, תשכ"ו, עמ' נו