גלות (יהדות)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
היסטוריה של עם ישראל

הגלות ביהדות היא היעדרותו של עם ישראל, או חלקים משמעותיים ממנו, מארץ ישראל, הנתפסת לפי היהדות למולדתו הנצחית. הגלות במקרא היא עונש החמור ביותר שניתן לעם ישראל בעקבות בגידה באלוהיו, לאחר שמוצו כל העונשים האחרים. כמיהתם של יהודים רבים בגולה לעלות לארץ ישראל נשמרה לאורך הדורות, והוגברה על ידי אנטישמיות שהביאה יהודים רבים להגר מארצות לידתם, ברצון או בכפייה.

המילה גּוֹלָה מתייחסת למצב אובייקטיבי של חיי יהודים מחוץ לארץ ישראל, כאשר גָּלוּת מתייחסת למצב הסובייקטיבי של יהודים בגולה.[1] גם כיום רוב היהודים חיים בגולה.

הגלות במקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגלות מתוארת במקרא במספר מקומות:

וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם: (ספר דברים, פרק י"א, פסוק י"ז)
וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ ה' עֲלֵיכֶם לְהֵיטִיב אֶתְכֶם וּלְהַרְבּוֹת אֶתְכֶם - כֵּן יָשִׂישׂ ה' עֲלֵיכֶם לְהַאֲבִיד אֶתְכֶם וּלְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם, וְנִסַּחְתֶּם מֵעַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ:
וֶהֱפִיצְךָ ה' בְּכָל הָעַמִּים, מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ, וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים, אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ - עֵץ וָאָבֶן: (ספר דברים, פרק כ"ח, פסוקים ס"ג-ס"ד)
... כֹּה-אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הִנְנִי מַאֲכִילָם אֶת-הָעָם הַזֶּה, לַעֲנָה; וְהִשְׁקִיתִים, מֵי-רֹאשׁ. וַהֲפִצוֹתִים בַּגּוֹיִם, אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ, הֵמָּה וַאֲבוֹתָם; וְשִׁלַּחְתִּי אַחֲרֵיהֶם אֶת-הַחֶרֶב, עַד כַּלּוֹתִי אוֹתָם (ספר ירמיהו, פרק ט', פסוקים י"ד-ט"ו)

הגלויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהיסטוריה היהודית, נוהגים למנות ארבע גלויות: גלויות מצרים, גלות אשור, גלות בבל וגלות רומי.

גלות מצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שעבוד מצרים

שהיית בני ישראל במצרים הייתה גלות, אבל בניגוד לגלויות האחרות, היא לא הייתה כתוצאה מחטא (אף כי יש פרשנים דוגמת הרמב"ן הסבורים שהיא נעשתה בגלל אחד מחטאיו של אברהם אבינו. או על חטאם של אחי יוסף שמכרו אותו לישמעאלים), אלא במטרה לזכך את עם ישראל ולגבשו לעם. המפרשים לומדים זאת מהפסוק: "ואתכם לקח ה' ויוצא אתכם מכור הברזל ממצרים להיות לו לעם נחלה כיום הזה" (דברים ד כ). רש"י במקום כותב: "מכור- הוא כלי שמזקקים בו את הזהב".

גלות אשור[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גלות אשור

הגליית יושבי ממלכת ישראל הצפונית ועבר הירדנית בידי תגלת פלאסר השלישי מלך אשור ב-733 לפנה"ס, והשלמתה בידי סרגון השני עם החרבת הממלכה ב-722 לפנה"ס, לאחר סיום מצור בן 3 שנים שפתח שלמנאסר החמישי על שומרון. [1]

גלות בבל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גלות בבל

גלות בבל היא גלות ממלכת יהודה, שהחלה בשנת 597 לפנה"ס על ידי נבוכדנצאר והושלמה ב-586 לפנה"ס עם הגליתו של המלך צדקיהו. [2]. הגלות הסתיימה לאחר 70 שנה עם הצהרת כורש מלך פרס, עליית עזרא והשר נחמיה ובניית ירושלים ובית המקדש מחדש.

גלות אדום (רומי)[עריכת קוד מקור | עריכה]

תבליט על שער טיטוס המציג טריומף (מצעד ניצחון). בעבר נתפס התבליט כמתאר את הגולים מיהודה.

על פי אהרון אופנהיימר, התפיסה הרואה בחורבן בית שני את התחלת הגלות נעוצה בגישה נוצרית עתיקה, עוד מימי יוסטינוס מרטיר וטרטוליאנוס, שהציגה את חורבן הבית כסימן לכך שקרבנו של ישו הוא השלמתה ותכליתה של עבודת הקורבנות. על פי גישה זו, הנקראת תאולוגיית החילופין, היהודים שדחו את ישו ונאחזו בחזון המקדש מרדו באל, ולכן תפסה הכנסייה את מקומו של עם ישראל כנציגת רצון אלוהים בעולם. למעשה בתקופה שאחרי חורבן בית שני הייתה עדיין לעם ישראל אוטונומיה מבחינה דתית, כלכלית ותרבותית. מרד בר כוכבא המחיש את אחדות עם ישראל ועוצמתו המדינית הצבאית בתקופה ההיא[2]. נחמן קרוכמל, מראשוני תנועת ההשכלה, משלב בספרו מורה נבוכי הזמן, את ההיסטוריה היהודית במבנה המקובל בהגות זמנו - צמיחה, חוזק וכליון בחייו של עם - אם כי לדעתו ביהדות מבנה זה חוזר על עצמו לנצח. על פי גישה זו, הוא קובע את שלב ההתדרדרות בימי בית שני בתקופה שממלכות הורדוס ועד למרד בר כוכבא, שהוא הניצוץ האחרון לריבונות יהודית, וממנו מתחילה למעשה הגלות. בהתאם לעובדות אלו, קבעו חז"ל את יום תשעה באב שבו לדבריהם נדונו בני ישראל לנדודים במדבר, שני בתי המקדש חרבו ומרד בר כוכבא הובס.

עם זאת, גם לאחר מרד בר כוכבא, יהודים רבים נותרו בארץ ישראל גם מאות שנים אחר כך, כולל בתקופה הביזנטית. התלמוד הירושלמי נחתם במאה הרביעית ושרידים רבים של בתי כנסת נמצאו מתקופה זו. בן ציון דינור, המחויב לציונות המעשית, כותב בספרו ישראל בגולה: "את תקופת 'ישראל בגולה' אני מתחיל מימי כיבושה של ארץ ישראל על ידי הערבים. לא קודם" זאת מפני ש"עד אז היו תולדות ישראל בעיקר תולדות האומה היהודית היושבת בארצה" והגלות מתחילה למעשה "רק מאותו הזמן שבו חדלה ארץ ישראל להיות ארץ של יהודים, מפני שאחרים באו...".

המסורת היהודית טוענת כי גלות אדום היא הגלות האחרונה, שאחריה ישוב עם ישראל לארצו ולא יגלה שוב. אמירה זו מבוססת על הפסוק: "תם עוונך בת ציון, לא יוסף להגלותך"[3] וכן על הפסוק: "ושבתי את שבות עמי ישראל ובנו ערים נשמות, וישבו... ונטעתים על אדמתם ולא ינתשו עוד מעל אדמתם".

הגלות בהשקפה היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

"יש לאֱלוֹהַ חכמה נסתרת בהשאירו אותנו בגלות, - מעין החכמה הצפונה בגרגר הזרע: גרגיר זה נופל אל האדמה ושם הוא משתנה ונעשה לכאורה עפר, מים וטיט, ולפי ראות עיני המתבונן בו לא ישאר לו רושם מוחש כלשהו ממה היה הגרגר קודם לכן. אולם לאחר זמן יתברר כי גרגיר זה הוא אשר ישנה את העפר ואת המים עד שיהיו מטבעו הוא. והוא אשר יעבירם דרגה דרגה עד אשר יתעדנו היסודות ויהפכם להיות כמוהו, ואז יוציא קליפות, עלים ועוד. עד אשר יזדכך הגרעין ויכשר לחול בו העניין ההוא, האלוהי, והצורה של הזרע הראשון, ואז יהיה לעץ נושא פרי כפרי אשר ממנו בא הזרע ההוא."

ר' יהודה הלוי, ספר הכוזרי, מאמר רביעי. תרגום יהודה אבן שמואל

בשיר השירים רבה מקלים בהיקף וחשיבות הגלות:

"מלך המשיח... אומר לישראל: בחדש הזה אתם נגאלין. אומרים לו: היאך אנו נגאלין? ולא כבר נשבע הקדוש ברוך הוא שהוא משעבדנו בשבעים אומות?... ואומר להם: אחד מכם גולה לברבריה. ואחד מכם גולה לסמטריה. דומה כמו שגליתם כולכם."

בעקבות ההשקפה המוצגת בשיר השירים רבה, חרטו קהילות יהודיות רבות על דגלן את שלוש השבועות, האוסרות על כל ניסיון להתנגד לגלות.

בספר הכוזרי, כותב רבי יהודה הלוי כי קיום העם היהודי בארץ ישראל הוא מרכז קיומו, ובגלות עם ישראל הוא כעצמות יבשות, אך ישנה נחמה כי העצמות היבשות יקומו לתחייה כחזון העצמות היבשות של הנביא יחזקאל. המהר"ל מגדיר במדויק את המציאות הגלותית: עם ישראל אינו בביתו, אינו מכונס יחד ואינו עצמאי משלטון זר.[4]

שלילת הגלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיתוס שלילת הגלות בתפיסה הרעיונית הציונית מתייחס לדחייה תרבותית ומהותית של הגלות כמקום וכתקופה של היהודי הגלותי, לעומת הגאולה של שיבת ציון. תפיסה זו באה לידי ביטוי הן בפלגים הסוציאליסטים המהפכניים והן בציונות הדתית אשר ראתה בשיבת ציון ומיזוג הגלויות אתחלתא דגאולה. במקביל למיתוס שלילת הגלות התפתח בציונות מיתוס היהודי החדש.

סיום הגלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קיבוץ גלויות

בציונות הדתית מקובל לקבוע את סיומה של הגלות עם הקמת מדינת ישראל, 1878 שנים אחרי חורבן בית שני, אך יש שהגדירו את העלייה הראשונה או הצהרת בלפור כסיומה. הרב קוק כינה כבר את תקופתו, ימי העלייה השלישית, כפעמי משיח ותחילת הגאולה, ועודד את מפעלי הציונות.

יש האומרים כי תהליך הגאולה, כמו הירידה לגלות, הוא תהליך ממושך וכל קביעה של תאריך מסוים לתחילתה או סיומה, הוא שרירותי, להבדיל מדעת הראשונים והאחרונים שהביעו דעה נחרצת בנושא זה. במסורת העממית התקבע מושג "אלפיים שנות גלות" אך העובדות ההיסטוריות מלמדות כי תקופה זו הייתה קצרה יותר, היות שיהודים רבים נותרו בארץ לאחר חורבן בית שני עוד מאות שנים.

ימות המשיח[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – חבלי משיח, עקבתא דמשיחא

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ גדעון שמעוני, בחינה מחדש של "שלילת הגלות" כרעיון וכמעשה בתוך: אניטה שפירא, יהודה ריינהרץ, יעקב הריס (עורכים), עידן הציונות, ירושלים: מרכז זלמן שזר, 2000, עמ' 45.
  2. ^ אהרון אופנהיימר, מרד בר כוכבא, מחקרו וייחודו, מרכז זלמן שזר, עמ' 9
  3. ^ מגילת איכה, פרק ד', פסוק כ"ב
  4. ^ נצח ישראל, פרק א'


היסטוריה של עם ישראלאירועים ותאריכים על פי המקרא והמסורתספירת הנוצריםמדינת ישראלתחילת הציונות והעליות לפני קום המדינהבית המקדש הראשוןבית המקדש השניגלות אשור (עשרת השבטים)גירוש ספרד ופורטוגלתקופת השופטיםתקופת המלכיםתקופת הזוגותתנאיםאמוראיםסבוראיםגאוניםראשוניםאחרוניםתקופת בית ראשוןגלות בבלתקופת בית שניסוף תקופת בית שני - מחורבן בית המקדש (שנת ג'תת"ל 70) ועד ולסוף מרד בר כוכבא (שנת ג'תתצ"ה 135)השואהגלות רומיתקופות בהן חלק נכבד מהעם היה בגלותתקופות של עליה לארץ ישראלתקופות בהן חלק נכבד מהעם היה בארץ ישראל, עם עצמאות מלאה או חלקיתתקופות בהן היה קיים בית המקדש