אבישי אייל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אבישי אייל
אין תמונה חופשית
לידה 1945 (בן 75 בערך)
משמר השרון, פלשתינה (א"י) עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים בצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב (1965)
Central School of Art and Design (1968)
Hornsey College of Art (1970) עריכת הנתון בוויקינתונים
תחום יצירה ציור, הדפס עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה פרס האמן הצעיר (1974) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אבישי אייל (נולד ב-1945) הוא צייר ואמן הדפס, אוצר ופרופסור חבר בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבישי אייל נולד בקיבוץ משמר השרון לסבינה ולצבי (קרל) הירש שעלו לישראל מברלין בשנת 1935. בשנת 1950 עברה משפחתו לכפר ויתקין, שם אביו שימש כמנהל מאפיה ואמו שימשה כמנהלת חשבונות. עקב מחלת עור קשה בילה אייל בילדותו תקופות ארוכות בטיפולים רפואיים ובאשפוזים בבתי חולים. מסיבה זו נשלח בהיותו בן תשע לירושלים והתגורר כשנתיים במשפחות אמנות ובמוסד של עליית הנוער. בתקופה זו למד ציור עם הציירת רות במברגר. בשנת 1956 חזר לכפר ויתקין ובשנת 1959 עבר שוב לקיבוץ מעלה החמישה כילד חוץ. בתקופה זו הצטרף ללימודי ערב בבצלאל  והחל לצייר בסטודיו אישי בצריף בקיבוץ. בשנת 1963 התגייס לצבא, שירת כקצין שלישות גדודי והשתתף בכיבוש חברון בזמן מלחמת ששת הימים. במקביל לשירותו החל ללמוד במחלקה לקרמיקה בבצלאל. לאחר כשנה עבר ללימודים במחזור הראשון של המחלקה לאמנות בבצלאל. לאחר לימודיו בבצלאל, בין השנים 1968–1971, למד טכניקות הדפס ב-Central School of Art and Design וב-Hornsey College of Art בלונדון .

בשנת 1972 הקים בירושלים את "סדנת התחריט של אבישי אייל" שפעלה עד 1976. הוא היה חבר קבוצת האמנים "רגע", בעלי גלריה רגע בתל אביב. משנת 1977 מלמד אבישי בחוג לאמנות יצירה באוניברסיטת חיפה. הוא כיהן פעמיים כראש החוג (1981–1984, 1991-1994). בין תפקידיו שימש כאוצר הגלריה לאמנות של אוניברסיטת חיפה בין השנים 200–2004.

אבישי אייל מתגורר בהרצליה ונשוי לרות זיו אייל, כוריאוגרפית ויוצרת תיאטרון תנועה ישראלית, והוא עיצב את התפאורה והתלבושות ברבות מעבודותיה משנות השמונים ואילך.

פעילות אמנותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדפס[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדפסיו הראשונים של אייל נעשו במהלך 1969 בזמן שהותו בלונדון. על פי סורין הלר, הם מצביעים על השפעה של אמנים ישראליים כיגאל תומרקין ואורי ליפשיץ שהיו בשיא הפופולריות שלהם בארץ באותן שנים. אך החל מ-1970 ניתן למצוא אצל אייל זיקה לאמני הפופ הבריטיים של שנות ה-70, כאשר הבולט שבהם הוא רון קיטאי, אמן אמריקאי יהודי שהתגורר רוב חייב באנגליה ושילב ביצירותיו דימויים מצולמים עם דימויים פיגורטיביים מצוירים והרבה לבטא בהן ציטוטים היסטוריים וספרותיים יחד עם ביקורת פוליטית. אמן נוסף שהשפיע על אייל באותה תקופה, בעיקר מהפן המושגי, הוא האמן בני אפרת שחי באותה תקופה בלונדון ואייל שימש כעוזרו במשך שנתיים, במקביל ללימודיו.[1]

לאחר שסיים את לימודיו בבתי ספר לאמנות בלונדון החל את הקריירה האמנותית שלו כיוצר גרפיקה אמנותית וכבעל סדנת תחריט בירושלים. הדפסיו מסוף שנות השישים וראשית שנות השבעים הצטיינו ברמה טכנית גבוהה. בהמשך העיסוק בהדפס היווה בסיס רעיוני להמשך יצירתו. הלר כתב כי "יצירתו מתכתבת עם שורה של אמנים ישראלים אצלם הייתה עבודה על נייר מרכיב בולט. הדבר ניכר בקרב אמנים יוצאי גרמניה שהפגינו יחס מיוחד לרישום שחור לבן ולחיתוך עץ כהמשך לנטייה המסורתית של האקספרסיוניזם הגרמני. קבוצה זו של ייקים התרכזה בירושלים של שנות השלושים והייתה דומיננטית בבצלאל עד ראשית שנות השישים. לאייל היה קשר הדוק עם אמנים יעקב שטיינהרדט שבביתו התגורר במהלך לימודיו בבצלאל, לאיזידור אשהיים וליוסף הירש שהיה קרוב משפחתו ומורה שלו... במקביל היה קשור לאמנים אחרים בני דורו ומבוגרים ממנו כאברהם אופק, מיכה אולמן, יפתח ברקין ואבנר כץ, ומאוחר יותר עם משה קופפרמן ועמיתיו לקבוצת רגע בשנות השמונים".[1]

התערוכה "טבריה 53'"[עריכת קוד מקור | עריכה]

תערוכה זו הוצגה בבית אבא חושי בחיפה בשנת 1973, לאחר שובו של אייל מלונדון. סורין הלר כתב: "לתקופה שלאחר חזרתו של אייל מלימודיו בלונדון חשיבות מכרעת במהלך יצירתו. זוהי תקופת עבודה מעצבת שבה הפנים את המסקנות הוויזואליות שנבעו מעבודתו בתחום ההדפס הצילומי ופנה לדרך עצמאית. מבחינה תוכנית, בשלב זה החל אייל למזג את הביוגרפיה האישית שלו עם מהלכיו הפרשניים על תולדות הציור… הסדרה טבריה 53' היא הסדרה הראשונה המחברת את כל המרכיבים הללו למחבר אחד. היא מבוססת על גלויות מתוצרת חברת פלפוט שנשלחו על ידי אבי האמן לבנו בן השמונה כשזה אושפז בבית החולים… הגלויות התקופתיות, חלקן מודפסות כתצלומים ישירים בשחור לבן על גבי נייר צילום וחלקן מודפסות ומגוונות בצבע, שימשו את אייל כבסיס למניפולציות שונות ברישום בעיפרון המתייחסות הן לתכני התקופה והן לערכים הגרפיים והטכניים של התצלום המודפס".[2]

סדרת הציורים "כלב ערבי"[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסדרה "כלב ערבי" צוירה בשנים 1982–1983 והוצגה בבית האמנים בירושלים בשנת 1983. האוצרת טלי תמיר כתבה בקטלוג לתערוכה "ארץ שמן" משנת 2004: "הסדרה 'כלב ערבי' מונה למעלה מ-40 עבודות, ביניהן ניתן להבחין בכמה קבוצות: הקבוצה הראשונה היא זו שבה מופיע הכלב כשגופו דרוך ומעוגל פנימה, והוא יוצר את צורת האות כ'. לידו תופיע, ברוב המקרים, המילה הכתובה "כלב" או "כלב ערבי“… בהמשך המצע נעשה כבד יותר: הנייר המצויר מוצמד אל לוח עץ עבה שאליו מחוברות קורות צבועות בשחור. הכלב הופך להיות חלק מסביבה תלת-ממדית… הקבוצה השלישית מציגה את הכלב בתוך נופים מקומיים… המוטיב הרביעי, המתקבץ מאליו לידי קבוצה מזוהה, הוא מוטיב הכלב המיילל אל תוך הלילה… קבוצת העבודות החמישית מתמקדת בדימוי של כלב מת, זרוק בצד הדרך".[3]

בטרם הוצגה העבודה בבית האמנים הוצגו כארבע עבודות מתוכה במסגרת תערוכה קבוצתית של מורי החוג לאמנות יצירה באוניברסיטת חיפה, שאייל עמד באותה עת בראשו. העבודות הוסרו עוד בטרם פתיחת התערוכה בעקבות הוראה של נשיא האוניברסיטה בנימוק ש"העבודות עלולות לפגוע ברגשות הסטודנטים הערביים ולגרום למהומות ולתגובות קשות". במכתב שהעבירה קבוצת סטודנטים ערבים לנשיא האוניברסיטה טענו כי "הננו מוחים בפניכם על השימוש בסטודנטים הערבים כתירוץ לפגיעה בחופש הביטוי. הטענה שציוריו של מר אייל פוגעים בסטודנטים הערבים ושהם עלולים להביא לתסיסה בקרבם, הנה טענת-שווא ואף פוגעת ברגשות הסטודנטים הערבים; אנו קולטים את המסר האמיתי של ציורים אלה ומוכנים להגן על זכותו להציגם. יתרה מזאת, אנו חשים שציוריו הוסרו מאחר שהאחראים מצדם תפסו בדיוק את המסר שאנו תופסים מציורים אלה, ואנו חוששים שזאת היא סיבת הסרתם“.[3]

תמיר הוסיפה: "הסדרה 'כלב ערבי', שצוירה בשנים 1982–1983, היא סדרה מכוננת בעבודתו של אבישי אייל לא רק בשל ההיבט הפוליטי המובהק שלה, אלא בהיותה פריצה ראשונה והרחבה אדירה של כליו האמנותיים… בראיון עיתונאי לרגל התערוכה דיבר אייל על תחושות הניכור שלו מפולחני הכוח של החברה הישראלית החוגגת את ניצחונותיה הצבאיים: 'המלחמות של 1956 ו-1967 הייתה לגבי הלם, ולא השתתפתי באופוריה הכללית שצמחה סביבם. המיתוסים של המלחמות האלה היו זרים לי, כי אני ראיתי בחייל, גם בחייל המנצח, קורבן. העבודות שלי עסקו בנושא החייל הקורבן.' ללא ספק תפיסת החייל המנצח כקורבן של ניצחונו ושל עוצמת כוחו הייתה מנוגדת להלך הרוח הכללי של החברה הישראלית באותה תקופה וסימני השבר הרגשי-רוחני של אייל הקדימו את זמנם במידה רבה".

העיניים של הטריצ’ור[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתערוכה זו, שהוצגה בגלריה האוניברסיטאית של אוניברסיטת בן-גוריון בשנת 2008, הציג אייל עבודות בהשראת מסע בן ארבעה חודשים בהודו, במהלכו שהה כחודש בעיר טריצ'ור. חיים מאור אוצר התערוכה כתב: "לאורך מסעו בהודו, נמשך אייל אל ציורי הקיר והפרסומות הגדולות, שצוירו על קירות בתים, תריסים ושערים של חנויות, בצידי דרכים, בכפרים ובערים. אייל רותק אל מראֶה הדימויים הפרסומיים, המוּצאים מהקשרם וממוקמים בתוך החיים. נוצר ניגוד מדהים, בין מוצר צריכה אשר מצויר בריאליזם רב, לבין קיר מתפורר של בית מט ליפול, עליו הוא מצויר; דימויי צריכה של חברת שפע וראווה מושתלים בתוך מציאות הודית ענייה… אייל הבחין בקשר בין סגנונות העיצוב של שנות השלושים והארבעים ובין השליטה הבריטית בהודו, שאת הֵדיה החזותיים ניתן לראות בחלק מן השלטים... מעצב בריטי עיצב בשנות השלושים והארבעים שלט וההודים ממשיכים לשכפל את הדימוי. הם לא ממציאים משהו חדש אלא מנכסים דימויים מן המוכן… אפשר לקרוא את תצלומיו של אייל גם במסגרת הפרשנות התרבותית המורכבת, שקונה לעצמה משמעות בדרכים שונות: דרך מבטו של הצלם הישראלי בטריצ'ור, המתבונן באובייקטים שנתגלו לעיניו; דרך מבטו של צייר השלטים ההודי מטריצ'ור, המתבונן בחומרי-הגלם המגוונים, שהוחדרו אל תוך חייו ואל תוצריו; דרך מבטיהם של הצופים השונים בתערוכה זו, המתקיימת בישראל העכשווית, שזהותה הקודמת, המונוליטית, לבשה פנים אחרות".[4]

מבחר תערוכות יחיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1971 - "הדפסים", Upper Street Gallery, לונדון
  • 1973 - "טבריה 53'", הגלריה החדשה, בית אבא חושי, חיפה
  • 1974 - "הדפסים", בית האמנים, ירושלים
  • 1983 - "כלב ערבי", בית האמנים, ירושלים
  • 1988 - "ציורים", גלריה רגע, תל אביב
  • 1999 - "הפרדה", גלריית הקיבוץ, תל אביב
  • 2000 - "נופי מילים", הגלריה ע"ש אברהם ברון, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע
  • 2004 - "ארץ שמן", משכן לאמנות, עין חרוד
  • 2008 - "העיניים של הטריצ’ור", הגלריה ע"ש אברהם ברון, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע.

הוראה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1971-1973 - מרצה, מוזיאון ישראל, אגף הנוער, ירושלים
  • 1973-1972 - רישום, לימודי ערב, בצלאל, האקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים
  • 1977 ואילך - החוג לאמנות-יצירה, אוניברסיטת חיפה, חיפה
  • 1984-1981 - ראש החוג לאמנות-יצירה, אוניברסיטת חיפה, חיפה
  • 1987-1986 - רישום, מכון אבני לאמנות ועיצוב, תל אביב-יפו
  • 1999 - מרצה אורח, המחלקה לאמנות, אוניברסיטת וירג'יניה, ריצ'מונד, וירג‘יניה, ארצות הברית
  • 1994-1991 - ראש החוג לאמנות-יצירה, אוניברסיטת חיפה, חיפה.

תפקידים ציבוריים נוכחיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חבר הנהלת איקום-ישראל
  • חבר ועדת הפיסול, עיריית הרצליה.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 הלר, סורין, אבישי אייל: ארץ שמן, תשע סדרות על נייר 1970–1992, עין חרוד: משכן לאמנות ע"ש חיים אתר, 2004. עמ' 23-25
  2. ^ הלר, סורין, אבישי אייל: ארץ שמן, תשע סדרות על נייר 1970–1992, עין חרוד: משכן לאמנות ע"ש חיים אתר, 2004. עמ' 28-29
  3. ^ 1 2 תמיר, טלי "ביד חזקה ובכ"ף נטויה: על המפגש בין כיבוש לכלבים" בתוך אבישי אייל: ארץ שמן, תשע סדרות על נייר 1970–1992, עין חרוד: משכן לאמנות ע"ש חיים אתר, 2004.
  4. ^ מאור, חיים, אבישי אייל: העיניים של טריצ‘ור. באר-שבע: אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2008.