אורי ליפשיץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אורי ליפשיץ
Uri Lifshitz.jpg
אורי ליפשיץ (1980)
לידה 1936
גבעת השלושה, ישראל
פטירה 28 במאי 2011 (בגיל 75 בערך)
תל אביב-יפו, ישראל
לאום ישראלי
תחום יצירה ציור, פיסול
פרסים פרס דיזנגוף
פרס אויגן קולב לגרפיקה ישראלית (1983) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אורי ליפשיץ (1936 - 28 במאי 2011) היה צייר ופסל ישראלי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אורי ליפשיץ נולד וגדל בקיבוץ גבעת השלושה. הוא שירת בסיירת צנחנים, השתתף בפעולות התגמול ובמלחמת סיני.

ליפשיץ החל לצייר בסוף שנות ה-50 של המאה ה-20. ליפשיץ נחשב אמן פורה ועבודותיו מוצגות בתערוכות רבות. הוא זכה בפרסים רבים, ביניהם "פרס שאגאל" בסך 4500 דולר שהוענק על ידי מארק שאגאל בו זכה בשנת 1966[1] ופרס דיזנגוף שהוענק לו ב-1982.

בתחילת דרכו צייר ליפשיץ בעיקר בסגנון מופשט. הוא עצמו הצהיר שלא למד ציור שכן הוא אינו יכול ללמוד והוא מאמין שיש אנשים שצריכים ללמוד ויש אנשים שאינם צריכים ללמוד[1]. אולם היו שראו בו חניך של יוסף זריצקי ואחד החניכים של אסכולת אופקים חדשים[2].

לימד בבצלאל, קמרה אובסקורה - בית הספר לאמנות ובמכון אבני.

לעיתים נגעו יצירותיו ודבריו בעניינים חברתיים מעוררי מחלוקת. באחת הפעמים יצא בהצהרות קיצוניות לגבי הומוסקסואלים ונכים.

ב-28 במאי 2011 נפטר ליפשיץ ממחלת הסרטן ונקבר בבית הקברות גבעת השלושה.

חיים פרטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1959 נישא לאביבה, בת קיבוץ נען, ולהם שלושה ילדים. ב-1970 נישא לעדה ולהם שלושה ילדים. מאשתו השלישית, דורית, נולד בנו נדב. בשנות השבעים התגורר בשכונת עג'מי ביפו ולאחר מכן התגורר רוב חייו בשכונת נווה צדק בתל אביב.

איור ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוחית זיכרון על ביתו של אורי ליפשיץ בנווה צדק

ב-21 במאי 2015 הוסר הלוט מעל לוחית זיכרון על ביתו של אורי ליפשיץ ברחוב אמזלג 14 בנווה צדק.

הוקמו פסלי הנצחה גם בגבעת השלושה.

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 פרס שאגאל לאורי ליפשיץ, דבר, 27 במאי 1966
  2. ^ ל. מג'רו מינץ, אמנות והטעם הטוב, דבר, 6 באוגוסט 1965