אורי ליפשיץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אורי ליפשיץ
Uri Lifshitz.jpg
אורי ליפשיץ (1980)
לידה 1936
גבעת השלושה, ישראל
פטירה 28 במאי 2011 (בגיל 75 בערך)
תל אביב-יפו, ישראל
לאום ישראלי
תחום יצירה ציור, פיסול
פרסים והוקרה פרס דיזנגוף
פרס אויגן קולב לגרפיקה ישראלית (1983) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אורי ליפשיץ (1936 - 28 במאי 2011) היה אמן ישראלי. במהלך השנים יצר ליפשיץ במדיה שונות כגון ציור, פיסול וכן הרבה לעסוק ביצירת הדפסים בטכניקות התחריט.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אורי ליפשיץ נולד וגדל בקיבוץ גבעת השלושה. בנעוריו לא השתתף במסגרות ללימודי אמנות והיה לאוטודידקט במידה רבה. בצבא שירת ביחידה 101 תחת פיקודו של מאיר הר-ציון ושל המג״ד אריאל שרון. ליפשיץ השתתף בפעולות התגמול; במלחמת סיני נלחם בקרב המיתלה ואף נפצע, מה שהוביל לשחרורו בשנת 1956. לאחר שחרורו החל להתמקצע באמנות. ליפשיץ סלד ממסגרות ללימודי אמנות ואף התבטא כנגדם לא פעם[1]. יחד עם זאת, השתתף לפרקים קצרים במספר מסגרות לימוד כתלמיד וכמורה. במשך שנה (1952) היה ליפשיץ חבר במחזור הראשון של סמינר הקיבוצים באורנים[2]. ציור למד בהדרכתו של מרסל ינקו, פיסול בהדרכת דב פייגין ופסיפס בהדרכת פרלי פלציג. ב-1959 השתתף בקורס ציור קצר בהדרכת חיים קיוה בקיבוץ נען. שם הכיר את אשתו הראשונה, בת הקיבוץ אביבה, עמה נולדו לו שלושה ילדים. בשנת 1963 למד ליפשיץ טכניקת תחריט מטוביה בארי והתנסה בכך בסדנה של דניאל פרלטה בכפר סאלד. בשנת 1966 התגרשו אורי ואביבה וליפשיץ עבר לתל אביב. בשנת 1970 הוא נישא לעדה ויחד עמה עבר להתגורר ביפו. לזוג שלושה ילדים גם כן. בשנת 1982 הכיר את אשתו השלישית, דורית. עמה וביחד עם ילדם המשותף התגורר ליפשיץ בדירה בנווה צדק עד יומו האחרון.

במהלך שנות ה-60 וה-70 זכה האמן להכרה רבה ושמו היה מוכר בקרב הבוהמה התל אביבית. הוא היה פעיל במסגרות אמנותיות שונות כגון ״תצפי״ת״ ו״עשר+״. עבודותיו מתקופה זו מתאפיינות בסגנון אבסטרקטי אקספרסיוניסטי. בנוסף באמצע שנות ה-60 החלו להופיע בעבודותיו ייצוגים פיגורטיביים. תוכנם היה לעיתים פוליטי, כגון סדרת ציורי ״כפר קאסם״ מ-1965. בשנת 1969 הציג תערוכת יחיד במוזיאון ישראל ובשנת 1974 אחת נוספת במוזיאון תל אביב. פרט לתערוכות אלה, ועל אף המצאות עבודותיו באוספי המוזיאונים, לא זכה האמן לתערוכות יחיד מוזיאליות נוספות. בשנת 1970 השתתף בביאנלה בסאו-פאולו וזכה לציון לשבח.

במהלך שנות ה-70 בילה האמן את זמנו בין תל אביב-יפו לבין ספרד. שם המשיך האמן ביצירה פרודוקטיבית וייצר מספר רב של ציורים, כגון הסדרות: ״על פי גויה״, ״על פי ולאסקז״ ו״על פי ורמר״. על כך נוספו סדרות תחריטים רבות, כגון: ״הסיפורים הנוצריים״, ״הסעודה האחרונה״ ו״צליבות״.

לעומת העניין הרב אליו זכה האמן בשנות ה-60 וה-70, בהמשך דרכו המקצועית נתקל במה שגדעון עפרת מכנה "חרם בלתי רשמי של הממסד האמנותי"[3]. הערותיו הפוגעניות כנגד נשים, הומוסקסואלים, נכים ומזרחים הובילו במידה רבה להדרת האמן מליבו של שדה האמנות. לאחר פרסום ראיון בעיתון הארץ מ-16 באוקטובר 1998 בו התבטא האמן בפרובוקטיביות כנגד קבוצות מוחלשות התעוררה אף מחאה ציבורית כנגדו. לאחר הצגת עבודותיו בבית המשפט העליון בירושלים באותה שנה התבטא שר החינוך דאז, יצחק לוי, כנגד דברי האמן והגדירם כ״אנטי-אנושיות, גזעניות ונאציות”. בנוסף התקיימה הפגנה מול מבנה בית המשפט עם הקריאה להסרת עבודותיו. ליפשיץ התנצל לא פעם על התבטאויותיו. לאחר פרסום אותו ראיון שערורייתי פרסם התנצלות רשמית ב״הארץ״: "למקרא הכתבה הצטערתי וכעסתי מאד. אני מבין שדברי פגעו באנשים רבים. לא התכוונתי לפגוע באיש או בקבוצה כלשהי או להסית נגדם. טעיתי, אני מתנצל בכנות."[4]

האוצרת גליה בר אור מייחסת את גישתו הבוטה ונטייתו לדון בנושאים שעלולים להרחיקו מאהדת הקהל כגורם ראשי לחשיבותו כאמן: ״אני התרשמתי שהכוח שלו נשמר כל העת באופן שבו שיקף מגמות שהתפתחו בחברה הישראלית. הוא תקף בצורה ישירה מצבים אקטואליים ושיקף חזות קשה מבחינת ערכים, זהות, אופי החברה. את האלימות הבוטה, את הפשיזם, דברים שעולים לא רק מהדימויים בעבודות אלא גם מהחומרים שלהן ומהצירופים שלהן. זה לא מצא חן בעיני המעגל האנין של האמנות, החוג הפנימי, שלא עסק בהתמודדות אקטואלית״.[5]

החל משנות ה-90 החלו ציוריו להתמקד בציור בסגנון אקספרסיבי ובו ייצוגים של מחאה חברתית ופוליטית. דיוקנאות רבים ממלאים את עזבונו משנים אלו. כך סדרת ה״נואמים״ מ-1988 - 1990 בהם צייר דמויות מרכזיות מהימין הפוליטי, ציורי פקידי ביורוקרטיה מ-1997 וסדרת תחריטי אנשי בית המשפט מ-1999. בשנות ה-2000 המשיך בקו הפוליטי. ב-2001 צייר סדרת דיוקנאות ראשי ממשלה ישראלים והציגם בגלריית מכון אבני, ב-2002 ייצר את סדרת ״האינתיפאדה השנייה״ וב-2004 התפרסם הספר, בעריכת האמן, "אורי ליפשיץ: שלטון”.

ב-28 במאי 2011 נפטר אורי ליפשיץ בעקבות מחלה קשה. האמן, שהיה בן 75 במותו, נטמן בקיבוץ גבעת השלושה.

בשנת 2016 הוצגו 150 עבודות של האמן מתקופות שונות במהלך הקריירה. תערוכת רטרוספקטיבה במוזיאון הרצליה[6], באוצרות איה לוריא ואורי דרומר, הוקמה לציון חמש שנים למותו של האמן והייתה לגדולה מתערוכותיו של ליפשיץ. ריבוי התמונות מאפשר להרהר בדמותו של האמן. על אף שאיפתו של ליפשיץ ליצירת אמנות ״אינדקס״[7], אובייקטיבית המשולה למפתח אינפורמטיבי על העולם, משיכות המכחול האקספרסיביות ונושאי הציור האלימים מבטאים גישה סובייקטיבית אמנותית. מהיצירות משתקפת דמותו של ליפשיץ, לדברי גליה יהב, ומתגלה כ״נציג מובהק של גבריוּת ישראלית, שוביניסטית ואלימה.״[8] יהב טוענת שהאלימות בוקעת מפני הציורים, ״פעם ככה ופעם ככה״. מלבד דמות האמן, פניה של המדינה נחשפות בתערוכה, כפועל יוצא של גישתו הטוטאלית ולא מתפשרת של ליפשיץ. תוכן היצירות הינו קשה לרוב ומתכתב עם המופיע בעיתוני הבוקר. כך כותב יונתן הירשפלד על שיטת עבודתו של האמן: ״אופן הפעולה הזה, לקחת את הזמן, את הבר-חלוף, את העיתון (מלשון עת), ולהניח אותו על הבד (כהדפסה, כמצע), ולא באופן חד-פעמי, כחיוויי על אירוע ספציפי, אלא לאורך שנים, כשמגוון הנושאים נע משופטים ודירקטורים דרך האינתיפאדה או קבצנים וזקנים, דרך הפינוי מגוש קטיף ועד המלחמה בגיאורגיה, הוא אופן פעולה שתכליתו להעביר את ההוויה דרך הזמן ולהפוך אותה לסובייקטיבית, לאמנות, ובכך לממשית.״[9] ביצירות מתגלה דמותו הישראלית הכה המייצגת של האמן ובד בבד אירועי מפתח קשים של ההוויה הישראלית.

איור ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תערוכות[10][עריכת קוד מקור | עריכה]

תערוכות יחיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1960 - ״ציורים מופשטים-ליריים״, מרתף-גלריה עקד, תל אביב.
  • 1962 - ״ציורים מופשטים סמי-גאומטריים״, גלריה יהודית, תל אביב.
  • 1962 - ״ציורים מופשטים״, גלריה 220, תל אביב.
  • 1965 - ״הדים לתועבה״, גלריה רינה, ירושלים.
  • 1966 - ללא כותרת, גלריה מסדה, תל אביב.
  • 1966 - ״ציורי סכיזופרניה״, קונסטנט מונסט, אמסטרדם.
  • 1967 - ״ציורי סכיזופרניה״, גלריה בית תרבות אמריקה-ישראל, ניו-יורק.
  • 1968 - ללא כותרת, גלריה גורדון, תל אביב.
  • 1969 - ללא כותרת, גלריה גורדון, תל אביב.
  • 1969 - ללא כותרת, מוזיאון ישראל, ירושלים.
  • 1969 - ״אדם ומראה״, גלריה בינט, תל אביב.
  • 1970 - ללא כותרת, גלריה גורדון.
  • 1970 - ״מיסטר רבינוביץ״, גלריה גולדמן, תל אביב.
  • 1971 - ללא כותרת, גלריה גורדון, תל אביב.
  • 1972 - ״ציורים ותחריטים מספרד״, גלריה גורדון, תל אביב.
  • 1974 - ״ציורים, רישומים, תחריטים״, מוזיאון תל אביב, תל אביב.
  • 1974 - תערוכת תחריטים, ללא כותרת, גלריה בינט, תל אביב.
  • 1974 - ללא כותרת, גלריה הצריף, חיפה.
  • 1974 - ללא כותרת, גלריה לים, תל אביב.
  • 1974 - תערוכת תחריטים, הגלריה הקטנה, ירושלים.
  • 1975 - ללא כותרת, בית האמנים, תל אביב.
  • 1975 - ללא כותרת, גלריה גבעון, תל אביב.
  • 1976 - ללא כותרת, גלריה גבעון, תל אביב.
  • 1976 - ללא כותרת, גלריה קירשטיין, תל אביב.
  • 1976 - תערוכת רישומים, ללא כותרת, גלריה דניה, חיפה.
  • 1978 - ללא כותרת, גלריה קירשטיין, תל אביב.
  • 1978 - ללא כותרת, גלריה 13 1/2, יפו.
  • 1978 - ללא כותרת, מוזיאון עין חרוד בשיתוף עם גלריה גבעון, תל אביב.
  • 1979 - ״סליחה״, גלריה גבעון, תל אביב.
  • 1980 - ״ציורי זלילה, קבורה, וידויים ועוד״, תערוכה משותפת בגלריה טבעון ובגלריה נלי אמן, תל אביב
  • 1980 - תערוכה רטרוספקטיבית נודדת מטעם ״אמנות לעם״.
  • 1981 - ללא כותרת, גלריה אלון, ירושלים.
  • 1982 - ללא כותרת, גלריה ארטא, ירושלים.
  • 1983 - ״בית המטבחיים״, גלריה גורדון, תל אביב.
  • 1984 - ״ציורי מלמד״, גלריה גורדון, תל אביב.
  • 1985 - ״ציורי אינפוזיות וליאורה״, גלריה גורדון, תל אביב.
  • 1985 - ״האלמנה השחורה״, קמרה אובסקורה, תל אביב.
  • 1986 - ללא כותרת, בית רמי ואורי, אשדות יעקב מאוחד.
  • 1987 - תערוכה רטרוספקטיבית של הדפסים, גלריה גורדון, תל אביב.
  • 1987 - ״איש ליד מכונה״, המוזיאון הפתוח, תפן.
  • 1989 - ״רבינוביץ׳״, סדנת האמנים, ירושלים.
  • 1990 - ללא כותרת, גלריה גורדון, תל אביב.
  • 1991 - תערוכת ציור ופיסול, סדנת האמנים, תל אביב.
  • 1991 - ״חיות בית״, בית הסופר, תל אביב.
  • 1991 - ״חיות בית״, גלריה עירונית, כפר סבא.
  • 1991 - ״חיות בית״, מוזיאון רמת גן, רמת גן.
  • 1992 - ״פרוטזות״, גלריית מכון אבני, תל אביב.
  • 1992 - ״נואמים״, גלריה ויצמן, באר שבע.
  • 1992 - ״מהווי הכנסת״, משכן כנסת ישראל, ירושלים.
  • 1993 - תערוכת הדפסים, גלריה יורק, רמת השרון.
  • 1993 - ללא כותרת, בית המלין, תל אביב.
  • 1993 - ״ווער האט דיר געהיסען אריינפארען”, אוניברסיטת חיפה, חיפה.
  • 1995 - תערוכה לכבוד צאת הספר ״אורי ליפשיץ: אינדקס 1995-1993״, בית הסקוטי לאמנית עכשווית, יפו.
  • 1996 - ״תל אביב - ניו יורק״, גלריה המומחה, תל אביב.
  • 1996 - תערוכת תחריטים, גלריה פאר, תל אביב.
  • 1996 - תערוכת תחריטים, גלריית קיבוץ מחניים.
  • 1997 - ״עצים וחרקים״, אודיטוריום חיפה, חיפה.
  • 1997 - ״עצים וחרקים״, מכללת דוד ילין, ירושלים.
  • 1997 - ״עסקת טיעון״, סטודיו אורי ליפשיץ, תל אביב.
  • 1998 - ללא כותרת, בית המשפט העליון, ירושלים.
  • 2000 - תערוכת תחריטים, גלריה ברנרד, תל אביב.
  • 2000 - ״הדיבוק״, תיאטרון גבעתיים, גבעתיים.
  • 2000 - ״עבודות קרמיקה: כלים, מסיכות, פסלים״, סטודיו אורי ליפשיץ, תל אביב.
  • 2002 - תערוכת ציורי האינתיפאדה השנייה, רדינג, תל אביב.
  • 2002 - ״תחריטי תיאטרון״, תיאטרון יהלום, רמת גן.
  • 2003 - ״שיחות עם הבן״ גלריה חדשה, מכללת חנקין חולון.
  • 2003 - ״אבא״, בית אהרון שלוש, תל אביב.
  • 2004 - ״חברים״, גלריה גורן, מכללה אקדמית עמק יזרעאל.
  • 2004 - ״דירקטורים״, מרכז עמיעד, יפו.
  • 2004 - ללא כותרת, מלון הנסיכה, אילת.
  • 2004 - ״עובדים״, יקבי שאטו, רמת הגולן.
  • 2004 - ״מספיידרמן עד אולד נייבי״, אולם תצוגה רהיטי ניסו, תל אביב.
  • 2005 - ״הניצב לפניי״, משכן לאמנות חזותית מכללת קיי, באר שבע.
  • 2008 - ״עורבים״, בית הספר לרפואה, ירושלים.
  • 2008 - ״דחלילים״, גלריה ברנרד, תל אביב.
  • 2009 - ״בחזרה לעתיד״, גלריה אופאל, תל אביב.
  • 2009 - ״בחזרה לעתיד״, גלריה זיסמן, תל אביב.
  • 2010 - ״פני הספרות״, מחסן 2, נמל יפו.
  • 2011 - רישומי דמויות מהתיאטרון הישראלי, תיאטרון גשר, יפו.
  • 2016 - ״בשר ודם״, מוזיאון הרצליה.

תערוכות קבוצתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1963 - תערוכה אחרונה של ״אופקים חדשים״, משכן לאמנות, עין חרוד.
  • 1963 - תערוכה משותפת עם שלמה קסוס, יוסף גטניו ודניאל פארלטה, גלריה 202, תל אביב.
  • 1963 - ״תצפית״, בית הלנה רובינשטיין, תל אביב.
  • 1965 - ״ציירים ישראלים צעירים״, בית הלנה רובינשטיין, תל אביב.
  • 1965 - ״תערוכת הסתיו״, בית הלנה רובינשטיין, תל אביב.
  • 1967 - ״באדום״ של קבוצת ״עשר פלוס״, גלריה כץ, תל אביב.
  • 1969 - ״שלושה אמנים ישראליים״, גלריה ווייטצ׳אפל, לונדון.
  • 1970 - משתתף בביאנלה בסאו-פאולו מטעם ישראל, ברזיל.
  • 1975 - תערוכה משותפת עם עודד פיינגרש ונפתלי בזם, גלריה אנגל, ירושלים.
  • 1983 - ״דיוקנאות״, גלריה של אוניברסיטת תל אביב, תל אביב.
  • 1984 - תערוכה משותפת עם מנשה קדישמן ושאול סמירה, ICC, אנטוורפן.
  • 1984 - ״שנתיים: איכויות מצטברות״, מוזיאון תל אביב, תל אביב.
  • 1984 - ״בשר ודם״, תיאטרון ירושלים, ירושלים.
  • 1984 - ״בשר ודם״, גלריה של אוניברסיטת בן-גוריון, באר שבע.
  • 1984 - ״בשר ודם״, מוזיאון הרצליה, הרצליה.
  • 1984 - ״קטסטרופה״, תיאטרון ירושלים, ירושלים.
  • 1993 - ״דיוקנות הדדיים״ גלריה 90, תל אביב.
  • 1994 - הצגת תגזירי נירוסטה בתערוכת פיסול, המוזיאון הפתוח, תפן.
  • 2001 - ״בית ספר לראשי ממשלה״, גלריה של מכון אבני, תל אביב.
  • 2002 - ״דיוקנאות״, בית התנ״ך, תל אביב.
  • 2006 - ״בן הצייר אב, אב מצייר בן״, אגב אמנות, תל אביב.
  • 2007 - ״ריחוף״, הסדנה לאמנות, יבנה.
  • 2008 - ״טרשים״, מוזיאון בר-דוד, ברעם.

מלגות ופרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1965 - ״פרס הצעירים״, מטעם חוג ידידות מוזיאון תל אביב.
  • 1965 - ״פרס קולב״, מטעם מוזיאון תל אביב.
  • 1966 - פרס ״קרן ארסמוס״.
  • 1966 - ״פרס שאגאל״, מטעם מארק שאגאל.
  • 1983 - ״פרס אויגן קולב״ לגרפיקה, מטעם מוזיאון תל אביב.
  • 1985 - ״פרס דיזנגוף״ לאמנות הציור והפיסול, עריית תל אביב-יפו.

הוראה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1974 - מלמד רישום ומבוא לציור ב״בצלאל״, ירושלים.
  • 1977 - 1975 - מלמד ציור ב״בצלאל״, ירושלים.
  • 1985 - מלמד רישום ב״קמרה אובסקורה״, תל אביב.
  • 1992 - מלמד ציור בבית ספר לאמנות ״אבני״, תל אביב.

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוחית זיכרון על ביתו של אורי ליפשיץ בנווה צדק

ב-21 במאי 2015 הוסר הלוט מעל לוחית זיכרון על ביתו של אורי ליפשיץ ברחוב אמזלג 14 בנווה צדק.

הוקמו פסלי הנצחה גם בגבעת השלושה.

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פרס שאגאל לאורי ליפשיץ, עיתון דבר, ‏27 במאי 1966
  2. ^ גדעון עפרת, ספר אורי ליפשיץ, המחסן של גדעון עפרת, ‏7 בנובמבר 2013
  3. ^ גדעון עפרת, ספר אורי ליפשיץ, המחסן של גדעון עפרת, ‏7 בנובמבר 2013
  4. ^ הארץ, אורי ליפשיץ, 19 באוקטובר 1988
  5. ^ אלי ערמון-אזולאי, מי באמת היה אורי ליפשיץ?, הארץ, ‏28 בפברואר 2013
  6. ^ אורי ליפשיץ, בשר ודם, מוזיאון הרצליה, ‏28 במאי 2016
  7. ^ יונתן הירשפלד, אורי ליפשיץ: תופר את ההוויה לזמן, ערב רב, ‏3 ביולי 2016
  8. ^ גליה יהב, התערוכה לציון חמש שנים למות אורי ליפשיץ לא חוששת להתעמת עם הדימוי האלים שלו, הארץ, ‏13 ביוני 2016
  9. ^ יונתן הירשפלד, אורי ליפשיץ: תופר את ההוויה לזמן, ערב רב, ‏3 ביולי 2016
  10. ^ גדעון עפרת, ספר אורי ליפשיץ, המחסן של גדעון עפרת, ‏7 בנובמבר 2013