אדוארד קרסון

אדוארד קרסון
Edward Carson

לידה	9 בפברואר 1854 דבלין, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד
פטירה	22 באוקטובר 1935 (בגיל 81) אייל אוף ת'אנט, הממלכה המאוחדת
שם לידה	Edward Henry Carson
מדינה	הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד, הממלכה המאוחדת
השכלה	טריניטי קולג'
מפלגה	המפלגה השמרנית, המפלגה היוניוניסטית של אלסטר
בן או בת זוג	אנט קירוואן (1879–ערך בלתי־ידוע) רובי פרואן (17 בספטמבר 1914–?)
הלורד הראשון של האדמירליות 10 בדצמבר 1916 – 17 ביולי 1917 (31 שבועות ו־3 ימים) היועץ המשפטי לממשלה 25 במאי 1915 – 19 באוקטובר 1915 (21 שבועות ויום) → ג'ון סיימון, ויקונט סיימון הראשון F. E. Smith, 1st Earl of Birkenhead ← חבר המועצה המלכותית 1905–מכהן (כ־119 שנים) חבר הפרלמנט ה־25 של הממלכה המאוחדת 4 ביולי 1892 – 8 ביולי 1895 (3 שנים) חבר הפרלמנט ה־26 של הממלכה המאוחדת 13 ביולי 1895 – 17 בספטמבר 1900 (5 שנים ו־9 שבועות) חבר הפרלמנט ה־27 של הממלכה המאוחדת 1 באוקטובר 1900 – 8 בינואר 1906 (5 שנים ו־14 שבועות) חבר הפרלמנט ה־28 של הממלכה המאוחדת 12 בינואר 1906 – 10 בינואר 1910 (4 שנים) חבר הפרלמנט ה־29 של הממלכה המאוחדת 15 בינואר 1910 – 28 בנובמבר 1910 (45 שבועות ו־3 ימים) חבר הפרלמנט ה־30 של הממלכה המאוחדת 3 בדצמבר 1910 – 25 בנובמבר 1918 (8 שנים) חבר הפרלמנט ה־31 של הממלכה המאוחדת 14 בדצמבר 1918 – 1 ביוני 1921 (שנתיים ו־24 שבועות) מנהיג האופוזיציה 19 באוקטובר 1915 – 6 בדצמבר 1916 (שנה ו־7 שבועות) → אנדרו בונאר לואו
פרסים והוקרה
Knight Bachelor (1900) לורדים לימי חייהם (1921)

אֶדוּאַרְד הֶנְרִי קַרְסוֹן (באנגלית: Edward Henry Carson, Baron Carson;‏ 9 בפברואר 1854 – 22 באוקטובר 1935), מ-1900 עד 1921 היה ידוע בשם סר אדוארד קרסון, היה פוליטיקאי יוניוניסט אירי, פרקליט ושופט, ששימש כיועץ המשפטי לממשלת בריטניה וכפרקליט הראשי של אנגליה, ויילס ואירלנד, כמו גם הלורד הראשון של האדמירליות של הצי המלכותי הבריטי. מ-1905 היה קרסון גם חבר הפרלמנט מטעם הברית היוניוניסטית האירית במחוז הבחירה של אוניברסיטת דבלין וגם מנהיג המפלגה היוניוניסטית של אלסטר בבלפסט. בשנת 1915 הוא הצטרף לקבינט המלחמה של הרברט הנרי אסקווית' בתור היועץ המשפטי לממשלה. קרסון הובס בשאיפתו לשמור על אירלנד שלמה באיחוד עם בריטניה הגדולה. עם זאת, מנהיגותו הוצגה על ידי אחדים כמי שהבטיח המשך מקום בממלכה המאוחדת עבור ששת המחוזות הצפון-מזרחיים, אם כי תחת הפרלמנט של צפון אירלנד , שלא הוא או חבריו היוניוניסטים שאפו לכך. הוא זכור גם בזכות החקירה הנגדית הפתוחה שלו של אוסקר ויילד בתביעה משפטית שהובילה להעמדה לדין של התובע ויילד, למאסרו ולחורבנו. קרסון ניסה ללא הצלחה להתערב עבור ויילד לאחר המקרה.

תחילת חייו

רחוב הארקורט 4, דבלין, שם קרסון נולד ב-1854

אדוארד קרסון, בנו השני של אדוארד הנרי קרסון, אדריכל, נולד ברחוב הארקורט 4, בדבלין, למשפחה אנגליקנית עשירה. הוא היה אחד משישה ילדים (ארבעה בנים ושתי בנות). בני הזוג קרסון היו ממוצא סקוטי, סבו של אדוארד עבר במקור לדבלין מדאמפריס בשנת 1815. אימו של קרסון הייתה איזבלה למברט (Isabella Lambert), בתו של קפטן פיטר למברט, חלק ממשפחה אנגלו-אירית ותיקה, משפחת למברט של טירת אלן (Castle Ellen) במחוז גולוויי. קרסון בילה חופשות בטירת אלן, שהייתה בבעלות דודו. הוא דיבר אירית, ושיחק כילד דרך קבע במשחקים גאליים .

אדוארד קרסון התחנך בבית הספר בפורטרלינגטון , והמשיך את לימודיו בווסלי קולג' בדבלין ובטריניטי קולג' בדבלין, שם למד משפטים והיה חבר פעיל באגודה ההיסטורית של הקולג' . נאמר שהוא גם שיחק בהרלינג עם נבחרת הקולג'. קרסון סיים תואר ראשון ושני.

קריירה כעורך דין

בשנת 1877 הצטרף קרסון ללשכת עורכי הדין של אירלנד לאחר שסיים את לימודיו ב-King's Inns . הוא צבר מוניטין של סנגור אימתני ויכולת משפטית עילאית ונחשב לעורך דין מבריק, בין הבולטים באירלנד באותה תקופה. הוא גם היה אמן מוכר של הפנייה לחבר מושבעים על ידי שנינותו המשפטית ומיומנותו הרטורית. הוא מונה ליועץ המלכה (Queen's Counsel) (אירלנד) ב-1889 והצטרף ללשכת עורכי הדין האנגלית במידל טמפל ב-26 באפריל 1893. הוא התקבל פעמיים לאכסניות המשפט, פעם אחת ב-1 בנובמבר 1875 ואחר כך שוב ב-21 באפריל 1893, וזכה לתפקיד בנצ'ר ב-15 ביוני 1900.

ביוני 1901 הוא קיבל תואר דוקטור לשם כבוד (.LL.D) מאוניברסיטת דבלין .

אוסקר ויילד

קרסון נואם בפרלמנט כפי שאויר בוואניטי פייר ב-1893

בשנת 1895, הוא הועסק על ידי המרקיז מקווינסברי להוביל את צוות ההגנה כנגד התביעה של אוסקר ויילד בגין הוצאת דיבה פלילית. המרקיז, שכעס על מערכת היחסים ההומוסקסואלית המתמשכת של ויילד עם בנו, לורד אלפרד דאגלס, השאיר את כרטיס הביקור שלו במועדון של ויילד עם כתובת המאשימה את ויילד ב"התחזות כמי שמבצע מעשה סדום" (כך במקור). ויילד הגיב בתביעת דיבה, שכן הומוסקסואליות הייתה אז בלתי חוקית.

העיתונאי והסופר קווין מאיירס טען כי התגובה הראשונית של קרסון הייתה לסרב לקבל את התיק. מאוחר יותר, הוא גילה שקווינסברי דיבר אמת על פעילותו של ויילד ולכן לא היה אשם בהוצאת דיבה בה האשים אותו ויילד.

קרסון תיאר את המחזאי כנהנתן מושחת מבחינה מוסרית, שפיתה צעירים נאיביים לחיים של הומוסקסואליות באמצעות מתנות מפוארות והבטחות לאורח חיים אמנותי זוהר. הוא מתח ביקורת על יצירותיו של ויילד כדוחות מבחינה מוסרית שנועדו להשחית את חינוך הנוער. קווינסברי הוציא סכום כסף גדול על חוקרים פרטיים שחקרו את פעילותו של ויילד בעולם התחתון הלונדוני של מועדונים הומוסקסואלים וסרסורים.

ויילד ביטל את התביעה כאשר קרסון הכריז בנאום הפתיחה שלו להגנה כי הוא מתכנן לקרוא לכמה גברים שעסקו בזנות שיעידו כי קיימו יחסי מין עם ויילד, מה שהיה משמיט את הבסיס לאישום בלשון הרע מאחר שההאשמה הייתה מוכחת כנכונה. ויילד פשט את הרגל כאשר הוא חויב אז לשלם את עלות המשפט והחוקרים הפרטיים שקווינסברי מימן להגנתו.

בהתבסס על הראיות של החוקרים של קווינסברי והחקירה הנגדית של קרסון של ויילד במשפט, ויילד הועמד לדין לאחר מכן על "מעשה מגונה בוטה " במשפט שני. בסופו של דבר הוא נמצא אשם ונידון לשנתיים של עבודת פרך, ולאחר מכן עבר לצרפת, שם מת חסר פרוטה.

האחים קדברי

בשנת 1908 ייצג קרסון את היומון הלונדוני איבנינג סטנדרד כנגד תביעת דיבה נגדו שיזם ג'ורג' קדברי . הסטנדרד נשלט על ידי בעלי עניין יוניוניסטים שתמכו בדעותיו של ג'וזף צ'מברלין על ההעדפה האימפריאלית . בני משפחת קדברי היו תומכים ליברלים של סחר חופשי, וב-1901 רכשו את היומון "הדיילי ניוז ". בכתבות הסטנדרד נטען שמנהלי חברת "האחים קדברי בע"מ" (Cadbury Bros Ltd), שהתיימרו להיות מעסיקים למופת ושיצרו את הכפר לדוגמה בורנוויל מחוץ לברמינגהאם, ידעו על תנאי עבודת העבדים בסאו טומה , מושבת האי הפורטוגלי (כיום בסאו טומה ופרינסיפה) שממנה רכשה חברת קדבורי את רוב הקקאו ששימש לייצור השוקולד שלהם.

בכתבות נטען כי ויליאם, בנו של ג'ורג', נסע לסאו טומה בשנת 1901 וראה את תנאי החיים של העבדים, אבל שמר לעצמו את המידע, וכי משפחת קדברי החליטה להמשיך לרכוש את הקקאו שגדל שם מכיוון שהוא זול יותר מזה שגדל במושבה הבריטית של חוף הזהב (כיום בגאנה). בחוף הזהב היו תנאי העבודה היו הרבה יותר טובים, מכיוון שהיו תחת פיקוח של המשרד הקולוניאלי . הסטנדרד טען שמשפחת קדברי ידעה שהסיבה שהקקאו מסאו טומה זול יותר היא משום שהוא גדל בעזרת עבדים. מקרה זה נחשב בזמנו למקרה פוליטי חשוב שכן קרסון והיוניוניסיטים טענו כי הוא הראה את חוסר המוסריות הבסיסי של סחר חופשי. ג'ורג' קדברי קיבל פיצויים מבזים של פרד'ינג אחד במקרה שתואר כאחד הניצחונות של קרסון.

משפט ארצ'ר-שי

קרסון היה גם הסנגור המנצח בתיק ארצ'ר-שי משנת 1910, וזיכה את צוער מקולג' הצי המלכותי באוסבורן מאשמת גניבה. הצוער היה ממשפחת בנקאים קתולית בולטת למדי, והתחנך בבית הספר סטוניהרסט של מסדר הישועים. על מקרה זה ביסס טרנס רטיגן את מחזהו "הנער וינסלו ". עורך הדין הבדיוני במחזה, מורטון, הוא דמות שונה במקצת מקרסון.

פוליטיקה

כמי שהיה בתחילה היה ליברל רדיקלי, החלה הקריירה הפוליטית של קרסון ב-20 ביוני 1892, כאשר מונה לפרקליט הכללי של אירלנד, אף על פי שלא היה אז חבר בבית הנבחרים הבריטי. הוא נבחר כחבר פרלמנט עבור מחוז הבחירה של אוניברסיטת דבלין בבחירות הכלליות בבריטניה בשנת 1892 מטעם המפלגה הליברלית היוניוניסטית , אם כי בסך הכל המפלגה הליברלית ניצחה בבחירות.

קרסון שמר על הקריירה שלו כעורך דין והתקבל ללשכת עורכי הדין האנגלית על ידי המידל טמפל בשנת 1893 ומאז ואילך פעל בעיקר בלונדון. בשנת 1896 הוא הושבע במועצה המלכותית האירית . הוא מונה לפרקליט כללי לאנגליה ב-7 במאי 1900, וקיבל את תואר האבירות המקובל. הוא כיהן בתפקיד זה עד שהתפטרה הממשלה השמרנית בדצמבר 1905, אז זכה בחברות במועצה המלכותית.

יוניוניזם

בספטמבר 1911 התאסף קהל עצום של למעלה מ-50,000 איש בעצרת ליד בלפסט, שם נשא קרסון נאום שבו הוא הפציר במפלגתו לקחת על עצמה את השלטון של אלסטר. עם העברת חוק הפרלמנט משנת 1911, עמדו היוניוניסטים בפני אובדן יכולתו של בית הלורדים לסכל את העברת חוק השלטון העצמי החדש. קרסון לא אהב רבים מהמאפיינים המקומיים של אלסטר, ובמיוחד את תרבות מסדר אורנג' (אף על פי שהפך לאיש המסדר בגיל תשע-עשרה הוא עזב את המוסד זמן קצר לאחר מכן). הוא הצהיר שהנאומים שלהם מזכירים לו את "פתיחת התכריכים של מומיה. הכל עצמות ישנות וסמרטוטים רקובים".

סר אדוארד קרסון חותם על אמנת אלסטר .

קרסון פעל נגד השלטון העצמי . הוא דיבר נגד הצעת החוק בבית הנבחרים הבריטי וארגן עצרות באירלנד שקידמו ממשלה זמנית כדי ש"המחוז הפרוטסטנטי של אלסטר" יהיה מוכן, אם הצעת החוק השלישי של השלטון העצמי תיכנס לתוקף.

ביום ראשון, 28 בספטמבר 1912, "יום אלסטר", הוא היה החותם הראשון על אמנת אלסטר , שחייבה 447,197 חותמים להתנגד לשלטון העצמי תוך איום שהם ישתמשו ב"כל האמצעים הדרושים" לאחר שקרסון הקים את מתנדבי אלסטר . הקבוצה הצבאית למחצה הלויאלית הראשונה. מתוכו הוקם בינואר 1913 כוח המתנדבים של אלסטר (Ulster Volunteer Force), בראשי תיבות UVF, כדי לעבור אימונים צבאיים ולרכוש נשק. בפרלמנט קרסון דחה כל ענף זית בגין פשרה בדרישה שאלסטר "תקבל החלטה במקום עיכוב ביצוע". ה-UVF קיבל משלוח נשק גדול מגרמניה בליל 24 באפריל 1914. ההיסטוריון פליסיאן פריל (Felician Prill ) טען שגרמניה לא ניסתה ליזום מלחמת אזרחים, שכן השאיפות של אלסטר לא היו פופולריות בברלין. מאוחר יותר באותה שנה, משלוח נוסף של נשק מגרמניה נמסר למתנדבים האיריים התומכים בשלטון העצמי בהאות' ליד דבלין.

הצעת חוק שלטון העצמי התקבלה על ידי הבית התחתון של הפרלמנט ב-25 במאי 1914 ברוב של 77 ובשל חוק הפרלמנט משנת 1911, היא לא הייתה זקוקה להסכמת בית הלורדים, ולכן הצעת החוק המתינה לאישור מלכותי. כדי לאכוף את החקיקה, בהתחשב בפעילותם של אנשי היוניוניסטים, התכוננה ממשלתו הליברלית של הרברט הנרי אסקווית' לשלוח חיילים לאלסטר. זה עורר את תקרית קורה ב-20 במרץ. יחד עם התחמשות המתנדבים האירים, הייתה אירלנד על סף מלחמת אזרחים, כאשר פרוץ מלחמת העולם הראשונה הובילה להשעיית פעולת חוק השלטון העצמי עד לתום המלחמה. בשלב זה הודיע קרסון בבלפסט שדיוויזיית אולסטר תיווצר מה-.U.V.F, והדיוויזיה ה-36 (אלסטר) התארגנה במהירות.

הסופר ג'ון בראון בחן מדוע תפקידו של קרסון ב-1914 הפך אותו לדמות שנויה מאוד במחלוקת:

קרסון בוחן חברים חמושים מכוח המתנדבים של אלסטר

אבל המחויבות שלו הייתה בלתי מסויגת, הן ליוניוניזם באלסטר והן לקיצוניות הגוברת שלו. בהנהגתו של קרסון, עם קרייג כסגנו, נאכפו משמעת וארגון על תומכיהם; הצעות הפשרות נדחו; ונערכו תוכניות לממשלה זמנית בצפון, אם הצעת החוק תתקבל, כשלשם ההתנגדות ליישומו יפעל כוח המתנדבים הצבאי למחצה של אלסטר, שהיה חמוש בנשק בלתי חוקי שהגיע בהברחה. הנכונות לכאורה הזו ליזום התנגדות כמעט בכל מקרה, אפילו עד כדי הסתכנות במלחמת אזרחים, היא שהופכת את קרסון לשנוי במחלוקת כל כך.

בשנת 1914 צרו הסופרג'יסטיות פלורה דראמונד ונורה דייקר פוקס (שנודעה מאוחר יותר בשם נורה אילם) על ביתו של קרסון, בטענה שהאופן בו "הסית למיליטנטיות" של אלסטר עבר בלא תגובה משטרתית, בעוד שהסופרג'יסטיות הואשמו ונכלאו בגין אותה פעולה. בנאום משנת 1921 שהתנגד לאמנה האנגלו-אירית שעמדה לפני חתימה, תקף קרסון את "התככים של המפלגה הטורית" שהובילו אותה למסלול שיחלק את אירלנד, תוצאה שהוא התנגד לה כמעט באותה עוצמה כמו לשלטון העצמי עצמו. במהלך הנאום אמר קרסון: ”איזה טיפש הייתי! הייתי רק בובה, וכך גם אלסטר, וכך גם אירלנד, במשחק הפוליטי שהיה להעלות את המפלגה השמרנית לשלטון”.

בהמשך הנאום אמר קרסון:

אבל אני אומר לחבריי באלסטר, ואני אומר זאת במלוא הכנות וכובד הראש: אל תובילו לשום קו שקרי כזה. היצמדו לאידיאלים הישנים שלכם של קשר הדוק יותר ויותר עם המדינה הזו. ממשלת הקואליציה, אחרי הכל, היא לא האומה הבריטית, והאומה הבריטית תראה שאתם צודקים. האינטרסים שלכם הם עם בריטניה הגדולה. עזרתם לה, ועזרתם לאימפריה שלה, והאימפריה שלה שייכת לכם בדיוק כמו שהיא שייכת לאנגליה. היצמדו לזה, וביטחו בעם הבריטי.

— Address in Reply to His Majesty's Most Gracious Speech

אף על פי שהחשיב את עצמו כבריטי גאה, קרסון גם החשיב את עצמו כאירי גאה שקבע "אני מאוד גאה כאירי להיות חבר באימפריה הבריטית".

חבר קבינט

ב-25 במאי 1915, מינה אסקווית' את קרסון ליועץ המשפטי לממשלה כאשר ממשלת הקואליציה הוקמה לאחר שהממשלה הליברלית הופלה עקב משבר הפגזים והתפטרותו של אדמירל פישר. עם זאת, הוא התפטר ב-19 באוקטובר, בנימוק של התנגדותו למדיניות הממשלה בנושא מלחמה בבלקן. בתקופת ממשלתו הקואליציונית של אסקווית' בשנים 1915–1916, לא הייתה אופוזיציה רשמית לא בבית התחתון ולא בבית הלורדים. המפלגה היחידה שלא הייתה בקואליציית הלייבור הליברלית, השמרנית של אסקווית' הייתה המפלגה הלאומית האירית בראשות ג'ון רדמונד . עם זאת, מפלגה זו תמכה בממשלה ולא תפקדה כאופוזיציה. לאחר שקרסון, הדמות המובילה מבין בעלות ברית היוניוניסטים האיריים של המפלגה השמרנית, התפטר מתפקידו בקואליציה ב-19 באוקטובר 1915, אז הפך למנהיג בפועל של אותם יוניוניסטים שלא היו חברים בממשלה, למעשה מנהיג האופוזיציה בבית התחתון.

קבינט המלחמה הבריטי ב-1917. קרסון שלישי משמאל בשורה האחורית

הוא מילא תפקיד מרכזי באילוץ אסקווית' להתפטר מתפקיד ראש הממשלה, וחזר לתפקיד שר ב-10 בדצמבר 1916 בתור הלורד הראשון של האדמירליות, וצורף לקבינט המלחמה הבריטי החזק כשר ללא תיק ב-17 ביולי 1917.

קרסון היה עוין לייסוד חבר הלאומים שכן האמין שמוסד זה לא יהיה יעיל נגד מלחמה. בנאום ב-7 בדצמבר 1917 אמר:

דברו איתי על הסכמים! דברו איתי על חבר הלאומים! כל מעצמה גדולה באירופה התחייבה בהסכם לשמור על בלגיה. זה היה חבר הלאומים, אבל הוא נכשל.

בתחילת 1918, החליטה הממשלה להרחיב את גיוס החובה לאירלנד, ושאירלנד תקבל שלטון בית כדי להפוך את הגיוס לקביל. קרסון לא הסכים עקרונית ושוב התפטר ב-21 בינואר. הוא ויתר על מושבו באזור הבחירה של אוניברסיטת דבלין בבחירות הכלליות של 1918 ובמקום זאת נבחר לבלפסט דנקרן (Belfast Duncairn).

בבחירות הכלליות של 1918 זכתה מפלגת שין פיין שתמכה בעצמאות אירלנד כולה מבריטניה ב-73 מתוך 105 המושבים האיריים בבית הנבחרים. ב-25 אזורי בחירה זכתה מפלגת שין פיין במושבים ללא התנגדות. יוניוניסטים (כולל איגוד הלייבור היוניוניסטי של אלסטר ) זכו ב-26 מושבים, כולם, פרט לשלושה מהם בששת המחוזות המהווים היום את צפון אירלנד, והמפלגה הפרלמנטרית האירית זכתה רק בשישה (ירידה מ-84), כולם פרט לאחד באלסטר. מפלגת הלייבור לא השתתפה בבחירות, ואפשרה לקהל הבוחרים להחליט בין אוטונומיה חלקית או רפובליקה על ידי בחירה ברורה בין שתי המפלגות הלאומניות. הרפובליקנים האירים ראו בבחירות הללו את המנדט להקמת ה-Dail הראשון . ככזה, כל האנשים באירלנד שנבחרו לווסטמינסטר נחשבו כמי שנבחרו לDáil Éireann . אילו היה בוחר לעשות זאת, קרסון היה יכול לממש את האופציה להשתתף באספת ה-Dail הראשון בבית האחוזה של דבלין ב-21 בינואר 1919. כמו כל אלו שנבחרו למושבים האיריים בדצמבר 1918 הוא קיבל הזמנה, שנכתבה באירית, להיות נוכח. הוא שמר את ההזמנה למזכרת. כאשר שמו נקרא בכינוס הראשון של ה-Dail החדש, הייתה תחילה שתיקה, ואחר כך צחוק, מצד צירי שין פיין והקהל בבית האחוזה. הוא היה רשום בתור "láthair", או נעדר.

הוא המשיך להוביל את היוניוניסטים, אך כאשר הוצע חוק ממשלת אירלנד משנת 1920 , ייעץ למפלגתו לפעול למען פטור של שישה מחוזות אלסטר מהשלטון העצמי כפשרה הטובה ביותר (פשרה שדחה בעבר). הצעה זו עברה וכתוצאה מכך הוקם הפרלמנט של צפון אירלנד .

בינואר 1921 הוא נפגש בלונדון במשך שלושה ימים עם האב או'פלנגן והשופט סר ג'יימס אוקונור כדי לנסות למצוא הסכם הדדי שיסיים את המלחמה האנגלו-אירית, אך ללא תוצאות.

לאחר חלוקת אירלנד, קרסון הזהיר שוב ושוב את המנהיגים היוניוניסטים של אלסטר שלא לגרום לניכור עם הקתולים בצפון אירלנד, שכן הוא חזה שהדבר יהפוך את צפון אירלנד לבלתי יציבה. בשנת 1921 הוא הצהיר: "היינו אומרים שלא נוכל לסמוך על פרלמנט אירי בדבלין שיעשה צדק עם המיעוט הפרוטסטנטי. הבה נדאג שלא ניתן יהיה עוד לטעון טענה זו נגד הפרלמנט שלכם, ומלכתחילה ניתן להם לראות שלמיעוט הקתולי אין מה לחשוש מהרוב הפרוטסטנטי". בגיל מבוגר, בעודו במועדון קרלטון בלונדון, הוא התוודה בפני היסטוריון האנגלו-אירי (והקתולי) סר צ'ארלס פיטרי על התפכחותו מהפוליטיקה של בלפסט: "נלחמתי להשאיר את אלסטר חלק מהממלכה המאוחדת, אבל סטורמונט הפך אותה לדומיניון סוג ב'".

קרסון לא החשיב עצמו כאיש אלסטר, ובניגוד ליוניוניסטים צפוניים רבים, סבורים שיש לו קשר רגשי עם אירלנד כישות אחת.

שופט

קרסון התבקש להנהיג את היוניוניסטים במהלך הבחירות במטרה להיות ראש הממשלה הראשון של צפון אירלנד. הוא דחה בשל היעדר קשריו עם אזור בחירה כלשהו בצפון אירלנד (יריב התגרה בו פעם באומרו: "אין לו מדינה, אין לו קאסטה"), והתפטר מראשות המפלגה בפברואר 1921. קרסון מונה לאחד משבעת הלורדים לערעורים רגילים ב-24 במאי 1921, וב-1 ביוני 1921 הוא הוכתר בתור הברון קרסון, מדַנְקֵרְן במחוז אנטרים.

חייו הפרטיים

קרסון התחתן פעמיים. אשתו הראשונה הייתה אנט קירוואן (Annette Kirwan) ממחוז גולוויי, בתו של הנרי פרסה קירוואן (Henry Persse Kirwan), מפקח מחוז בדימוס של המשטרה המלכותית האירית . הם נישאו ב-19 בדצמבר 1879. היו לו שני בנים ושתי בנות מאשתו הראשונה:

• ויליאם הנרי למברט קרסון, נולד ב-2 באוקטובר 1880 (נפטר ב-1930)
• איילין סימור קרסון, נולדה ב-13 בנובמבר 1881
• גלדיס איזובל קרסון, נולדה ב-1885
• וולטר סימור קרסון, נולד ב-1890

ליידי קרסון הראשונה מתה ב-1913. אשתו השנייה הייתה רובי פרואן (Ruby Frewen ‏; 1881–1966), בת יורקשייר, בתו של לוטננט קולונל סטיבן פרואן, לימים חבר פרלמנט פראון-לאטון (1857–1933) ואמילי אוגוסטה (פיקוק) פרואן. הם נישאו ב-17 בספטמבר 1914; היא הייתה בת 32 והוא בן 60. היה להם בן אחד:

• אדוארד קרסון, חבר פרלמנט, נולד ב-17 בפברואר 1920

שנותיו האחרונות

קתדרלת סנט אן, בבלפסט; מקום קברו של קרסון

קרסון פרש באוקטובר 1929. ביולי 1932, במהלך ביקורו האחרון בצפון אירלנד, הוא היה עד לחשיפת פסל גדול שלו מול בנייני הפרלמנט באחוזת סטורמונט . הפסל פוסל על ידי לאונרד סטנפורד מריפילד (Leonard Stanford Merrifield). יצוק ברונזה, והוצב על כן. בכתובת על הבסיס נכתב "מאת נאמני אלסטר כביטוי לאהבתם והערצתם לנושא שלה". הוא נחשף על ידי לורד קרייגבון בנוכחות יותר מ-40,000 איש.

לוויה ממלכתית

לורד קרסון התגורר בקליב קורט (Cleve Court), בית בסגנון המלכה אן ליד מינסטר בחצי האי אייל אוף ת'אנט בקנט שבאנגליה, שנקנה ב-1921. שם קרסון מת בשלווה ב-22 באוקטובר 1935. בריטניה ערכה לו הלוויה ממלכתית, שהתקיימה בבלפסט בקתדרלת סנט אן ; הוא עדיין האדם היחיד שנקבר שם. אדמה מכל אחד מששת המחוזות של צפון אירלנד פוזרה מקערת כסף על ארונו, שהיה מכוסה קודם לכן על ידי דגל האיחוד, אשר עם זאת הוסר במהלך התפילה. בטקס הלווייתו שרה המקהלה את המזמור האהוב עליו, "נדרתי לך, ארצי". ספינת מלחמה הביאה את גופתו לבלפסט וההלוויה התקיימה בשבת, 26 באוקטובר 1935. אלפי עובדי המספנות הפסיקו את עבודתם והרכינו את ראשם בזמן שהמשחתת HMS Broke שייטה באיטיות במעלה מפרץ בלפסט לוך , כשארונו עטוף הדגל של קרסון מונח על הסיפון.

מורשת

עוד לפני מותו, היה מאמץ מאורגן להציג את קרסון כהתגלמות ההרואית של הרוח היוניוניסטית המיליטנטית. בנובמבר 1932 הפך הפרלמנט החדש של סטורמונט לאנדרטה הגדולה ביותר של קרסון, והעניק למעריציו את האישור הסמלי של מדינתם. הפסל שלו נחשף כשהרמקולים ריגשו את הקהל בתמונות ניצחון של הגאולה הפרוטסטנטית מהעריצות הקתולית. הלווייתו של קרסון ב-1935 התקיימה בפאר ובסמליות יוניוניסטית, כפי שקרה שוב עם הקדשת לוח לזכרו ב-1938. בקריאה לאחדות עם בריטניה, טקסים רשמיים רבים, אנדרטאות וציון ימי שנה הפגינו את הלגיטימיות של המדינה, ואת העליונות הפרוטסטנטית. התקשורת השתתפה בהתלהבות, פחות שמה לב לנושאים כמו אבטלה מסיבית, דיור גרוע ומתחים דתיים גוברים.

• 
  המדים הטקסיים של קרסון, שנלבשו בעת מינויו לתפקיד היועץ המשפטי של אנגליה בשנת 1900.
• 
  פסלו של קרסון באחוזת סטורמונט
• 
  הפסל של אדוארד קרסון בסטורמונט
• 
  ציור קיר של סר אדוארד קרסון משנת 2006
• 
  פוסטר של קרסון, בלפסט, אוגוסט 2007

לקריאה נוספת

• online Hennessey, Thomas. Dividing Ireland: World War I and Partition (1998)
• H. Montgomery Hyde, Carson (Constable, London 1974) ISBN 0-09-459510-0
• Marjoribanks, Edward and Colvin, Ian, The Life of Lord Carson, (Victor Gollancz, London, 1932–1936, 3 Vols).
• A.T.Q. Stewart The Ulster Crisis, Resistance to Home Rule, 1912–14, (Faber and Faber, London, 1967, 1979), ISBN 0-571-08066-9
• A.T.Q. Stewart, Edward Carson (Gill and Macmillan Ltd, Dublin 1981) ISBN 0-7171-1075-3
• Geoffrey Lewis, Carson, the Man who divided Ireland, (Hambledon and London 2005), ISBN 1-85285-454-5
• Jackson, Alvin, Judging Redmond and Carson, Royal Irish Academy (2018)

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אדוארד קרסון בוויקישיתוף

• אדוארד קרסון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• קטע וידאו של ההלוויה שנערכה לקרסון, סרטון באתר יוטיוב

• Hansard 1803–2005: contributions in Parliament by Edward Carson
• "Archival material relating to Edward Carson". UK National Archives.
• Newspaper clippings about Edward Carson in the 20th Century Press Archives of the ZBW