אוטו פון שטילפנגל
 | |
| לידה |
16 ביוני 1878 ברלין, הקיסרות הגרמנית   |
|---|---|
| התאבד |
6 בפברואר 1948 (בגיל 69) כלא Cherche-Midi, הרפובליקה הצרפתית הרביעית  |
| מקום קבורה |
אר |
| מדינה |
גרמניה |
| השתייכות |
הקיסרות הגרמנית  רפובליקת ויימאר גרמניה הנאצית |
| תקופת הפעילות | 1898–1942 (כ־44 שנים) |
| דרגה |
 גנרל חיל הרגלים |
| תפקידים בשירות | |
| המושל הצבאי של צרפת הכבושה | |
| פעולות ומבצעים | |
| עיטורים | |
| |
  | |
אוטו אדווין פון שטילפנגל (בגרמנית: Otto Edwin von Stülpnagel; 16 ביוני 1878 – 6 בפברואר 1948) היה מפקד צבאי גרמני של צרפת הכבושה במהלך מלחמת העולם השנייה. נעצר על ידי שלטונות בעלות הברית לאחר המלחמה, הוא התאבד בכלא ב-1948.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
קריירה מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]
אוטו פון שטילפנגל נולד ב-16 ביוני 1878 בברלין, והיה בן למשפחת שטילפנגל. הוא המשיך בקריירה צבאית בהתאם למסורת הארוכה של משפחתו של שירות צבאי. הוא התגייס לצבא הקיסרות הגרמנית בשנת 1898 והצטרף לרגימנט המשמר ה-2. הוא התקבל כחבר במטה הכללי הקיסרי, והשתתף בלחימה במהלך מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1916 הועלה לדרגת מיור, והוא קיבל מספר עיטורים עבור שירות מכובד בחזית המערבית במהלך מלחמת העולם הראשונה. שטילפנגל, מועמד לעיטור הפור לה מריט, שרד קיצוץ כוח אדם שנקבע על ידי הסכם ורסאי. נבהל מהאשמות בזוועות גרמניות, הוא פרסם הגנה זועמת על התנהלות צבאית גרמנית בספר פופולרי בשם Die Wahrheit über die deutschen Kriegsverbrechen (האמת על פשעי מלחמה גרמנים) (1921). שטילפנגל, שהועלה לדרגת גנרל-לויטננט בשנת 1931, מילא תפקיד מוביל ברייכסווהר בשיתוף עם קורט פון שלייכר ואריך פרייהר פון די בושה-איפנבורג בתקופת רפובליקת ויימאר. הוא הועבר ללופטוואפה בתחילת דרכו ב-1934, בסופו של דבר מונה שטילפנגל למפקד האקדמיה של חיל האוויר לפני שפרש במרץ 1939.[1]
ימים לפני הפלישה הגרמנית לפולין, היטלר החזיר את שטילפנגל לשירות פעיל ומינה אותו כאחראי על מחוז צבאי באוסטריה (Wehrkreis XVII), והוא כיהן בתפקיד האחרון במשך ארבעה עשר חודשים.[1]
מפקד צבאי בצרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-25 באוקטובר 1940 העביר הפיקוד העליון של הצבא הגרמני את שטילפנגל לצרפת ומינה אותו כמושל הצבאי עם התואר Militärbefehlshaber in Frankreich (MBF; "מפקד צבאי בצרפת"). לא בלי מחלוקת, המשימה האחרונה הזו הגדירה את הקריירה של שטילפנגל.[2]
פקודות מאת היטלר העמידו את הצבא וה-MBF כאחראים על "ביטחון", אך אפשרו לסוכנויות אחרות של המדינה ולמפלגה הנאצית להפעיל מידה מסוימת של השפעה בצרפת הכבושה. שגריר גרמניה בפריז, אוטו אבץ, פיקח תחילה על היחסים הדיפלומטיים בין צרפת לגרמניה ואחר כך שלט, אך הכוח הזה היה מועט בפועל. היטלר לא אפשר לשגריר שלו ויתורים מסחריים לשיתוף פעולה צרפתי, והמשא ומתן הרשמי בין הרייך השלישי לצרפת של וישי עלה בתוהו. עם שליטה בזרימת חומרי גלם חיוניים, מזון ואנשים מעבר לקו התיחום שהפריד בין צרפת הכבושה לצרפת הבלתי כבושה, שטילפנגל היה יכול לתגמל את שיתוף הפעולה הצרפתי בכך שיאפשר לאנשים וסחורות לחצות מחסומים צבאיים, או שהיה יכול לאטום את הגבולות ולהביא לעצירת הכלכלה הצרפתית. השליטה הן בקו התיחום בתוך צרפת והן בגבולות עם גרמניה ובלגיה העניקה ל-MBF השפעה ניכרת על המדיניות הגרמנית ועל ענייני צרפת. לפיכך מילא שטילפנגל תפקיד מרכזי ביחסי צרפת–גרמניה בין אוקטובר 1940 לינואר 1942.[2]
נחוש לתמוך במאמץ המלחמתי הנאצי על ידי העמדת משאבים תעשייתיים צרפתיים לרשות כלכלת המלחמה הגרמנית, נמנע שטילפנגל מכל פעילות שלא קידמה את מאמץ המלחמה הגרמני. המטרה האחרונה העמידה אותו בעימות עם סוכני המפלגה הנאצית שראו במלחמת העולם השנייה מאבק נגד יהודים ובני בריתם הקומוניסטיים לכאורה. ימים לאחר שהחיילים הגרמנים כבשו את פריז, החלו סוכנים של כוח המשימה רייכסלייטר רוזנברג וצוות השגרירות הגרמנית להחרים את אוספי האמנות של יהודי צרפת בולטים. ממשלת צרפת התלוננה בפני דיפלומטים גרמנים ו-MBF. להוטים לשמור על יחסים לבביים עם משטר וישי, שטילפנגל וצוותו גינו את ההחרמות באמצעות שורה של הפגנות שהגיעו בסופו של דבר לשולחנו של היטלר, אך ללא הועיל. בסופו של דבר היטלר פטר את ה- Einsatzstab משליטה צבאית ואישר גניבה סיטונאית של אוספי אמנות יהודיים.[1]
הסכסוך עם האס אס התרחש לפי דפוס דומה. נאלץ לקבל תפקיד מייעץ בתחילת הכיבוש, האס אס התלונן על הסכנה לכאורה של מה שמכונה 'האיום היהודי' ולחץ על MBF לפתוח בקמפיין פעיל נגד "יריבים גזעיים" בצרפת, אך חסרה הסמכות לפעול באופן עצמאי. לאחר שקבוצות ההתנגדות הצרפתית ירו באוברסט קרל פרידריך הוץ בנאנט ב-20 באוקטובר ובהנס גוטפריד ריימרס בבורדו ב-21 באוקטובר 1941, הורה היטלר לשטילפנגל להוציא להורג 100–150 בני ערובה צרפתים עבור כל התקפה. ה-MBF גינה מיד את מדיניותו של היטלר בערוצים רשמיים, התייחס לשתי ההתקפות כאירוע יחיד וירה בסך הכל ב-98 בני ערובה. שטילפנגל, שהיה נחוש לשמור על שיתוף הפעולה הצרפתי, גינה הוצאות להורג בקנה מידה גדול. לעומת זאת, האס אס הפגין את התלהבותו ממלחמתו של היטלר נגד הקונספירציה היהודית כביכול בהפצצת שבעה בתי כנסת בפריז בליל ה-2/3 באוקטובר 1941. נבוך מהמתקפות, התלונן שטילפנגל בפני הממונים בברלין, אך מחאותיו החוזרות ונשנות רק חזרו על תמיכה פושרת במדיניות הגזע הנאצית.[2]
כשהוא חושד בפרנקופיליה של ה-MBF, פילדמרשל וילהלם קייטל, ראש אוברקומנדו דר וורמאכט (OKW; הפיקוד העליון של הכוחות המזוינים), התעייף מתלונותיו של שטילפנגל. ב-2 בפברואר 1942, הוא הורה ל-MBF לענות על כל פעולות ההתנגדות ב"אמצעי הרתעה חדים, כולל הוצאה להורג של מספר רב של קומוניסטים, יהודים או אנשים שביצעו פיגועים קודמים כלואים ומעצרם של לפחות 1,000 יהודים או קומוניסטים לפינוי מאוחר יותר".[1]
שטילפנגל, שהוציא להורג 95 בני ערובה ב-15 בדצמבר 1941, סירב ללכת רחוק יותר ביישום מדיניות התגמול. הוא הגיש מיד מכתב התפטרות מר. לאחר שהחליף אותו בן דודו קרל-היינריך פון שטילפנגל, ייתכן ששטילפנגל סבל מהתמוטטות עצבים. את שארית המלחמה בילה עם אשתו בברלין.[2]
מאסר ומוות[עריכת קוד מקור | עריכה]
שטילפנגל נעצר על ידי שלטונות בעלות הברית לאחר כניעתה של גרמניה, והועבר לכלא צבאי צרפתי. הוא הואשם בפשעי מלחמה על ידי השלטונות הצרפתיים, שטילפנגל התאבד בכלא Cherche-Midi ב-6 בפברואר 1948. הוא קבור בבית הקברות הגרמני שמפיני-סן-אנדרה.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 4 Biographie, Deutsche. "Stülpnagel, Otto von - Deutsche Biographie". www.deutsche-biographie.de (בגרמנית). נבדק ב-2023-10-13.
- ^ 1 2 3 4 "Otto Edwin v. Stülpnagel (168) - Familie von Stülpnagel" (בגרמנית). 2015-06-30. נבדק ב-2023-10-13.