מבצע רוזנברג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מבצע רוזנברג
הקמה 1940 עריכת הנתון בוויקינתונים
פירוק 1945 עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

מבצע רוזנברג, או "כוח המשימה של הרייכסלייטר רוזנברג"גרמנית: Einsatzstab Reichsleiter Rosenberg, ובקיצור ERR) היה מבצע של המפלגה הנאצית, שהוקדש להחרמת רכוש בעל ערך תרבותי במהלך מלחמת העולם השנייה. מוביל המבצע היה האידאולוג הראשי של המפלגה הנאצית, אלפרד רוזנברג, מתוך משרד החוץ של גרמניה הנאצית ("Außenpolitischen Amt der NSDAP" או "APA"). בין 1940 ל-1945 פעל מבצע רוזנברג בצרפת, במדינות בנלוקס, בפולין, במדינות הבלטיות, ביוון, באיטליה ובשטח ברית המועצות בנציבות הרייך אוסטלנד ובקומיסריון הרייך אוקראינה. חלק גדול מהחומר שנבזז נמצא על ידי בעלות הברית לאחר המלחמה, והוחזר לבעליו החוקיים. עם זאת, חלק מהותי אבד, או נותר ברשות מעצמות בעלות הברית, כאשר לא נמצאו בעליו.

ספרים בזוזים בריגה, נובמבר 1943

הקמת מטה המבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלפרד רוזנברג, 1939

מבצע רוזנברג החל בתור פרויקט של "בית הספר הגבוה של המפלגה הנאצית" (Hohe Schule der NSDAP), אוניברסיטת אליטות נאצית, שהייתה כפופה לאלפרד רוזנברג. רוזנברג ביקש שזו תהיה מכון מחקר ובו מידע וחומר בנושאי תרבות שיעסוק במתנגדי האידאולוגיה הנאצית ובהם ארגונים יהודיים, הבונים החופשיים, ארגונים קומוניסטים וארגונים דמוקרטיים מכל רחבי גרמניה ומהמדינות הכבושות. התוכניות להקמת מבנים מונומנטליים לאוניברסיטה על שפת אגם כימזה (אנ') לא התממש עם פרוץ מלחמת העולם השנייה.[1]

זמן קצר לאחר כיבוש צרפת הצטרף צוות מבצע רוזנברג לאס-אס בחיפושים אחר ספרים, חומר ארכיוני וחפצים שהיו ברשות יהודים. זמן קצר לאחר מכן החלו גם שגרירות גרמניה בפריס וכן יחידות איינזצגרופן לגנוב ציורים בולטים ממוזיאונים לאומיים, מגלריות ומאוספים פרטיים שאינם יהודים. רוזנברג וארגונו ביקשו להיות מעורבים בפשיטות אלו, ורוזנברג הצליח לקבל אישור מאדולף היטלר להיות הארגון הגרמני הרשמי היחיד שתפקידו החרמת יצירות אמנות במדינות הכבושות. בהוראתו של היטלר מ-5 ביולי 1940, אושר למבצע רוזנברג להחרים:

  • כתבי יד וספרים יקרי ערך מספריות לאומיות;
  • ממצאים חשובים של הכנסייה והבונים החופשיים;
  • כל דבר תרבות יקר ערך השייך ליהודים.

מטה מבצע רוזנברג הוקם בפריז וחולק למחלקות פונקציונליות שונות. הממשל המרכזי של מבצע רוזנברג הועבר לברלין ב-1 במרץ 1941, שם הפך ליחידת משנה רשמית של משרד החוץ הגרמני.

הנאצים היו כה להוטים להשיג יצירות מופת יקרות ערך, עד כי גניבת יצירות אמנות הפכה לתחום העבודה החשוב ביותר של מבצע רוזנברג. בנוסף ליצירות אמנות, נבזזו ספריות רבות עבור המכון לחקר השאלה היהודית בפרנקפורט, אך במיוחד עבור ספריית בית הספר הגבוה של המפלגה הנאצית. בצוות המבצע היו שמונה כוחות משימה אזוריים עיקריים וחמישה כוחות משימה טכניים שהתחלקו לפי תחומי האמנות: מוזיקה, אמנות חזותית, היסטוריה, ספריות, כנסיות. בפשיטות שעליהן ציווה מבצע רוזנברג נבזזו חפציהם של אנשים שגורשו למחנות הריכוז הנאצים. בין אפריל 1941 ליולי 1944 יצאו 29 שיירות ובהן סחורות שדודות מפריז לטירת נוישוונשטיין בגרמניה, מקום האחסון העיקרי של פריטים שנשדדו במסגרת מבצע רוזנברג. עד 17 באוקטובר 1944, לפי הערכת מבצע רוזנברג, הועברו לגרמניה 1,418,000 קרונות רכבת ו-427,000 טונות באוניה, הכוללים ספרים בזוזים ויצירות אמנות שדודות.

פעולות מבצע רוזנברג[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלארוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

"יותר ממאתיים ספריות של בלארוס, ובמיוחד הספרייה הממלכתית (כיום לאומית), ספגו נזק בלתי הפיך במהלך הכיבוש. מקורב לספרייה הלאומית חישב כי 83 אחוז מאוסף הספרייה נשדדו והושמדו. לאחר המלחמה נמצאו כשש מאות אלף כרכים מהספרייה בגרמניה, פולין וצ'כוסלובקיה, ובהמשך הוחזרו, אולם כמיליון ספרים, כולל כרכים מודפסים נדירים וישנים, עדיין לא אותרו."[2]

"יום אחר יום, במשך 26 חודשים, הרסו שליחי היטלר באופן שיטתי את אחת הערים הרוסיות העתיקות ביותר, סמולנסק. ... בסמולנסק בזזו הפולשים הפשיסטים הגרמנים והשמידו את האוספים החשובים ביותר במוזיאונים. הם חיללו ושרפו אנדרטאות עתיקות; הם הרסו בתי ספר ומכונים, ספריות וסנטוריומים (אנ'). ... באפריל 1943 השתמשו הגרמנים בהריסות [מבנים] כדי לסלול כבישים. למטרה זו פוצצו את בית הספר התיכון. הגרמנים שרפו את כל ספריות העיר ו-22 בתי ספר; 646,000 כרכים הושמדו בשריפות הספרייה."[3]

בלגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באמצע 1941, מרבית עבודות מבצע רוזנברג בבלגיה התרכזו באוספים קטנים בבתים יהודיים. פעולות גדולות יותר כללו את המנזר הישועי באנז'ין (אנ') וכללו הוצאת 200 ארגזי ספרים וארכיונים וביזה של בית הספר ללימודים גבוהים (École des Hautes Études) בגנט, שכללה 56 ארגזי ספרים. "שני המוסדות נחשבו למאחזים של התרבות הצרפתית באדמה פלמית ולבלתי ידידותיים לנאציזם." האוסף הישועי נחשב לאוצר מידע על הפוליטיקה של הקתוליות בבלגיה ועל נהלים קתוליים שנועדו לשבש את תפקוד הממשל הגרמני. המכללה הישועית בלוון והמשרד האזורי בבריסל, למשל, שימשו מקלט לחומרי ספריה.[4]

"הספריות והארכיונים נתפסו כאויבות וכ'בינלאומיות' ולכן אוספיהן הוחרמו מיד על ידי מבצע רוזנברג. החומרים מחנות הספרים הקומוניסטיים OBLA שבבריסל נשלחו לרטיבור שבפולין. רשומות הפדרציה הבינלאומית לשיכון ותכנון ערים הוחרמו והובאו לגרמניה. גורל דומה פקד את הארכיונים והספרייה של המכללה הבינלאומית הישועית באנז'ין, אשר נקראה Zentrale der anti-Deutschland speziell anti-National-Sozialistischen Information ("מידע אנטי-גרמני מיוחד ואנטי נאצי").[5]

צ'כוסלובקיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"700,000 הכרכים של ספריית אוניברסיטת קארל בפראג נגנבו כיחידה."[6]

בגטו טרזיינשטט נוצרה ספריה ובה ספרים שהביאו רבים מהמגורשים כחלק מרכושם האישי, ספרים של אוספי ספריות הסמינר הרבני בברלין ובורוצלב, וספרים שהובאו מהקהילות היהודיות בברלין ווינה. הגרמנים ציוו על אסירי הגטו לתרגם ולקטלג ספרים עבריים רבים, כדי שאלה יתווספו ל"מוזיאון הגזע הנכחד" שאת הקמתו הגה רוזנברג. לכמעט 30,000 כרכים בעברית וביודאיקה היו כרטיסי קטלוג שיצרו אסירי הגטו.[7]

בשנת 1935 היו בצ'כוסלובקיה 17,148 ספריות ציבוריות, ספריות בתי ספר וספריות אוניברסיטאות, ובהן 8,528,744 כרכי ספרים. רבים מהם הוחרמו על ידי הגרמנים, ובמיוחד הספרים הצ'כיים העוסקים בגאוגרפיה, ביוגרפיה או היסטוריה. יצירות של כל הסופרים הצ'כים נלקחו. ספרים רבים פרי עטם נשרפו. רובם נלקחו ישירות למפעלי עיסת נייר. ספריות מיוחדות הושמדו וכ-2,000,000 כרכים אבדו.[8]

צרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

גיאורג אברט, שהיה עובד מבצע רוזנברג, גילה כי בית הבונים החופשיים, Grand Orient de France, ננטש בפריז. הייתה זו אחת האכסניות החשובות ביותר של הבונים החופשיים באירופה. אברט שמר באופן אישי על הבניין, ובו ספרייה, מוזיאון וארכיון, עד שמסר אותו לצבא. זה היה אחד מהמטות הראשונים של מבצע רוזנברג, שלבסוף קיבל מטה מרכזי בברלין, עם משרדי משנה (Hauptarbeitsgruppen (קבוצות עבודה עיקריות) בפריז, אמסטרדם, בריסל, בלגרד, ריגה וערים אחרות.[9]

"בינואר 1940 הטיל היטלר על רוזנברג לבזוז אוצרות תרבות של יהודים ובונים חופשיים, כולל בתי כנסת, ספריות וארכיונים במערב אירופה. בסתיו 1940 ציווה היטלר על רוזנברג להחרים את כל אוספי האמנות היהודיים מכיוון שחומרים אלה נחשבו כעת "חסרי בעלים" על פי הצו הנאצי. יהודים בצרפת, כברוב אירופה, תויגו כעת "חסרי מדינה" ולא היו להם זכויות קניין. באותו חלק של צרפת שהיה כבוש על ידי גרמניה (צפון גרמניה), היה כעת מבצע רוזנברג תחת סמכותו ושליטתו של הרמן גרינג, והגסטפו חיפש בבתים יהודיים, דירות וחנויות בתקווה למצוא יצירות יקרות ערך."[10]

"אלפרד רוזנברג דיווח להיטלר כי מטה המבצע שלו (איינזצשטאב) החל להחרים בפריס באוקטובר 1940..."[11] "צוות אמנויות מיוחדות" (Sonderstab Bildende Kunst), מדור במבצע רוזנברג, החרים אוספי אמנות יהודיים רבים, לרוב בעלי שם בינלאומי (למשל אוסף רוטשילד). בהולנד החרים מטה זה תפס מעל אלף יצירות אמנות. צוותי מבצעים מיוחדים עבור יצירות מוזיקליות, כנסיות, המזרח, בית הספר הגבוה לשאלות הגזע - כל אחד מהם לחם על חלקו. עד 1942, 3,500 אוספים, ספריות וארכיונים "אובטחו" על ידי "קבוצת העבודה הראשית, צרפת" (Hauptarbeitsgruppe Frankreich) של מבצע רוזנברג, כאשר צרפת מחולקת לחמישה מחוזות לצורך המבצע.[12]

הספריות של "כל ישראל חברים" (כי"ח) והסמינר הרבני הצרפתי (SIF) היו יעד ראשי לביזה. כי"ח בנה ספרייה חדשה בשנת 1937, ובה מגדל וחדר קריאה בגובה שמונה קומות, וכן 50,000 ספרים. עד מרץ 1940, 647 ארגזי ספרים נלקחו מכי"ח ו-243 ארגזי ספרים נלקחו מ-SIF. מרשימה של מבצע רוזנברג ממרץ 1941 עולה כי 81 ספריות נבזזו בפריס בלבד. רשימה משלימה, מאוחרת יותר, כללה כ-30 ספריות נוספות של אוספים יהודיים, בונים חופשיים, סוציאליסטים ומהגרים.[13]

האסטרונום של יאן ורמיר, שנתרם לצדקה על ידי משפחת רוטשילד בשנת 1982.

"אלבומים אלה נוצרו על ידי צוות מבצע רוזנברג. יחידה מיוחדת זו אורגנה בקיץ 1940 תחת מנהיג הרייך אלפרד רוזנברג, בתחילה לשם איסוף חומר פוליטי במדינות הכבושות לצורך ניצול "המאבק ביהדות ובבונים החופשיים". מטה מבצע רוזנברג הקים את בסיס פעילותו בפריס ביולי 1940. ב-5 בנובמבר הטיל הרמן גרינג על מבצע רוזנברג את האחריות להחרמת אוספי אמנות יהודיים "חסרי בעלים". ב-18 בנובמבר הורה היטלר על הבאת כל יצירות האמנות שהוחרמו לגרמניה והעמדתן לרשותו.

לפני המלחמה הייתה פריז שוק אמנות גדול, מהחשובים בעולם. בה סחרו אספנים צרפתים, אירופיים ואמריקאים אמידים. מתחילת המאה מיצבו עצמם סוחרים יהודיים כמיטב סוחרי האמנות והמומחים לאמנות. הם החלו להשפיע על הטעם העולמי. בין הסוחרים נכללו בני משפחת וילדנשטיין. ז'ורז' וילנשטיין סחר ביצירותיהם של רבי האמנים הקלאסיים. בני ברנהיים-ז'ן התמחו בציורי אימפרסיוניסטים וציירים פוסט-אימפרסיוניסטים. בשנת 1901 פתחו את התערוכה הראשונה של ואן גוך. פול רוזנברג, היה מייצגם של פבלו פיקאסו וז'ורז' בראק.[14]

מבצע רוזנברג עסק במבצע בזיזת יצירות אמנות נרחב ומשוכלל בצרפת, חלק מתוכניתו הרחבה של היטלר לבזיזת אוצרות אמנות מעמים כבושים. זמן קצר לאחר כיבוש צרפת בשנת 1940, התמקד הצבא הגרמני, ולאחר מכן מבצע רוזנברג, בהחרמת אוספי אמנות ידועים בבעלות יהודים, בהם משפחת רוטשילד, וייל-פיקאר (Veil-Picards), אלפונס קאן, ובני משפחת זליגמן. על פי מסמכי מבצע רוזנברג משנת 1944, יצירות האמנות השדודות בצרפת הסתכמו ב-21,903 חפצים מ-203 אוספים. 5,009 פריטים הוחרמו מאוספי משפחת רוטשילד, 2,687 פריטים מאוסף דוד-וייל ו-1202 מאוסף אלפונס קאן. לאחר המלחמה העריכו פקידים צרפתים כי שליש מכל יצירות האמנות שהיו בידיים פרטיות צרפתיות הוחרמו בידי הנאצים.[14]

הגלריה הלאומית ז'ה דה פום[עריכת קוד מקור | עריכה]

Galerie nationale du Jeu de Paume

כל עבודות האמנות שנבזזו והוחרמו, נשלחו בתחילה במשאית לגלריה הלאומית ז'ה דה פום, שם העריכו היסטוריונים ומומחים את שווי היצירות, וצלמים, אנשי תחזוקה ואנשי מנהלה נאציים צילמו וארזו את "מוצרי התרבות נטולי הבעלים" לשם הובלה לגרמניה. לשם המשלוח הראשון של עבודות אמנות מפריז לגרמניה נדרשו 30 קרונות רכבת. נשלחו בעיקר ציורים מאוספי רוטשילד שנועדו למוזיאון הפיהרר המוזיאון האירופי לאמנות (EMoA) בלינץ שבאוסטריה. בין חמישים ושלושה הציורים הראשונים שנשלחו להיטלר היה "האסטרונום" של יאן ורמיר מאוסף אדואר דה רוטשילד, ציור שנמצא היום במוזיאון הלובר בפריס. כאשר אנשי מבצע רוזנברג בזזו וקטלגו את האוספים הצרפתיים, הם יצרו אלבומי תמונות המיועדים במיוחד לקנצלריית הרייך ולהיטלר, במאמץ לפרסם את הידיעה על עבודתם בצרפת ולספק קטלוג של פריטים מהם יכלו היטלר ואוצריו לבחור אוצרות אמנות עבור EMoA. אלבומי תצלומים כאלה הוצגו בפני היטלר לרגל יום הולדתו ב-20 באפריל 1943 על ידי אלפרד רוזנברג. אנשי מבצע רוזנברג הצהירו כי כמעט 100 כרכים כאלה נוצרו במהלך שנות הביזה האמנותית.[15]

גסטפו תפס את הספריות של ארגוני הבונים החופשיים בצרפת. הספרייה הלאומית של צרפת הצרפתית הגישה תביעה לספרים אלה, אך המילה האחרונה הייתה של הגרמנים. אלה סירבו למסור אותם ואמרו שהחומר יישלח לגרמניה לצורכי לימוד. כמו כן, נאמר כי הספרייה של כי"ח בפריז, בשווי מיליוני פרנק, נתפסה ונשלחה לגרמניה. גרמנים קיבלו מלאי של כתבי יד, ספרים נדירים וחומרים דומים שנאגרו במקומות אחרים בצרפת, כביכול לשם שמירתם במהלך המלחמה. גורמים רשמיים בגרמניה מפקחים מקרוב על ענף ההוצאה לאור בצרפת. הם השתלטו גם על "בית הספרים הצרפתי", (Maison du Livre de Français), סוכנות יצוא הספרים החשובה ביותר בצרפת."[16]

הכנסתה לגרמניה של "אמנות מנוונת" כביכול נאסרה על פי החוק הנאצי, וכך הוקצה לכך מתחם שנקרא 'חדר הקדושים' בז'ה דה פום. חלק גדול מהיצירות בהן סחר פול רוזנברג וכן אוספו האישי הופקעו על ידי הנאצים. בעקבות גזירה קודמת של יוזף גבלס לפיה יש למכור יצירות "אמנות מנוונת" אלו לשם השגת מטבע חוץ למימון בניית מוזיאון הפיהרר ולמימון המאמץ המלחמתי, מינה הרמן גרינג מספר סוחרים של מבצע רוזנברג, שתפקידם היה לפרק נכסים אלה ולהעביר את הכספים לאוסף האמנות האישי שלו. יצירות שדודות שהוגדרו "אמנות מנוונת" נמכרו והועברו דרך שווייץ, וכך היה האוסף של רוזנברג מפוזר ברחבי אירופה. עד היום לא אותרו כ-70 מציוריו, ובהם ציור צבעי המים הגדול של פיקאסו "עירומה על החוף", שצויר בפרובאנס בשנת 1923; שבע יצירות מאת אנרי מאטיס; ו"הדיוקן של גבריאל דיו" מאת אדגר דגה.[14]

רבים מהספרים שהוסתרו על ידי הגרמנים נאספו לאחר המלחמה על ידי מדור המונומנטים, האמנויות היפות והארכיונים בממשל הצבאי האמריקני ונאספו במחסן אופנבאך. שם זוהו רבים מהאוספים הגדולים יותר והוחזרו לבעליהם. בסוף 1948 "השיבו הצרפתים את הארכיונים של הבנק הפריזאי של האחים רוטשילד, ספריות ליבשוץ של פריז, הספרייה של כי"ח, הספרייה של בית הספר הרבני של פריז, ואת ספריית שינון (Bibliothèque de Chinon)."[17]

יוון[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר כיבוש יוון באפריל 1941 הגיע צוות של מבצע רוזנברג ליוון. יחידה מיוחדת בראשותו של ד"ר יוהנס פוהל, ראש אוסף היהדות בספרייה של מכון פרנקפורט, הגיעה לסלוניקי. שם חתמו סוכני רוזנברג את אוספי הישיבה. חברי הקהילה הצליחו להסתיר מהגרמנים רבים מהאוספים. בספטמבר 1942 הגיע חוקר גרמני נוסף, אך גם הוא לא הביא לתוצאות או לתוספת לספריה בפרנקפורט. עם זאת, לפי דו"ח משנת 1943, התקבלו מיוון 10,000 כרכים.[18]

לפני המלחמה הייתה יוון עשירה בספריות. הספרייה הלאומית, שכללה את ספריות הציבור והאוניברסיטה באתונה, הכילה יותר מ-400,000 כרכים. "דיווחים שהגיעו לרשויות אמריקאיות בקהיר סיפרו על הוצאת ספריות, מעבדות וסדנאות של אוניברסיטאות אתונה וסלוניקי... על פי הדיווחים, חלק גדול מספריית אוניברסיטת אתונה אבד. הספריות של שלוש מכללות אמריקאיות שימשו כדלק במערכת החימום המרכזית בה השתמשו הגרמנים."[19]

איטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיילים גרמנים מחטיבת הרמן גרינג מול ארמון ונציה ברומא בשנת 1944 עם תמונה שנלקחה מספריית המוזיאון הלאומי לארכאולוגיה של נאפולי

"מבצע רוזנברג היה פעיל גם במערב. לאחר כיבוש רומא בשנת 1943, קציני המבצע בדקו את תוכנן של שתי הספריות הגדולות בבית הכנסת הרומאי, ספריית הקהילה היהודית (Biblioteca della Comunità Israelitica) והקולג' הרבני האיטלקי (Collegio Rabbinico Italiano), שהכילו אוספים יוצאי דופן שנאספו במשך 2,000 שנות חיים יהודיים ברומא. הם דרשו את קטלוגי הספריות. ימים ספורים לפני הגירוש הראשון של יהודי רומא לאושוויץ הועמסו שתי רכבות שהוזמנו במיוחד בעשרת אלפים ספרים מהספריות הללו ולאחר מכן הוסעו למכון אלפרד רוזנברג בפרנקפורט."[20]

"שתי ספריות ארכאולוגיות, ספריית הרציאנה להיסטוריה ואמנות, וספריית המכון הארכאולוגי הגרמני להיסטוריה, טופוגרפיה, אמנות ומנהגים של רומא העתיקה, הוצאו מרומא ונלקחו לגרמניה על ידי הנאצים. בסוף המלחמה התגלו שני אוספי הספרייה בשני מכרות מלח אוסטריים ארוזים ב-1,985 ארגזי עץ. אוסף הספרייה הגרמנית לא נפגע, אך חלק מאוסף הרציאנה וקטלוג הכרטיסים נפגעו ממים כאשר חלק מהמכרה הוצף. הם הוחזרו לרומא, שם הפכו לחלק מהגלריה לאמנות מודרנית, שם טופלו על ידי האיחוד הבינלאומי החדש לחקר ארכאולוגיה, אמנות והיסטוריה ברומא."[21]

לאחר המלחמה זוהו רבים מהאוספים הגדולים שנבזזו מאיטליה על ידי שירות המונומנטים, האמנויות והארכיונים של הממשל הצבאי האמריקני והוחזרו לבעליהם. אוספי הקולג' הרבני האיטלקי, המכון להיסטוריה של האמנות (Kunsthistorisches Institut in Florenz) (אנ') בפירנצה, והספרייה ההיסטורית הגרמנית ברומא (Deutsche Historische Bibliothek Rom) (אנ') הוחזרו כולם לבעליהם באיטליה, אם כי לא כולם היו שלמים. "שני האוספים האחרונים נתפסו על ידי היטלר מתוך כוונה להקימם מחדש בגרמניה."[17]

ליטא[עריכת קוד מקור | עריכה]

בווילנה הקים מבצע רוזנברג נקודת איסוף עבור ספרים ונכסים מליטא. ד"ר גוטהרד ממטה ברלין הגיע באוגוסט 1941 והחל לבזוז את ספריית שטראשון. הוא גייס שני אסירי גסטפו, ביניהם א' י' גולדשמידט, ספרן של האגודה ההיספנית-אתנוגרפית, שהתאבד כדי לא לסייע לביזת הספריות. ד"ר יוהנס פוהל הופיע בינואר 1942 והורה להפוך את וילנה לנקודת איסוף אזורית ולהתרכז במכון "ייווא". חומרים הובאו מאוספים פרטיים מקובנה, שאולאי, מריאמפולה, וולוז'ין ועיירות אחרות, וכללו ספרים ממעל 300 בתי כנסת וספריות אישיות. חלק מהפועלים היהודים הצליחו להבריח ולהסתיר כמה מהספרים החשובים ביותר בגטו, אך פעילותם הופסקה עם חיסול הגטו ביולי 1943. האוסף המצטבר של למעלה ממאה אלף כרכים הופרד לערימות לפי תקופת הפרסום, וכ-20,000 ספרים נבחרו למשלוח לגרמניה. שאר החומרים רוכזו כדי למנוע עלויות אחסון והובלה, וכדי למכרם ברווח כלשהו. באירוע אחד היו מעורבים עוזריו של ד"ר פוהל בהשלכת חמישה ארגזים של ספרים נדירים כדי לפנות מקום למשלוח לא חוקי של חזירים.[22]

הולנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבצע רוזנברג יוצג בהולנד על ידי משרד באמסטרדם. בשנת 1940 החרים מטה המבצע את כל הרכוש השייך לבונים החופשיים, ביניהם ביבליוטקה קלוסיאנה (Biblioteca Klossiana) המפורסמת. ספרייה זו נקנתה על ידי הדוכס היינריך, בעלה של המלכה וילהלמינה מהולנד, והוא העניק אותה לבונים החופשיים. אוסף זה כלל אינקונבולה חשובה וספרים על תורת הנסתר, שהיו יחידים מסוגם בהולנד. ספריית המכון הבינלאומי להיסטוריה חברתית באמסטרדם נסגרה ומבצע רוזנברג השתלט על הבניין לצורך שיכון משרדיו. ביולי 1940 הוחרמו אוסף העיתונים של המכון והספרייה ובה כ-160,000 כרכים. עקב ויכוח על יעדם הסופי נשמרו החומרים באמסטרדם עד חורף 1944, אז הועברו לגרמניה באחת עשרה אוניות. הארכיונים הבינלאומיים של תנועת הנשים, שהוקמה באמסטרדם בשנת 1935, איבדו את אוספיהם לאחר שהמכון נסגר על ידי משטרת הביטחון ביוני 1940. באוגוסט 1942 הועברו לברלין 499 ארגזים שהכילו ספרים וארכיונים שנלקחו, בין היתר, מסוחרי ספרים יהודיים עתיקים ומחברות תיאוסופיות."[23]

מרבית הרכוש היהודי שנבזז, ובמיוחד ספרים, נשלח למכון לחקר השאלה היהודית בפרנקפורט. המכון, שהוקם במרץ 1941, שימש כספריית המחקר המרכזית של בית הספר הגבוה של המפלגה הנאצית. כמה ממכוני המחקר האחרים שקיבלו ספרים שנבזזו כללו את "המכון לביולוגיה ולחקר הגזע" (Institut für Biologie und Rassenlehre) בשטוטגרט, "המכון למדעי הדתות" ( Institut für Religionswissenschaft) ו"המכון לחקר הפולקלור הגרמני"(Institut für Deutsche Volkskunde). בהולנד, שם נבזזה הספרייה של זליגמן, נהנה מבצע רוזנברג ממונופול על החרמת אוצרות תרבות בין 1940 ל-1944. נתפסו ספרים רבים, שערכם מוערך בין שלושים לארבעים מיליון רייכסמארקים. עם זאת, לא כל הספרים האלה נשלחו למכוני המחקר של מבצע רוזנברג. אוספים מסוימים, כולל אוסף זליגמן, נשלחו לסוכנויות נאציות אחרות, כמו המשרד הראשי לביטחון הרייך בברלין.

המשרד הראשי לביטחון הרייך התעניין באופן ספציפי במידע על אלה שנתפסו כאויבי הממשלה. בהתאם לכך, המשרד הראשי לביטחון הרייך בברלין קיבל חומרי ספריה וארכיון הנוגעים ל"אויבים"- היהודים. משרד שבע של המשרד הראשי לביטחון הרייך שהתמחה במחקר אידאולוגי, הקים מרכז להערכת מסמכים שנבזזו. באוגוסט 1943 הכיל המרכז יותר מ-500,000 כרכים מקוטלגים. מרבית החומרים היהודיים שנאספו על ידי משרד שבע התייחסו לקבוצות ציוניות, סוכנויות הצלה, קהילות וארגוני תרבות. כמו כן נאספו חומרים הנוגעים למנהיגים פוליטיים, כלכליים, תרבותיים ואינטלקטואליים יהודיים. המשרד הראשי לביטחון הרייך התעניין בזליגמן, שהקים את Genootschap voor Joodsche Wetenschap in Nederland (החברה למדע היהדות בהולנד) וכיהן כנשיא ההסתדרות הציונית ההולנדית. באוגוסט 1943 הפכה הספרייה לחלק ממרכז הספרייה והמרכז הארכיוני של משרד שבע.[24]

נורווגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנורווגיה הרסו הגרמנים 150 ספריות בתי ספר ו-50 ספריות ציבוריות. מרבית הספריות הללו היו במחוז פינמרק, שם היה הרס נרחב במהלך פינוי כוחות הצבא הגרמני. הנורווגים לא שרפו את יצירות התעמולה הגרמניות שמילאו את מדפיהן עם החרמת הספרים הנורווגיים המקוריים. הם נשמרו למחקר תקופת הכיבוש הגרמני.[25]

פולין[עריכת קוד מקור | עריכה]

"דיוקן איש צעיר" של רפאל נבזז על ידי הגרמנים ממוזיאון צ'רטוריסקי בשנת 1939.

"כבר מראשית הקמתה של ספריית קרקוב (Staatsbibliothek Krakau) הוקדשה חשיבות מיוחדת לחומרים הקשורים למדעי הטבע, מתמטיקה, גאוגרפיה ורפואה. בשנת הכספים 1940–1941 סכום הכסף שהוצא לרכישות ספרים היה גבוה במפתיע." הגרמנים הכירו בערך האוסף המדעי של ספריית קרקוב, ומשנת 1941 עד 1944 נלקחו בהשאלה 35,599 ספרים על ידי 2,621 מהם, רובם עובדי מדינה גרמנים ואנשי צבא. אזרחים פולנים לא הורשו לגשת לספריה במהלך הכיבוש. גוסטב אב (אנ'), המשגיח הגרמני על הספריות, החליט לשלוח חלק גדול מהאוסף לגרמניה בשנת 1944 - כ-25,000 כרכים. "ספרנים [פולנים] המופקדים על מלאכת מילוי הארגזים בספרים, ניסו לחבל בהוראותיו של אב. הם החביאו מספר גדול של ספרים ודחסו בתיבות עיתונים ישנים במקום ספרים. למרות המאמצים ההרואיים הללו להצלת האוסף, עדיין הצליחו הגרמנים לשלוח מספר רב של ספרים לאדלסדורף (אדלין) בשלזיה. אחרי המלחמה הספרייה הצליחה להשיב את מרבית הספרים שפינה אב מהספרייה." במלחמה שימש חדר הקריאה הראשי כמגורי שינה לחיילים גרמנים, וחלקים אחרים בספריה שימשו כבית חולים לגרמנים.[26]

מתוך פרנקפורטר צייטונג, 28 במרץ 1941: "מבחינתנו זה עניין של גאווה מיוחדת להרוס את הישיבה שנודעה בתור הגדולה בפולין... זרקנו מהבניין את הספרייה התלמודית הגדולה והעברנו אותה בעגלה לשוק. שם הצתנו את הספרים. השריפה נמשכה עשרים שעות. יהודי לובלין התאספו סביב ובכו. הקריאות כמעט השתיקו אותנו. זימנו להקה צבאית, וצעקות השמחה של החיילים השתיקו את קולות זעקתם של היהודים."[27]

ברית המועצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנשי מבצע רוזנברג ניסו להעביר אוספים סובייטיים לברלין במהלך הנסיגה מברית המועצות. הם "נאלצו לנטוש את משרדיהם לפני שהשלימו את הוצאת החומרים העומדים לרשותם בגלל חוסר בשטחי העמסה ועקב מטחי ירי בלתי פוסקים מעל לראשם, על ידי הארטילריה הגרמנית, שנמצאת במרכז העיר [קייב]. ובכל זאת, הם הצליחו להעביר גם את 9,279 ציוריהם וגם חומרים פרהיסטוריים שהגיעו מחרקוב, ספרייה וריהוט משרדי, וחומרים שנאספו על ידי מחלקת ההחרמות - כעשרת אלפים ספרים וכמעט מאה ארגזים של ציורים, מסמכים וארכיונים בולשביקיים..."[28]

בפתק שרשם ויאצ'סלב מולוטוב ב-27 באפריל 1942, פתק שהוצג בפני בית הדין הצבאי הבינלאומי, נרשם כי הגרמנים שרפו את הספרייה של 40,000 כרכים השייכת לאחת הספריות החקלאיות הוותיקות ביותר בברית המועצות, תחנת הברירה שתילוב ברובע אוריול. ההצהרה הבאה הוגשה לבית הדין הצבאי הבינלאומי: "לא היה גבול לחילול שביצעו הוונדלים ההיטלריים באנדרטאות ובבתים המייצגים את ההיסטוריה, התרבות והאמנות האוקראינית. כדוגמה לניסיונות הבלתי פוסקים להשפיל את כבודו הלאומי של העם האוקראיני, די אם נזכיר כי לאחר שבזזו את ספריית קורולנקו בחרקוב, השתמשו הכובשים בספרים כמרצפות לרחוב הבוצי על מנת להקל על מעבר כלי רכב ממונעים."[29]

כתוצאה מהפלישה הגרמנית נגרם נזק כבד לספריות רוסיות. ההערכה היא כי למעלה ממאה מיליון ספרים נהרסו, בעיקר מספריות ציבוריות.[30]

פסקוב הוצאו 1,026 ספרי כנסייה מהקרמלין (המבצר), כולל כתבי יד מהמאה ה-16 עד ה-18, וספרים מודפסים מהמאה ה-17. כמעט 35,000 כרכים החרמו מהמכון הפדגוגי של פסקוב, כולל 25,000 יצירות של מלומדים רוסים. בנובגורוד, הספרייה של המוזיאון ההיסטורי ש"נעקרה", הכילה כתבי עת נדירים ... הספרים שהוחרמו כללו מהדורות של וולטר משנת 1785 וז'אן-ז'אק רוסו משנת 1796. בסך הכל הוחרמו 35,000 כרכים. ספרי ארכאולוגיה ייחודיים, בהם 51 ספרים על תולדות רוסיה העתיקה, הוצאו מספריית נובגורוד עבור הפרופסור הגרמני אנגל. פרסומים על אתנולוגיה הועברו לפרופ' תיל (Thiele) ... זונדרקומנדו קינסנברג הנזכר לעיל היה פעיל בהוצאת תכניהן של ספריות הצארים מפרברי לנינגרד ותכני המוזיאונים והספריות מרוסטוב וטאגאנרוג. זונדרקומנדו קינסנברג מסר ספרים למבצע רוזנברג, לסניף הראשי של המשרד הראשי לביטחון הרייך, לשירות הגאוגרפי של משרד החוץ, לספריית המדינה, לסמינר ללימודים סלאביים, ולספרייה הכלכלית של הרמן גרינג."[31]

התאוששות חלקית לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההערכה היא כי גרמניה הנאצית בזזה במהלך המלחמה שלושה מיליון ספרים. מתוכם יותר ממיליון התגלו על ידי הכוחות האמריקניים בהונגן (אנ') שבמדינת הסן במאי 1945. הספרים הועברו לשם מפרנקפורט בראשית 1944 כאשר הפצצת בעלות הברית על העיר איימה על האוסף, והועברו חזרה לספריית רוטשילד לשעבר לצורך קטלוג.[32][33]

דרגות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פקידי מבצע רוזנברג בין לובשי מדים אחרים במינסק.
פקידי מבצע רוזנברג בחרקוב.

אנשי מבצע רוזנברג לבשו מדים ואורגנו באופן היררכי, עם סימני דרגות על צווארון. הסימנים היו בצבע אדום בוהק עבור ההנהגה והצוות המיוחד בברלין ובצבע בורדו עבור צוותים אחרים ואנשי צוות מיוחדים. על השרוול השמאלי התחתון הייתה כותרת שרוול עם הטקסט "Einsatzstab RR". החרמת רכוש נעשתה על ידי עובדים ידניים מקומיים שהיו מועסקים במדינות הכבושות. הם לא לבשו במדים, אך ענדו סרטי זרוע עם הכיתוב "Im Dienst der Einsatzstabes RR".[34]

סמל דרגות תרגום דרגות השוואה דרגות הוורמאכט
ERR-Obersteinsatzführer.svg Oberst-Einsatzführer מנהיג פעולה בכיר אוברסט
ERR-Oberstabseinsatzführer.svg Oberstabs-Einsatzführer מנהיג פעולה בכיר בצוות אוברסטלוטננט
ERR-Stabseinsatzführer.svg Stabs-Einsatzführer מנהיג פעולות מטה מאיור
ERR-Haupteinsatzführer.svg Haupt-Einsatzführer מנהיג פעולה ראש האופטמן
ERR-Obereinsatzführer.svg אובר-Einsatzführer מנהיג פעולה בכיר אוברלוטננט
ERR-Einsatzführer.svg Einsatzführer מנהיג פעולה לוטננט
ERR-Stabseinsatzhelfer.svg Stabs-Einsatzhelfer עוזר פעולת הצוות שטאבספלדוובל
ERR-Haupteinsatzhelfer.svg Haupt-Einsatzhelfer עוזר פעולה ראשי אוברפלדוובל
ERR-Obereinsatzhelfer.svg אובר-Einsatzhelfer עוזר פעולה בכיר פלדוובל (סמל)
ERR-Einsatzhelfer.svg Einsatzhelfer עוזר פעולה מש"ק
מקור: [34]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Aalders, Gerard. 2004. Nazi Looting: The Plunder of Dutch Jewry During the Second World War. Amsterdam: Berg Publishers. ISBN 978-1-85973-727-9.
  • Cassou, Jean. 1947. Le Pillage par les Allemands des Œuvres d’Art et des Bibliothèques Appartenant à des Juifs en France. Translated title: "Plundering by the Germans of the Works of Art and the Libraries Belonging to Jews in France." Paris: Editions de Centre. Centre de Documentation Juive Contemporaine. Série Documents No 4.
  • Crankshaw, Edward. 1956, 1990. Gestapo: Instrument of Tyranny. London: Greenhill Books. Printed 1956; reprinted 1990.
  • Grimsted, Patricia Kennedy. 2007. Returned from Russia: Nazi Archival Plunder in Western Europe and Recent Restitution Issues. Edited by Patricia Kennedy Grimsted, F.J. Hoogewoud, and Eric Ketelaar. Institute of Art and Law (UK), 2007.
  • Leistra, Josephine. 1997. "A Short History of Art Loss and Art Recovery in the Netherlands." In: Simpson, Elizabeth, ed. "Spoils of War."
  • Maldis, Adam. 1999. "The Tragic Fate of Belarusan Museum and Library Collections During the Second World War." IN: The Spoils of War: World War II and Its Aftermath: The Loss, Reappearance and Recovery of Cultural Property. Papers of a Symposium by the Bard Graduate Center for Studies in the Decorative Arts, January 1995, in New York. New York: Harry Abrams, Inc.
  • Rothfeld, Anne, 2002. "Nazi Looted Art: The Holocaust Records Preservation Project." Prologue, Volume 34 (3), Fall 2002.
  • Simpson, Elizabeth. The Spoils of War: World War II and Its Aftermath: the Loss, Reappearance, and Recovery of Cultural Property. New York: H.N. Abrams in association with the Bard Graduate Center for Studies in the Decorative Arts, 1997.
  • Stubbings, Hilda U. 1993. Blitzkrieg and Books: British and European Libraries as Casualties of World War. Indiana: Rubena Pr. ISBN 1-880622-02-5.
  • Yavnai, Elisabeth M. 2003. "Jewish Cultural Property and Its Postwar Recovery." In: "Confiscation of Jewish Property in Europe, 1933–1945." US Holocaust Memorial Museum.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מבצע רוזנברג בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Ernst Piper: Alfred Rosenberg – der Prophet des Seelenkrieges. Der gläubige Nazi in der Führungselite des nationalsozialistischen Staates. In: Michael Ley / Julius H. Schoeps (eds): Der Nationalsozialismus als politische Religion. Bodenheim bei Mainz 1997, p. 122,
  2. ^ Adam Maldis. "The Tragic Fate of Belarusan Museum and Library Collections During the Second World War." p. 79.
  3. ^ Nuremberg Trial Proceedings. Volume 8, 64th Day, Thursday, February 21, 1946. Morning Session. See the website, accessed on August 27, 2012: http://avalon.law.yale.edu/imt/02-21-46.asp
  4. ^ Grimsted, P.K. Returned from Russia. pp. 203–204.
  5. ^ Lust, Jacques. 1997. "The Spoils of War Removed from Belgium During World War II." In: Simpson, Elizabeth, ed. "Spoils of War." p. 59.
  6. ^ Stubbings. Blitzkrieg and Books. p. 438.
  7. ^ Intrator, Miriam. 2007. "People Were Literally Starving for any Kind of Reading." Library Trends. Volume 55 (3) Winter 2007. pp. 516–17, 519.
  8. ^ Zivny, Ladislav. 1946. "Czechoslovak Libraries During the War and After." Library Journal. June 15, 1946. p. 877.
  9. ^ Collins, Donald E. and Herbert P. Rothfeder, 1984, "The Einsatzstab Reichleiter Rosenberg and the Looting of Jewish and Masonic Libraries During World War II." Journal of Library History, volume 18 (1), p. 24.
  10. ^ Rothfeld, Anne, 2002, "Nazi Looted Art: The Holocaust Records Preservation Project." Prologue, Volume 34 (3), Fall 2002.
  11. ^ Cassou, Jean. 1947. Le Pillage par les Allemands des Œuvres d’Art et des Bibliothèques Appartenant à des Juifs en France. Pages 108–109.
  12. ^ Aalders, Gerard. Nazi Looting. p. 55.
  13. ^ Grimsted. Returned from Russia. pp. 137–139.
  14. ^ 14.0 14.1 14.2 http://www.bonjourparis.com/story/the-lost-museum/
  15. ^ National Archives and Records Administration Public Affairs Staff. "National Archives Announces Discovery of Hitler Albums Documenting Looted Art." Announcement made on November 1, 2007.
  16. ^ "Nazi Police Purge Libraries in Paris." 1941. New York Times. Jan 7, 1941; p. 21.
  17. ^ 17.0 17.1 Posté, Leslie. 1948. "Books Go Home". Library Journal. December 1, 1948, p. 1704.
  18. ^ Collins, Donald E. and Herbert P. Rothfeder, 1984, "The Einsatzstab Reichleiter Rosenberg and the Looting of Jewish and Masonic Libraries During World War II." Journal of Library History, volume 18 (1), p. 29.
  19. ^ "Library Pillaging by Nazis Surveyed." 1945. New York Times. Apr 4, 1945, p. 12.
  20. ^ Battles, Matthew. 2003. Library: An Unquiet History. p. 170.
  21. ^ "Two Roman Libraries Regained from the Nazis." 1946. New York Times. February 3, 1946. p. 1.
  22. ^ Collins, Donald E. and Herbert P. Rothfeder, 1984, "The Einsatzstab Reichleiter Rosenberg and the Looting of Jewish and Masonic Libraries During World War II." Journal of Library History, volume 18 (1), p. 30.
  23. ^ Leistra, Josephine. 1997. "A Short History of Art Loss and Art Recovery in the Netherlands." In: Simpson, Elizabeth, ed. "Spoils of War." p. 55.
  24. ^ Yavnai, Elisabeth M. 2003. "Jewish Cultural Property and Its Postwar Recovery." In: "Confiscation of Jewish Property in Europe, 1933–1945." USHMM. pp. 127–128.
  25. ^ Arndt, Jessie Ash. 1947. "From Scandinavia: Task of Rebuilding 200 of Norway’s Libraries Now Under Way." Christian Science Monitor. July 12, 1947, p. 8.
  26. ^ Sroka, Marek, 1999, "The University of Cracow Library under Nazi Occupation: 1939–1945." Libraries & Culture v. 34 no 1 (Winter 1999) pp. 5, 6 and 7.
  27. ^ Shaffer, Kenneth R. 1946. "The Conquest of Books." Library Journal. Volume 71 (2), p. 84.
  28. ^ Nicholas, Lynn H. The Rape of Europa. pp. 199–200.
  29. ^ Posté, Leslie I. "The Development of US Protection of Libraries and Archives in Europe During World War II." pp. 240–241.
  30. ^ Hoeven, Hans van der; Van Albada, Joan, 1996, "Memory of the World: Lost Memory: Libraries and Archives Destroyed in the 20th Century." pp. 7–15. They comment from: Bibliothekswesen und Bibliographie in der USSR. Uebersetzungen aus der Grossen Sowjetenzyklopädie. Berlin [c. 1958], 38; ELI vol. 26, 182.
  31. ^ Shvidkoi, Mikkhail. 1997. "Russian Cultural Losses During World War II." In: Simpson, Elizabeth, ed. "Spoils of War." pp. 69, 71.
  32. ^ Michael Frank. "The Mystery of the Missing Jewish Books of Rome". Tablet. בדיקה אחרונה ב-3 באוקטובר 2018. 
  33. ^ E. Fishman, David (2017). The Book Smugglers: Partisans, Poets, and the Race to Save Jewish Treasures from the Nazis. ForeEdge. ISBN 978-1-5126-0049-0. 
  34. ^ 34.0 34.1 "Штаб Розенберга в Киеве." Reibert. Retrieved 2019-04-29.