אומברטו דה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אומברטו דה
Umberto D.
Umbertodi2.jpg
בימוי ויטוריו דה סיקה
הפקה ויטוריו דה סיקה
ג'וזפה אמאטו
אנג'לו ריצולי
תסריט ויטוריו דה סיקה
צ'זרה זוואטיני
עריכה ארלדו דה רומא
שחקנים ראשיים קרלו בטיסטי
מריה פיה-קסיליו
לינה ג'נארי
מוזיקה אלסנדרו צ'יקוניני
צילום G.R. Aldo
מדינה איטליה עריכת הנתון בוויקינתונים
הקרנת בכורה 20 בינואר 1952, איטליה
משך הקרנה 89 דקות
שפת הסרט איטלקית
סוגה סרט דרמה עריכת הנתון בוויקינתונים
סרט קודם נס במילנו
דף הסרט ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אומברטו דה (בישראל הופץ הסרט בשם: "בודד אך לא בדד"[1]) הוא סרט איטלקי נאו ריאליסטי משנת 1952 של הצמד ויטוריו דה סיקה וצ'זרה זוואטיני (במאי ותסריטאי בהתאמה). כיאה לסרט נאו ריאליסטי, מרבית שחקניו אינם מקצועיים, כולל הדמות הראשית. העלילה מתמקדת בסיפורו של אומברטו דומניקו פררי, פקיד מדינה בגמלאות החי בדוחק. ללא משפחה או חברים קרובים, היצור הקרוב אליו ביותר הוא כלבו הנאמן פלאג. הסרט נחשב לאחד השיאים בזרם הנאו-ריאליסטי, ומסמל את סיומה של התקופה הנאו-ריאליסטית הגדולה של דה סיקה.

הסרט הוקדש לאביו של דה סיקה, אומברטו.

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט פותח בתהלוכת מחאה של פנסיונרים עובדי מדינה לשעבר המוחים על הפנסיה העלובה שהם מקבלים כעת מהמדינה. הואיל וההפגנה נערכה ללא אישור משטרתי, משטרת רומא מגיעה ומפזרת את המפגינים המבוגרים בחוסר רגישות באמצעות כלי רכב נוסעים. אומברטו דה, פקיד מדינה בגמלאות גם כן, הוא אחד מהמפגינים באירוע. במנוסתו הוא מוצא מחסה בחדר מדרגות של אחד מהבתים בסביבה, ומביע את מחאתו בפני חבריו על כך שלא הודיעו לו שההפגנה היא ללא אישור, שכן אחרת לא היה משתתף בה.

הוא חוזר לביתו נכלם ופוגש בבעלת ביתו המאיימת לגרשו עד סוף החודש אם לא ישלם לה את שכר הדירה במלואו לקראת החודש הקרוב. גאוותו של אומברטו לא נותנת לו לעזוב את הבית, והוא מוכר את שעונו האישי ואת ספריו כדי להשלים את הסכום הנדרש לשכירות. אך גם לאחר שמכר את אלו הוא מגיע רק למחצית מהסכום הנדרש, ובעלת הבית מסרבת לקבל סכום שאינו הסכום המלא.

הוא מנסה להשפיע על בעלת הבית באמצעות עוזרת הבית המחבבת את אומברטו, אך זו מגלה לו כי היא בהיריון ולכן גם היא תפוטר בקרוב מהמלון. גרוע מכך, היא אף אינה יודעת מי האב שכן קיימה יחסים עם שני חיילים שונים באותו הזמן. לכל אחד מהם סיפרה כי הוא זה שהכניס אותה להיריון, אך שניהם התנערו מאחריותם כלפיה. לחזור למשפחתה אינה מוכנה בשל תגובתם הצפויה וכך מתחזק הקשר בינה לבין אומברטו, כקשר של שניים שהעולם הפנה להם עורף.

בניסיון לחסוך את שכר הדירה קורא אומברטו לרופא שיפנה אותו לבית החולים, בזמן שהוא מוסר את כלבו פלאג לעוזרת הבית למשמר בהיעדרו. אומברטו לא יכול לשקר לצוות בית החולים בנוגע למחלתו, וכך מאולץ בסופו של דבר לעזוב ולחזור לדירתו. כשהוא חוזר לדירה הוא חוזר למבנה הנמצא תחת שיפוצים נרחבים, לקראת כניסת ארוסה של בעלת הבית, בעל בית קולנוע ברומא, כך שיוכל להכיל אירועים חברתיים נוצצים בעתיד. השיפוץ הכללי לא פסח על חדרו של אומברטו, אותו הוא מוצא ללא טפטים, עם חור באחד הקירות, ואומברטו מבין שבעלת הבית לא מתכוונת להמשיך לתת לו לשהות במלונה. הוא גם לא מוצא את כלבו פלאג, ועוזרת הבית בידיה הפקיד אותו מספרת לו שהוא ברח אחרי שבעלת הבית השאירה את הדלת פתוחה לרווחה. אומברטו העני מוציא את מיטב כספו כדי להגיע לכלבייה העירונית, שם לשמחתו הרבה הוא מוצא את פלאג טרם הרדמתו. כשהוא חוזר למלון עם כלבו פלאג הוא מתכנן להתאבד באמצעות קפיצה למסילת הרכבת החשמלית הניצבת מבעד לחלון חדרו, אך מתחרט ברגע שהוא רואה את פלאג ישן על המיטה לבדו.

אומברטו אורז את חפציו, ועוזב בדממה, כאשר רק עוזרת הבית רצה בעקבותיו ומספיקה להיפרד ממנו לשלום. הוא נוסע למעון לכלבים שבפאתי רומא, אך נרתע מהשאיר שם את פלאג לאחר שראה את תגובת הכלב למקום. הוא מנסה לקבץ נדבות אך לא מסוגל לפשוט את ידו לצדקה. הוא ממשיך לגן הציבורי ומציע לילדה קטנה לקבל את הכלב בחינם, אך למרות רצונה, האומנת שליוותה אותה מסרבת בתוקף ועוזבת את המקום. אומברטו אף חושב להותיר את הכלב בגן הציבורי מבלי להפקידו בידיים אוהבות, אך פלאג רודף אחריו ולא עוזב אותו.

אז גמלה בליבו של אומברטו ההחלטה להתאבד יחד עם פלאג, והוא מנסה לעשות זאת על ידי קפיצה למסילת הרכבת. אלא שברגע האחרון פלאג חומק מבין ידיו ומתרחק ממנו. אומברטו לא יכול לשאת את המחשבה שלא יהיה מי שידאג לפלאג, וחוזר בו מניסיונו ליטול את חייהם. אך פלאג לא מוכן להתקרב אל אומברטו לאחר שזה ביצע מעשה מחפיר זה, ובורח ממנו חזרה לגן הציבורי, מסתתר מפניו. אומברטו רודף אחריו ומשחק עמו באיצטרובל, וכך השניים מתפייסים וממשיכים בהליכה אל הלא נודע.

גישתם של דה סיקה וזוואטיני לסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

זוואטיני ראה ב"אומברטו דה" המשך ישיר לשלושת סרטי הנאו ריאליזם החשובים הקודמים שיצר עם ויטוריו דה סיקה ("מצחצחי הנעליים", "גונבי האופניים" ו"נס במילנו"):

הסיבה שלא סיפקנו פתרונות למצוקה של (...) אומברטו דה, נובעת מתוך רצון שלנו לומר לצופה שהוא זה שחייב למצוא את הפתרון. איש לא יוכל לעשות זאת במקומו

זוואטיני אחרי צאת סרטו "אומברטו דה"

דה סיקה ראה בו את סרטו האהוב ביותר:

טרגדיה על כל אותם בני אדם המוצאים עצמם מנותקים מן העולם שהם עצמם סייעו בהקמתו, טרגדיה המסתתרת מאחורי שתיקה אך מתפרצת לעתים בהפגנה רועמת או באקט כמו התאבדות... חברה המרשה לדברים כאלה לקרות היא חברה אבודה

הסרט בראי הנאו ריאליזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט נחשב לאחד השיאים של האסכולה הנאו ריאליסטית. השחקן הראשי המשחק את אומברטו דה הוא שחקן לא מקצועי בשם קרלו בטיסטי, פרופסור לפילוסופיה בחייו הפרטיים. הסרט מתעמק בעולמו הרגשי של אומברטו דה ופחות בבעיה החברתית הרחבה של הזיקנה. הקשר בין אומברטו לכלבו, פלאג, מזכיר מאוד את הקשר שבין האב לבנו בגונבי האופניים. כפי שב"גונבי האופניים" הבן מתרחק מאביו לאחר שהוא מנסה לגנוב זוג אופניים, כך גם ב"אומברטו דה" הכלב מתרחק מאומברטו לאחר שהוא מנסה להתאבד.

אומברטו דה מייצג את האדם במצבו הנואש ביותר. לעת זיקנתו, אפילו התקווה לא נותרה לו כדי להתנחם בה, ובעוד שכל חייו הצליח להתקיים בכוחות עצמו גם אם במאמצים רבים, כעת הוא נתון לחלוטין לחסדי הזולת ואף אינו מסוגל לזכות בהם. אנדרה באזן כתב כי "עד שראיתי את 'אומברטו דה' האמנתי ש'גונבי האופניים' הוא הדוגמה הקיצונית והמושלמת ביותר לסרט ריאליסטי".

אינגמר ברגמן אמר כי זהו הסרט האהוב עליו ביותר.[2]

מועמדויות לפרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אומברטו דה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ .בקולנוע, דבר, 1 במרץ 1955
  2. ^ Bergman about other filmmakers, קרן אינגמר ברגמן