גונבי האופניים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
גונבי האופניים
Ladri di biciclette
Prodimage 32512.jpg
בימוי ויטוריו דה סיקה
הופק בידי ג'וספה אמטו
תסריט ויטוריו דה סיקה, צ'זרה דזבטיני, סוזו צ'קי ד'אמיקו, ג'רארדו גריירי, צ'זארה זאוואטיני (סיפור), לואיג'י ברטוליני (רומן)
עריכה ארלדו דה רומא עריכת הנתון בוויקינתונים
שחקנים ראשיים למברטו מג'וראני, אנצו סטאיולה
מוזיקה אלסנדרו צ'יקוניני עריכת הנתון בוויקינתונים
צילום קרלו מונטואורי עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה איטליה עריכת הנתון בוויקינתונים
חברה מפיצה Ente Nazionale Industrie Cinematografiche, Arthur Mayer & Joseph Burstyn
שיטת הפצה וידאו על פי דרישה עריכת הנתון בוויקינתונים
הקרנת בכורה 24 בנובמבר 1948 בבריטניה, 12 בדצמבר 1949 בארצות הברית
משך הקרנה 90 דק' עריכת הנתון בוויקינתונים
שפת הסרט איטלקית עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה סרט דרמה, סרט אמנותי עריכת הנתון בוויקינתונים
הכנסות באתר מוג'ו bicyclethief
פרסים
  • מועצת ביקורת הקולנוע האמריקנית: עשרת הסרטים הטובים ביותר
  • פרס מועצת ביקורת הקולנוע האמריקנית לסרט הטוב ביותר עריכת הנתון בוויקינתונים
דף הסרט ב־IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

גונבי האופנייםאיטלקית: Ladri di biciclette) הוא סרט נאו־ריאליסטי איטלקי משנת 1948 שביים ויטוריו דה סיקה, והוא מספר את סיפורו של איש עני התר ברחובות רומא אחר אופניו הגנובים, שלהם הוא זקוק לצורכי עבודתו. הסרט מבוסס על רומן באותו שם, פרי עטו של לואיג'י ברטוליני. בסרט מככבים למברטו מג'וראני כאב ואנצו סטיולה כבן.

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט מספר את סיפורו של אנטוניו ריצ'י, עובד מובטל המשיג עבודה בהדבקת מודעות. התקופה היא עיצומו של השפל הכלכלי הגדול שאליו נקלעה כלכלת איטליה בתום מלחמת העולם השנייה. כדי לשמור על עבודתו עליו להחזיק אופניים, ולכן ממשכנת אשתו מריה את מצעי חתונתם כדי להשיג את הכסף הדרוש לפדיית אופניו הממושכנים.

בשלב מוקדם של הסרט נגנבים האופניים, וביתר הסרט עוסקים אנטוניו ובנו ברונו בחיפוש אחריהם. לאחר מאמצים רבים עולה בידו של אנטוניו לאתר את הגנב (שהספיק בינתיים למכור את האופניים) ומזמינים את המשטרה. ברם, מאחר שאין בידם כל הוכחה, ובנוסף לכך נאותים שכני הגנב להעניק לו אליבי מופרך, הוא נוטש את משימתו זו.

בסיום הסרט, אנטוניו, ששואף נואשות להחזיק בעבודתו, מנסה לגנוב אופניים בעצמו. הוא נתפס ומושפל לנגד עיניו של בנו, אולם בעל האופניים מסרב להגיש תלונה נגדו, בהבינו כי ההשפלה היא עונש חמור דיו. אנטוניו ובני משפחתו ניצבים בפני עתיד עגום כשמסתיים הסרט, ולכך מתווספת הבנתו של אנטוניו כי הוא אינו עליון מוסרית על הגנב.

סגנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

גונבי האופניים נודע ביותר בשל היותו סרט מזרם הנאו־ריאליזם האיטלקי, תנועה שתחילתה בסרט "אובססיה" של לוקינו ויסקונטי משנת 1943, וניסתה להעלות את סף המציאותיות של הקולנוע[דרושה הבהרה]. בהולכו אחרי תפישות אלו של התנועה, צילם דה סיקה אך ורק באתר ברומא, ובמקום להשתמש בשחקנים מקצועיים, הוא נעזר באנשים רגילים בלי שום ניסיון במשחק; לדוגמה, השחקן הראשי למברטו מג'וראני היה פועל בבית חרושת. המצלמה שצילמה בסגנון תיעודי עזרה להעביר את התחושה כי הסרט הוא אכן על אנשים אמיתיים.

שם הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכותרת המקורית באיטלקית, מתורגמת באופן מילולי לאנגלית כ"גונבי האופניים" (Bicycle Thieves), כפי שהיה באנגליה למשל. אולם בארצות הברית, הופף הסרט כ"גונב האופניים" (Bicycle Thief), כך שעל פי מבקר הקולנוע – פיליפ פרנץ', מהעיתון "האובזרבר" – הכותרת האחרת מוליכה שולל, מכיוון שהגיבור הנואש נעשה לבסוף גנב אופניים בעצמו.

הכרה ופרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט זכה בפרס אוסקר לשם כבוד כסרט הטוב ביותר בשפה זרה שהופץ בארצות הברית באותה שנה (קטגוריית הסרט בשפה הזרה צורפה לאוסקר רק ב-1957), בפרס באפט"א לסרט הטוב ביותר בכל שפה שהיא לשנת 1950 ובפרס גלובוס הזהב לסרט הזר הטוב ביותר. הסינדיקט האיטלקי הלאומי לעיתונאי הקולנוע העניק לסרט פרסים רבים והוא נחשב לסרט קלאסי. הסרט זכה גם בפרס לסרט הטוב ביותר בשפה זרה מטעם מבקרי הקולנוע של ניו יורק לשנת 1949.

דווקא באיטליה נתקבל הסרט בביקורות לא אוהדות. חוץ מהמפלגה הקומוניסטית האיטלקית שתמכה בסרט, גונו הסרט ויוצריו על ידי העיתונות המקומית כמי שמשחירים את תדמיתה של איטליה ויש שאף ביקשו להחרימו.[1]

השפעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אורי זוהר העיד שזהו אחד מהסרטים הבודדים שיצא ממנו בסיום עם דמעות. על השפעת הסרט עליו אמר[2]: ”הבנתי שמי שמבין ויודע קולנוע, עושה את זה בסמטה. עם אבן. עם דלת של בית. עם צריף. עם בן אדם. שניים.”
  • הבמאי האיטלקי אטורה סקולה בסרטו C'ervamo tanto amati ("אהבנו כל כך") משנת 1974, משתמש ב"גונבי האופניים" כנקודה עיקרית להערצה כמו גם לביקורת. ניקו, אחת הדמויות, נעשה אובססיבי לגבי הסרט. סרטו של סקולה מוקדש לדה סיקה.
  • הסרט העלילתי, Pee-wee's Big Adventure, משנת 1985, המציג את Pee-Wee Herman, המנסה לאתר את אופניו הגנובי, הוא עיבוד חופשי של "גונבי האופניים".
  • בשנת 1989 הפיק הבמאי האיטלקי מאוריציו ניקטי (אנ') את הסרט "גונבי הסבונים" – פרודיה על הקולנוע הנאו־ריאליסטי האיטלקי .
  • הסרט הסאטירי ההוליוודי, "השחקן" משנת 1992, שאותו ביים רוברט אלטמן, משתמש ב"גונבי האופניים" כסמל לסרט מושלם שאינו הוליוודי, בעל סיום נוגה ומהסוג שאינו מקובל בהוליווד.
  • בפרק מתוך הסדרה "אלה הם חיי", מנסה אנג'לה ליזום את הדייט הראשון שלה עם ג'ורדן בצפייה ב"גונבי האופניים". בריאן לועג לתוכניותיה ושואל: ”האם את חושבת כי ג'ורדן קטלאנו יבין מילה אחת מ'גונבי האופניים'? את מבינה את זה רק כיוון שאני מסביר לך.”

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא גונבי האופניים בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]