אינגמר ברגמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אינגמר ברגמן במהלך הפקת הסרט "תותי בר"

אינגמר ברגמןשוודית: Ingmar Bergman, ‏ ) (14 ביולי 1918 - 30 ביולי 2007) היה במאי קולנוע, במאי תיאטרון, תסריטאי ושחקן שוודי. אחד השוודים המפורסמים ביותר בעולם, ואחד מהאישים המפורסמים ביותר בהיסטוריה של הקולנוע.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברגמן נולד באופסלה שבשוודיה ב-14 ביולי 1918. אביו היה כומר לותרני ואינגמר גדל כשהוא מוקף בדימויים דתיים. הוא למד באוניברסיטת סטוקהולם והתעניין בתיאטרון ומאוחר יותר גם בקולנוע.

בסוף שנות השלושים החל לביים הצגות חובבים. במהלך שנות הארבעים החל לעבוד כתסריטאי בחברת הסרטים השוודית ובשנת 1946 קיבל הזדמנות לביים את סרטו הראשון, משבר Crisis. החל מנקודה זו, עבד בקצב מהיר על מספר סרטים והצגות בשנה. אולם בשנים הראשונות כמעט כל סרטיו נכשלו כלכלית, גם אם הביקורת השוודית העריכה חלק מהם. רוב סרטיו בשנות הארבעים ושנות החמישים המוקדמות הוקרנו מחוץ לשוודיה בפסטיבלי קולנוע, אבל לא זכו לתשומת לב מיוחדת או להפצה מסחרית. ברגמן תוך חשש כי לא ימצא בעתיד מימון לעשיית יצירות נוספות בקולנוע או בתיאטרון,

הפרציה הבינלואמית שלו התחרשה בשנת 1955, עם הקרנת סרטו חיוכי ליל קיץ (1955) Sommarnattens leende בפסטיבל קאן. הסרט, קומדיה רומנטית על חילופי זוגות עם רמזים לשיקספיר ולתיאטרון הצרפתי של המאה-17, הפך לאחד מן הסרטים המדוברים של הפסטיבל, זכה בו בפרס מיוחד והפך ללהיט בינלאומי. הצלחת הסרט איפשרה לברגמן לקבל מימון לסרטים תוך קבלת חופש אמנותי. הסרטים שלו הפכו לאישייים יותר וקודרים יותר, כאשר מנקודה זו מעמדו בשוודיה ובעיקר בעולם הוא של אמן גדול וחשוב.

במהלך שנות הששים מונה ברגמן למנהל אמנותי של התיאטרון השוודי, העמדה הבכירה ביותר בעולם התיאטרון במדינה. באותה תקופה עבד בחורף על הצגות תיאטרון ובקיץ צילם סרטים, כאשר אתר הצילומים הקבוע שלו הפך להיות האי פורה, בו גם קבע את ביתו.

ב־1970 קיבל את פרס אירווינג ג. ת'ולברג למפעל חיים בטקס האוסקר. בנוסף, זכה ברגמן בשלושה פרסי אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר, כמו גם לכמה מועמדויות לאוסקר על תסריט ובימוי, אולם הוא מעולם לא הגיע לטקס על מנת לקבל את הפרס.

בשנת 1976 נעצר ברגמן בחשד להעלמות מס. הוא לקה בהתמוטטות עצבים ובעקבות זאת עזב את שוודיה[1] ועבר לחיות במינכן בגרמניה, בה המשיך לעבוד בתיאטרון ובקולנוע.

ב־1982 חזר ברגמן לעבוד במולדתו וביים את הסרט "פאני ואלכסנדר", סרט אותו החשיב כאישי ביותרו כמפואר ביותר בקרירה שלו. הוא ביקש לראות בסרט סיכום של יצירתו הקולנועית והכריז שזה יהיה סרטו האחרון, ולאחריו יתרכז יותר בעבודתו בתיאטרון. מאז ביים כמה סרטי טלוויזיה, וכתב מספר תסריטים, והמשיך לעבוד בתיאטרון עד ימיו האחרונים.

ברגמן נפטר ב-30 ביולי 2007 בביתו באי פוֹרֶה (Fårö), בדרום מזרח שוודיה, בהיותו בן 89.

ברגמן נישא חמש פעמים, ובנוסף קיים קשרים רומנטיים עם השחקניות הרייט אנדרסון, ביבי אנדרסון וליב אולמן. הוא היה אב לתשעה ילדים.

יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברגמן ביים יותר מ־40 סרטי טלוויזיה וקולנוע, ומספר רב מאוד של מחזות בשוודיה ומחוצה לה. סרטיו עוסקים לרוב בשאלות קיומיות על מוסר, בדידות ואמונה. הם לרוב מאוד ישירים ולא מסוגננים יתר על המידה. ברגמן הצליח להשתמש במדיום הקולנועי, התעשייתי, ככלי הבעה מאוד אישי, שיכול לעסוק גם בבעיות קיומיות ופסיכולוגיות וגם באירועים מוחשיים של חיי היומיום. רבים מסרטיו התבססו על מעט מאוד דמויות או אירועים, כאשר רבים מסרטיו הציגו התרחשות במהלך יממה אחת בלבד.

כבמאי העדיף ברגמן גישה אינטואיטיבית על פני גישה אינטלקטואלית, ונקט בגישה לא אגרסיבית כלפי שחקניו. הוא חש כי יש לו אחריות גדולה כלפי שחקניו, אותם ראה כשותפים לעשייה הנתונים במצב פסיכולוגי עדין. הוא טען כי במאי צריך להיות כן ותומך בשחקנים, כדי שיוכלו להפיק את עבודתם הטובה ביותר. במהלך השנים נתן ברגמן לשחקניו יותר חופש באלתור הטקסטים. בסרטיו האחרונים כתב את הרעיונות העומדים מאחורי הדיאלוגים, ונתן לשחקנים לאלתר אותם בעצמם, תוך שהוא מקפיד לשמור שהשיחה תתפתח בכיוון אליו התכוון.

בסרטיו של ברגמן השתתפו כמה שחקנים "קבועים" בהם מקס פון סידוב, ביבי אנדרסון, הארייט אנדרסון, גונר ביורנסטראד, ארלנד יוספסון, אינגריד תולין וליב אולמן הנורווגית. ברגמן כתב בדרך כלל את התסריטים לסרטיו בעצמו, אחרי שחשב עליהם במשך חודשים ואפילו שנים. רק אז ניגש למלאכת הכתיבה עצמה (שנחשבת בעיניו כמלאכה מייגעת). כמה מסרטיו המוקדמים יותר מבוססים על מחזות או כתובים בשיתוף עם תסריטאים אחרים. ברגמן אף כתב כמה נובלות ואוטוביוגרפיות.

מסרטיו המפורסמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • גשם על אהבתנו (1946) Det regnar pa var Kärlek
  • סודותיה של אשה (1952) Kvinnors väntan
  • קיץ עם מוניקה (1953) Sommaren med Monika
  • שיעור באהבה (1954) En lektioon I kärlek
  • חיוכי ליל קיץ (1955) Sommarnattens leende
  • תותי בר (1957) Smultronstället
  • החותם השביעי (1957) Det Sjunde inseglet
  • מעיין הבתולים (1960) Jungfrukällan
  • עין השטן (1960) Djävulens öga
  • מבעד לזכוכית אפלה (1961) Såsom i en spegel
  • השתיקה (1963) (Tystnaden)
  • בושה (1968) Skammen[2]
  • תשוקתה של אנה (Passion, En (1969
  • פרסונה (Persona (1966
  • תמונות מחיי נישואין (1973) Scener ur ett äktenskap
  • זעקות ולחישות (1973) Viskningar och rop
  • חליל הקסם (1975) Trollflöjten
  • פנים מול פנים (1976) Ansikte mot ansikte
  • סונטת סתיו (1978) Höstsonaten
  • מחיי המריונטות (1980) Aus dem Leben der Marionetten
  • אחרי החזרה (1984) Efter repetitionen
  • פאני ואלכסנדר (1982) Fanny och Alexander
  • ילדי יום ראשון (1992) Söndagsbarn

ספריו בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ילד יום א', משוודית - חנה קרוגיוס-קלמר, ספרית פועלים, 1997.
  • כוונות טובות , משוודית חנה קרוגיוס-קלמר, עם עובד, 1993.
  • לטרנה מאגיקה, משוודית רות שפירא, עם עובד, 1991.
  • פאני ואלכסנדר, משוודית - מרים שוסטרמן, זמורה ביתן, 1987.
  • תמונות מחיי נישואין, תרגם משוודית איתמר אבן זהר, (איתמר אבן-זהר), זמורה ביתן, 1976.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אינגמר ברגמן בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ טד פרויס, בחירות ומיסים, דבר, 14 ביולי 1976
  2. ^ צבי ינאי, ‏על מה הבושה ב”בושה”?, מחשבות 29, פברואר 1970, עמ' 4–8