אוניות הקו בצי הבריטי

אוניות הקו בצי המלכותי הבריטי היו עמוד השדרה של הצי הבריטי החל מהמאה ה-17 ועד הופעתן של אוניות המערכה המוקדמות באמצע המאה ה-19. בכל הציים האירופים היו אוניות הקו אוניות המלחמה הראשיות, ואולם הצי הבריטי, שהיה אז הצי הגדול בעולם והצי שנהנה מעליונות ימית בלתי מעורערת (במיוחד מאז קרב טרפלגר) הביא אוניות אלה לשיא התפתחותן.

רקע: אוניות הקו

ערך מורחב – אוניית קו

אוניות הקו היו אוניות המלחמה העיקריות בציים האירופיים, החל במאה ה-17 ועד אמצע המאה ה-19. המושג אוניית קו נוצר עם התפתחות הטקטיקה הימית במהלך המאה ה-17. עד אמצע המאה התנהלו קרבות ימיים ללא סדר כלשהו. כל אונייה מצאה לעצמה יריב, והתמודדה מולו בדו-קרב אחד מול אחד. אולם, במהלך המאה ה-17 החלו הציים, בעיקר הצי הבריטי וההולנדי לסדר את כל אוניות המלחמה בטור עורפי. הצי היה נכנס לקרב בטור ארוך, וכך ניתן היה לרכז את האש. בנוסף, בדרך זו היה מתגלה לאויב רק הצד החמוש והמוגן יותר של האוניות, ואילו הצדדים הפגיעים יותר - החרטום, ובמיוחד הירכתיים - היו מוגנים. בטור היו רק אוניות שהיו יכולות לעמוד באש של אוניות האויב ולהוות חלק משמעותי מכוח האש של הצי שלהן. מכאן נגזר השם אוניית קו - אונייה היכולה להיות חלק מהמערך הטורי (line of battle).

אוניית קו הייתה אוניית מפרשים בעלת שלושה תרנים. צוות של אוניית קו מנה כמה מאות מלחים וקצינים; המספר יכול היה לנוע בין 500 איש עד קרוב לאלף. חימושה העיקרי של אוניית קו הייתה תותחים ימיים בקטרים שונים.

דירוג אוניות הקו בצי הבריטי

ערך מורחב – שיטת דירוג האוניות בצי המלכותי הבריטי

במאה ה-17 היו אוניות הקו אוניות בעלות שני סיפוני תותחים (double decker) שנשאו 50 תותחים; במאה ה-18 כבר היו אוניות גדולות ובעלות חימוש כבד בהרבה. הצי הבריטי הנהיג שיטה לדירוג אוניותיו, על פיה רק אוניות בדרגות הראשונה עד השלישית היו חלק מהמערך הטורי.

אוניית הקו אה"מ ויקטורי, אוניית קו מדרגה ראשונה, בקרב טרפלגר. ציור של ויליאם טרנר משנת 1822

למעלה: אוניית קו מדרגה שלישית. למטה:חתך אורך של אונית קו מדרגה ראשונה. 1728.

אוניות מדרגה ראשונה (first rate) נשאו 100 תותחים ומעלה, בשלושה סיפוני תותחים; בסיפון התותחים התחתון תותחי 32 ליטראות. באמצעי 24, ובעליון 18 ליטראות. לאוניות אלה היה צוות של 850 איש ויותר, והן הוצבו בדרך כלל במרכז טור האוניות. אך מכיוון שסיפון התותחים התחתון היה קרוב כל כך לפני המים, הרי שבמצב של גלים גבוהים מדי לא ניתן היה להפעיל את התותחים של אותו סיפון. עובדה זו, וכן העובדה שהאוניות היו גדולות ומסורבלות, ויקרות מאוד לתפעול, הביאו לכך שהן היו בדרך כלל אוניות הדגל של האדמירל שפיקד על הצי. לא נבנו אוניות רבות מסוג זה.

אוניות מדרגה שנייה (second rate) היו למעשה דגם קטן יותר, ולכן זול יותר, של אוניות מדרגה ראשונה. הן נשאו 90 עד 98 תותחים, קלים יותר מאלו של הדרגה הראשונה - 32 ליטראות בסיפון התחתון, אך 18 ו-12 ליטראות בסיפונים הגבוהים יותר, ו-750 אנשי צוות. גם הן סבלו מהמגבלות של אוניות מדרגה ראשונה, ואוניות מדרגה שלישית היו יכולות להתמודד איתן, אך בקרב צמוד היה לעוצמת האש שלהן יתרון. בנסיבות שבהן היה יקר מדי להשתמש באוניות מדרגה ראשונה, כמו למשל בציים שהיו באתרים מרוחקים, נעשה שימוש באוניות מדרגה שנייה.

אוניות מדרגה שלישית (third rate) - אלו היו אוניות שנשאו 64 עד 80 תותחים. רוב אוניות הקו היו מסוג זה, כאשר הדגם שהיה הנפוץ ביותר היה אוניית קו בת 74 תותחים, שנקראו בקיצור 74 (Seventy Four). באוניות אלו היו שני סיפוני תותחים, כשבתחתון תותחי 32 ליטראות ובעליון - 18 ליטראות. לאוניות אלו היה צוות בן 600 עד 650 איש, והן היו המיזוג הטוב ביותר בין עוצמת אש, יכולת תמרון, ועלות כלכלית.

אוניות מדרגה רביעית (fourth rate) - אוניות אלו היו אוניות הקו של המחצית הראשונה של המאה ה-18, ונשאו 50-60 תותחים בני 18 ליטראות. בשיאן של אוניות הקו הגדולות, נחשבו אוניות אלו כבעלות עוצמת אש חלשה מדי, וחלשות מדי לקו העיקרי. למרות זאת שימשו אוניות אלו בקרבות, בעיקר בים הבלטי (קרב קופנהגן) וזאת בשל השוקע הנמוך שלהן. זו הסיבה שאוניות מדרגה זו השתתפו גם בקרב קמפרדאון. למרות זאת, אונייה מדרגה זו השתתפה גם בקרב הנילוס. אולם, אוניות אלו שימשו בעיקר לתפקידים שאינם חלק מתפקידי הטור העורפי, כמו ליווי שיירות, הגנת חופים, ועוד. בצי ארצות הברית היו פריגטות גדולות, בנות 44 תותחים, שהיו קרובות מאוד בכוחן לאוניות אלו.

אוניות מדרגה חמישית (fifth rate) היו בעיקר פריגטות. הן נשאו תותחים בסיפון אחד, במגוון רב של תצורות, החל מפריגטות שנשאו 32 תותחים בני 12 ליטראות וכלה בכאלו שנשאו 40 תותחים בני 24 ליטראות.

אוניות מדרגה שישית (sixth rate) היו פריגטות קטנות יותר, בעלות 22 או 28 תותחי 9 ליטראות.

החיים באוניית הקו

כוח אדם ומשמעת

מלחים בצי הבריטי, 1854

באותה תקופה לא היה מנגנון גיוס מסודר, וגם לא הייתה שיטה מסודרת לאימון מלחים חדשים. הרעיון של הצטרפות מסודרת לצי, מרצון, לא עלה כלל על הדעת. בעת מלחמה, כשהתעורר הצורך לאייש במלואו את הצי המלכותי - סדר גודל של למעלה מ-120,000 איש - נוצר קושי חמור. הקושי נבע פשוט ממספרם המצומצם של המלחים הזמינים, וכאמור, לא היה מנגנון אימון שיכשיר מלחים חדשים. על המלחים הקיימים התחרו שלושה גופים: צי המלחמה, צי הסוחר, ופריבטירים; יש מי שטוען שהבעיה העיקרית הייתה בתנאי החיים הקשים של המלחים, אך הדבר אינו נכון. תנאי החיים של המלחים היו אמנם קשים ומאוד לא נוחים במושגי המאה ה-21, אך במושגי המאה ה-18 היו אלו תנאים סבירים בהחלט, ואף טובים במידה מסוימת מהתנאים בחוף (אם כי השכר היה קצת יותר נמוך). מכאן שהבעיה לא הייתה בתנאים, אלא בזמינות כוח האדם.

המלחים שהיו בצי היו משלוש קבוצות. ראשית, היו מתנדבים, אנשים שפנו מרצונם לשירות בצי. מתנדבים קיבלו מעין מענק הצטרפות לצי, מענק שהיה בעל ערך למי שהיה זקוק לו מאד; רבים מהמתנדבים לא הבינו שממענק זה מנוכה עלות הערסל שלהם, המדים, ועוד מספר פריטים. גורם חשוב להתנדבות היה הרצון להימלט מצרות בחוף: אנשים שנחשדו בפשעים קטנים, כמו אי-החזר חובות, וכדומה, היו יכולים למצוא מקלט בטוח על גבי אוניות הצי. הצי הבריטי סירב להסגיר בעלי חוב שחובם היה קטן מ-20 ליש"ט.

הקבוצה השנייה, שהייתה הקבוצה העיקרית הייתה קבוצת המלחים שגויסו בכפייה (pressed men). החוק הבריטי קבע שניתן לגייס לצי, בעל כורחו, כל מלח שגילו מ-18 עד 55; שתי הגדרות (הגדרת "מלח" והגדרת הגיל) שזכו לפירוש נרחב למדי. הצי הציב קצינים בכל נמל, ואלו אספו חוליות של אנשי זרוע מקומיים שסרקו את הנמלים ואת ערי הנמל בחיפוש אחרי מלחים.

תהליך הגיוס בכוח נתפס בפולקלור הבריטי כמהלך שבו נחטפו אנשים תמימים מבתיהם. בפועל היו רוב המגויסים בעל כורחם מלחים בצי הסוחר, שחיפשו את העסקה הטובה ביותר מבחינתם; היו לא מעט מלחים שערקו מן הצי אל צי הסוחר, וגם בכיוון הפוך. מבחינה סטטיסטית אירעו רוב העריקות ב-18 החודשים הראשונים של השירות; לאחר תקופה כזו כבר לא היה משתלם כלכלית למלח לערוק.

קבוצה השלישית של מתגייסים היו אנשים שנשלחו כמכסה (quota) שהוטלה על כל מחוז בבריטניה. המחוזות השונים היו אמורים לספק מספר מסוים של אנשים לטובת הצי. בפועל, נשלחו בדרך כלל פושעים ואסירים; לאסירים הייתה העסקה משתלמת, שכן אף על פי שסיכנו את חייהם והעמידו עצמם תחת עולה של משמעת חמורה, הרי שבדרך זו היו יכולים להימלט מעונשם ואף לזכות בפנסיה ממשלתית בסוף השירות (תאורטית לפחות; לעיתים קרובות לא שולם שכרם של המלחים במועד, וגם לא במלואו, אם בכלל).

המלחים נחלקו למלחים פשוטים (ordinary seaman) ולמלחים כשירים (able seaman). מלח עלה בדרגה לאחר שירות של כשנתיים, אך היה יכול לאבד אותה בגין עבירות משמעת שונות.

משמעת

המשמעת על סיפון אוניות הקו, כבכל הצי הבריטי, הייתה קשוחה מאוד, וכללה לעיתים קרובות ענישה גופנית. אולם, המשמעת הנוקשה לא הייתה יוצאת דופן; מערכת המשפט של אותה תקופה לא הכירה כלל מושגים אחרים של ענישה, ועונשי תלייה ניתנו לעיתים קרובות, על עבירות קלות מאוד בעיני בן דורנו.

בים ניתן עונש מוות, בתלייה, על מרד, בגידה או עריקה. עונש מוות ניתן גם על מעשה סדום, אולם נרשמו מקרים בודדים בלבד של הוצאה להורג מסיבה זו. הוצאה להורג הייתה יכולה להתבצע רק לאחר משפט צבאי בבית דין צבאי שהיה מורכב מחמישה קפטנים. קפטן לא יכול היה להוציא להורג על דעת עצמו, ולפיכך התבצעו רוב ההוצאות להורג רק כאשר היו מספר אוניות ביחד, בדרך כלל בשייטת או פלגה. ההוצאה להורג התבצעה עם עלות השחר, על אחד מתרני האונייה (התלייה התבצעה מקצה אחד ממוטות הרוחב של התרנים, yardarm). כל צוות האונייה היה מתייצב לצפות בהוצאה להורג, וסירות מלאות במלחים מאוניות אחרות היו מגיעות לצפות בהוצאה להורג גם הן, כדי לראות את העונש וגם כדי למנוע מרידה בין מלחי האונייה שבה התבצעה התלייה.

עונשים אחרים כללו בעיקר עונשי מלקות. למש"קי המשמעת היו מקלות שבהם היו מכים מלחים שעברו עבירות קלות, כמו איחור קל במילוי פקודה. על עבירות חמורות יותר היה המלח מולקה בשוט שיוצר מחבל, שנפרם. שוט זה נקרא בפי המלחים "החתול בעל תשעת הזנבות" (cat o' nine tails). המלח העבריין היה זה שבדרך כלל פרם את החבל והכין לעצמו את השוט. את המלקות נתנו מש"קי המשמעת (Bousun's Mate), בנוכחות כל צוות האונייה. כעיקרון, לקפטן היה מותר להורות על עונש של עד 12 מלקות ללא משפט צבאי מסודר, אך עונשים כבדים בהרבה היו נפוצים מאוד. במקרים חמורים של מרידה או הפרת משמעת חמורה מאוד (כמו הכאת קצין או מש"ק) היה בית דין צבאי יכול להורות על עונש שנקרא "הלקאה בכל הצי" (flogging around the fleet). העבריין היה נענש ב-500 מלקות, עונש שהיה למעשה עונש מוות.

למרות החומרה שבעונש לא התלוננו המלחים על תנאי המשמעת, אדרבא: בעת המרידות הגדולות שהיו בצי הבריטי, בנור (nore) ובספיטהד (spithead) ב-1797 השתמשו הצוותים המורדים עצמם בעונשי מלקות כלפי מלחים סוררים.

קצינים ודרגות

ערך מורחב – קומודור (תואר)

ערך מורחב – אדמירל

קצינים באוניות החלו את שירותם כנערים (הוריישו נלסון החל את שירותו כנער בן 12). גם במקרה זה לא היה מנגנון איתור וגיוס מסודר. הנערים התקבלו לשירות כטובה אישית של הקפטן לידיד, הודות להשפעה של קרוב בעל השפעה, ואף כתמורה לחוב שנמחק. לאחר לפחות שש שנות שירות, מתוכן לפחות שנתיים של הכשרה כפרח קצונה (midshipman), יכול היה הקצין הצעיר לגשת לבחינות ההסמכה לקצונה.

הקצינים באוניות היו כולם בעלי דרגת לפטננט. אין להשוות דרגה זו לדרגה המודרנית, המקבילה לדרגת סגן בצה"ל; ההשוואה הנכונה היא לתפקידי קצין ראשון, שני, וכן הלאה, באוניות צי הסוחר כיום. באוניית קו היו חמישה קצינים כאלו, כאשר הלוטננט הראשון היה סגנו של הקפטן ולמעשה ניהל את כל ענייני האונייה בשיגרה; דרגתו מקבילה כיום לדרגת רב-סרן בערך.

התפקיד המשמעותי והמהותי ביותר באונייה היה תפקיד הקפטן. מפקדי אוניות מלחמה קטנות יחסית (דרג ששי ומטה) היו בדרגת קומנדר, שהייתה דרגה אחת לפני הדרגה הנכספת, קפטן, אם כי כלל לא היה מובטח שקומנדר יהפוך לקפטן. לעיתים לא נדירות הפכה דרגה זו לתחנה הסופית בקריירה של קצין.

דרגת קפטן בצי הבריטי נקראה גם post captain, כלומר קפטן רשום - מי שדרגתו נרשמה באדמירליות ופורסמה ברשומות הצי.

התקדמותו של קצין מדרגה לדרגה הייתה תלויה בהשפעה של הפטרון שעמד מאחוריו. לא היה מנגנון קידום מסודר; קצין שהפטרון שלו נפטר או איבד מהשפעתו היה עלול לאבד את סיכויו להתקדם. בעיניו של המתבונן מן המאה ה-21 נראית שיטה זו מושחתת ולכל הפחות לא יעילה, ואכן היו בה חסרונות רבים. עם זאת, מכיוון שהפטרון נשפט גם לפי ערכם של נתמכיו, היו הפטרונים עושים מאמץ מסוים להקפיד על רמתם של מי שקידמו.

כאמור, השפעת הפטרונים הייתה חשובה מאוד, אך ניתן היה להתקדם גם בזכות הצטיינות בקרב; זו הייתה דרך פחות מצויה.

לאחר שקצין הגיע לדרגת קפטן, היה מסלול הקידום שלו פונקציה של הוותק שלו כמפקד. האדמירליות עיכבה, אמנם, את קידומם של קצינים לא יעילים, אך באופן כללי הגורם הקובע היה, כאמור, הוותק. קפטן של אוניית קו מדרגה רביעית היה זוטר יחסית לקפטן של אוניית קו מדרגה שנייה.^{[דרוש מקור]} לא הייתה לכך עדות בסימני הדרגה של הקפטן (למעט הבדל קל בין קפטן בעל פחות משלוש שנות ותק וקפטן עם ותק מעל שלוש שנים)^{[דרוש מקור]}, אך הקפטנים הכירו היטב את רשימת המפקדים, וכל אחד ידע את מקומו בסולם הוותק של כלל הצי.

ההחלטה על קידומם של קצינים הייתה בידי האדמירליות בלונדון, אך לאדמירלים הייתה השפעה על הקידום; לאדמירלים במקומות מרוחקים הייתה השפעה כמעט מוחלטת על הצי בפיקודם. הכוח להשפיע על קידום היה אחד ממקורות הכוח החשובים של האדמירלים.

כאמור, לאחר קבלת דרגת הקפטן היה מסלול הקידום פונקציה של וותק בלבד. קפטן ותיק ומנוסה עשוי היה לקבל מינוי כקומודור (commodore), מפקד פלגת אוניות שהיא חלק מהשייטת העיקרית. קומודור מקביל בערך לבריגדיר גנרל, אך זה היה בעיקר תפקיד ולא דרגה. גם המינוי לדרגת אדמירל היה פונקציה של ותק; אם הקפטן היה חי מספיק זמן, מובטח לו שבסופו של דבר יהיה אדמירל. האדמירל הניף דגל על אונייתו, שסימן אותו כבעל דרגה כזו; מכאן הכינוי באנגלית "דרגת דגל" (flag rank) שבאה לתאר אדמירל.

תפקידים ואנשים באוניית הקו

הקפטן היה מפקד האונייה. הלוטננט הראשון היה סגנו, והיה אחראי על ניהול האונייה בעת שגרה. תחתיו בסולם הפיקוד היו קצינים נוספים, עד חמישה. כולם לוטננטים, כאמור לעיל. כפי שתואר, פרחי הקצינים נקראו מידשיפמנים (midshipman). אצל כולם נקבעה הבכירות לפי הוותק בדרגה.

מעבר לקצינים אלו, היו על האונייה קציני משנה מקצועיים (warrant officers) להבדיל מקציני הפיקוד (commissioned officers). הבכיר ביניהם היה רב החובלים (sailing master) שהיה אחראי על ניווט והשטת האונייה. עם שאר קציני המשנה נמנו רופא האונייה, הכומר, הכלכל (קצין אספקה), נגר האונייה והתותחן (שהיה אחראי על אחזקת התותחים והתחמושת, אך לא לירי עצמו).

מעבר למלחים ולקצינים, נשאה אוניית הקו גם יחידה של חיילים שנקראו נחתים (marines) בצי הבריטי. אלו לא היו נחתים במשמעותם כיום, אלא חיילי חי"ר שהפליגו באוניות. תפקידם של אלו היה לסייע בעת קרב ימי, ולהות כוח שיוכל לבצע השתלטות על אוניות אויב ולנחות מהים לביצוע פעולות יבשתיות קצרות. בפועל, בכל פעולה כזו השתתפו גם המלחים.

מזון, רפואה ותברואה

מזון

המלחים היו מאוגדים בקבוצות של שישה עד שנים עשר, שבהן אכלו את ארוחותיהם. קבוצות אלו נקראו מס (mess), ושם זה הפך לכינוי לחדרי האוכל באוניות עד היום (כולל בחיל הים הישראלי). האוכל בושל במטבח שנקרא galley, על ידי מלח ותיק, בדרך כלל נכה שלא יכול היה לעשות תפקידים אחרים באונייה.

במאה ה-18 כמעט ולא היו ידועות שיטות לשימור מזון, ולפיכך מגוון המזון שעמד לרשות הצוות היה מצומצם מאד: בשר שהומלח ונשמר לזמן רב, שיבולת-שועל וסוגי גבינה שניתן היה לשמר, וכן לחם שנקרא hardtack, שהיה למעשה מעין קרקר, עשוי מקמח, מים ומלח, שנאפה כמה פעמים והיה קשה ועמיד מאוד. תנאי השימור היו גרועים ופרימיטיביים. הלחם היה נגוע, לעיתים קרובות, בעובש ובתולעים, והבשר היה קשה לאכילה. כאשר מזג האוויר היה סוער כובתה האש במטבח האונייה (מחשש לדליקה העלולה להיגרם מהתהפכות התנור עקב טלטולי האונייה), ואז לא ניתן היה לבשל את הבשר כלל, וזה הוגש קשה וכמעט בלתי אכיל.

מים נשמרו בחביות עץ, ואיבדו את טריותם תוך זמן קצר. קפטיינים נצטוו לחדש את מלאי המים בתכיפות, ככל שניתן. במקביל, חולקה למלחים בירה, או יין, ובנוסף, קיבלו אנשי הצוות רום, שעורבב בשלושה חלקים מים. התערובת נקראה גרוג. מכיוון שאנשי הצוות הפכו עמידים לאלכוהול, הם נטו לצבור את מנות האלכוהול שלהם ולשתות מנה של מספר ימים בפעם אחת. כמות המשקה, אשר איפשרה למלחים להשתכר, פגעה בצייתנותם ובנימוסייהם כלפי מפקדיהם. הגרוג, אשר התקלקל אם נצבר לאורך זמן, גרם לצוברי המשקה לחוש ברע, והביאם לאגף החולים, שלא היה מקום נעים. כך נמנעה צבירת המשקה.

הצי הבריטי הקפיד לחלק לימונים ותפוזים למלחיו, כדי למנוע צפדינה; מכאן נגזר הכינוי limey למלחים בריטיים.

האיכות הירודה של המזון הייתה מקור לתלונות רבות אצל המלחים, והייתה אחד הסיבות למרידות הגדולות בצי הבריטי ב-1797, ולאחריהן נעשה מאמץ מסוים לשפר את איכות המזון. עם זאת, יחסית למזון שהוגש בחוף, הייתה איכות המזון באוניות טובה יותר והכמות גדולה יותר.

רפואה ותברואה

הרפואה במאה ה-18 הייתה פרימיטיבית מאוד, ורוב מקרי המוות על האוניות, כמו גם בצבאות היבשה, היו כתוצאה ממחלות ומגפות; אחוז המתים כתוצאה מקרבות ופעילות מבצעית היה קטן יחסית. מלחים שחלו פונו אל חדר החולים (sickbay), אשר היה ממוקם בדרך כלל בחרטום האונייה, שסבל מתנודות חזקות. הרפואה בכלל הייתה נחשלת מאוד באותה תקופה, ועל סיפון האוניות המצב לא היה שונה. הרופא (surgeon) יכול היה לעשות מעט מאד: לתת תרופות מצמחי מרפא, או מרק ממטבח האונייה. עצם בידודם של המלחים החולים משאר המלחים היה כנראה הצעד הטוב ביותר שניתן היה לנקוט.

נעשו כמה וכמה צעדים כדי למנוע מחלות. סיפון האונייה קורצף מדי יום, ונעשה שימוש בחומץ ובגפרית כדי לחטא את הסיפון ואת אזורי המטען באונייה. הייתה הוראה לאוורר באופן קבוע את ערסליהם של המלחים ולכבס את בגדיהם במי הים המלוחים. מי ים שימשו גם כחומר המחטא היחיד לפציעות, אף על פי שהתהליך הכאיב מאוד.

בעת קרב פונו הפצועים לאחד הסיפונים התחתונים באונייה, מתחת לקו המים. גם כאן, כמעט ולא היו אמצעים רפואיים לטיפול בפציעות, והאמצעי היחיד היה כריתה של האיבר הפגוע; לא היו חומרי הרדמה או חומרים מחטאים. למלח הפצוע ניתנה כמות גדולה של רום, וכאשר זה אזל - ניתנה לו פיסת חבל לנשוך, ואז ניסרו את האיבר הפצוע ומיד כיסו את אזור הגדם בזפת חמה, כדי לחטא את האזור. מקרים של זיהום היו נפוצים למדי, ונגדם לא הייתה לרפואה של אז תשובה. ניתוחים מורכבים יותר מקטיעה לא היו מוכרים כלל.

למרות התמונה הקודרת העולה כאן, האבדות בקרבות ימיים היו נמוכות יחסית; בקרב טרפלגר היו האבדות הבריטיות כ - 9% מסך המלחים בצי, לעומת 22% אבדות בצבא הבריטי בקרב ווטרלו.

קישורים חיצוניים

• אתר מקיף מאוד על החיים בצי הבריטי באותה תקופה
• אתר מקיף על אה"מ ויקטורי, ובו מידע רב על חיי האונייה