אורן הצנובר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Information-silk.svgאורן הצנובר
Pinien La Brena2004.jpg
מצב שימור
נכחד נכחד בטבע סכנת הכחדה חמורה סכנת הכחדה פגיע קרוב לסיכון ללא חששconservation status: least concern
ללא חשש (LC)[1]
מיון מדעיעריכה
ממלכה: צומח
מערכה: מחטנאים
מחלקה: מחטניים
סדרה: מחטיים
משפחה: אורניים
תת־משפחה: Pinoideae
סוג: אורן
מין: אורן הצנובר
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Pinus pinea
ליניאוס, 1753
אורן הצנובר בפסיפס מהמאה ה-4 לספירת הנוצרים מבית הכנסת השומרוני בח'ירבת סמארה ליד היישוב עינב (הפסיפס כיום במוזיאון השומרוני הטוב)

אורן הצנובר (שם מדעי: pinus pinea) הוא מין ממשפחת האורניים, אשר גדל באופן טבעי בדרום אירופה, בצפון אפריקה ובמזרח התיכון. בעבר נקרא המין אורן הגלעין ואורן הסלע (תרגום של השם הלועזי של העץ), עד שהאקדמיה ללשון העברית קבעה את השם אורן הצנובר.

תיאור הצמח[עריכת קוד מקור | עריכה]

האורן יכול להתנשא לגובה של יותר 25 מ' אך הגובה הממוצע נמוך יותר ועומד על גובה ממוצע בין 12 ל-20 מטר. צורתו האופיינית היא צורת מטרייה, עם גזע יחסית קצר וחופה רחבה, כמעט שטוחה. העלים דמויי מחטים, באורך של 10–20 ס"מ, צבעם ירוק והם באים בזוגות, כאשר העץ צעיר (5-10 שנים) העלים שונים והם קצרים (2–4 ס"מ) וצבעם ירוק-כחול. ההחלפה בין סוגי העלים מתרחשת באופן הדרגתי בין השנה החמישית לעשירית. האיצטרובלים גדולים ומכילים זרעים, שהם הצנוברים. זמן ההבשלה של האצטרובל הוא כ-36 חודשים – יותר מכל אורן אחר – ויש להמתין כ-15 שנה לקבלת יבול של אצטרובלים. הפצת הזרעים נעשתה בעבר בעיקר על ידי ציפורים, וכיום נעשית בעיקר על ידי פעילות אנושית.

מוצא הצמח ותפוצתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימת מחלוקת במחקר מהו מוצאו המקורי של העץ לאור העובדה שהעץ הוא אחד הראשונים שתורבת ונסחר, מחקרים הראו שמוצאו של הצנובר באירופה ולא באסיה, שכן הפעילות הקמביאלית (ע"ש שכבת קמביום, היוצרת תאים בגזע) התגלתה כתואמת אקלים אירופי לח ולא אסיאתי.‏[2]. העץ גדל בר בסביבות אגן הים התיכון באזורי החוף באדמות חוליות ולדעת החוקרים אורן הצנובר גדל בארץ ישראל רק באופן תרבותי. מוסכם בין החוקרים שהאזכורים של האורן בדברי חז"ל, באמצעות הביטויים 'אצטרובלין' ו'בנות שוח' מתייחסים אל אורן הצנובר ולכן סבורים שכבר בתקופה הרומית, מהמאה הראשונה לסה"נ, גידלו את עצי אורן הצנובר בארץ ישראל. לדעת חוקר המקרא יהודה פליקס זוהי ה"תרזה" הנזכרת בתנ"ך (ישעיהו מ"ד י"ד). בלבנון ניתן למצוא חורשות רבות של מין זה‏[3]. כיום לא ניתן למצוא בארץ פרטים עתיקים יותר מעבר למאה ה-19, הפרט הגדול ביותר מצוי בגנים הבהאיים בעכו, ונראה שהטמפלרים הם שחידשו את גידולו בארץ.

העץ גדל בצורה מתורבתת מזה כ-6,000 שנה, בשל זרעיו האכילים. העץ שימש בעת העתיקה כגידול חקלאי וגם השתמשו בפרותיו בקטיף מן הבר. זרעיו, הצנוברים, שימשו למאכל כבר במצרים העתיקה כתבלין לבישול ושימשו למאכל גם ביוון וברומי בשל תכולת השמן הגבוהה שלהם. ישנן עדויות למסחר בו מזה זמן רב; שמו בתקופה הרומאית – "פינוס דומסטיקוס" – מעיד על כך. כיום נפוץ העץ במדינות רבות שיש בהן אקלים ים-תיכוני, והוא מגודל באמריקה הצפונית, בדרום אפריקה ובאזורים באירופה.

אורן הצנובר באמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רק מעט עיטורים של אורן הצנובר עוצבו בתקופת בית שני בירושלים ובעיקר על מונומטים גדולים ומושקעים שהיו שייכים לאצולת ירושלים ועשיריה, לכן כנראה שהעיטור באצטרובלי האורן וענפיו סימל סטטוס גבוה ועושר. מקורו האמנותי של המוטיב בתיאורים מהאמנות של הנבטים והאמנות הרומית.

גם במהלך התקופה הביזנטית הופעותיו של האורן אינן מרובות. אך בכל ההופעות מתואר דווקא אורן הצנובר התרבותי ולא אורן ירושלים הגדל בר בארץ ישראל. תיאורים אלו של אורן הצנובר על הפסיפסים ביחד עם הידיעות מהספרות היוונית והרומית הקדומות מאששים את הכתובים בעניין גידול מלאכותי של אורן הצנובר בחקלאות של העת העתיקה בארץ ישראל, לפחות החל מהמאה הראשונה.

אורן הצנובר עוצב רק בפסיפסים אחדים מהתקופה הרומית והביזנטית מארץ ישראל: הווילה בעין יעל, הווילה בשכם, בקרן השפע של טיכה בפסיפס מבית שאן, בבית הכנסת השומרוני בסמארה ובכנסיית המולד בבית לחם. ההופעה הייחודית של האצטרובלים בפסיפסים יוקרתיים מרמזת על נדירותם ויוקרם של זרעי אורן הצנובר בדיאטה של אנשי התקופה.

שימושים רפואיים לפי מקורות קדומים ובימינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

במצרים ובמסופוטמיה (אשור ובבל) שימש שרף האורנים מרכיב בתרופות למחלות עיניים, אוזניים, כליות, שרירים ומין וכן למחלות בדרכי הנשימה. דיוסקורידס, רופא, פרמקולוג ובוטניקאי יווני מהמאה הראשונה לסה"נ, תיאר שימוש באצטרובלי אורן לטיפול בכליות ובשלפוחית השתן. זרעי האורן שימשו לטיפול בשיעול ולריפוי מחלות ריאה. חלקי הצמח האחרים שימשו לטיפול בכאבי שיניים, עפעפיים, פצעים וכבד. בימי הביניים שימשו הזרעים, בין היתר, לריפוי קצרת, שיתוק, עיוותים ורעידות, צהבת, עור בקוע, מחלות כליות וריאה, דלקות בדרכי השתן וטחורים, וכן שימשו מעוררי תאווה. הזרע מכיל שמן רב וחומרי מזון ומשמש בימינו כחומר מרפא עממי, בעיקר לחיזוק הגוף‏[4].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אורן הצנובר באתר הרשימה האדומה של IUCN
  2. ^ יעל גרטי, איך מפשיטים צנוברים?, ynet
  3. ^ אורן הצנובר, באתר "צמח השדה"
  4. ^ אפרים לב וזהר עמר, סממני המרפא המסורתיים בארץ ישראל, ירושלים, תשס"ב, עמ' 62.