אורנה יקיר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אין תמונה חופשית

אורנה יקיר (22 במאי 1964 - 28 במאי 2008) הייתה שדרנית רדיו, מחזאית וסופרת ילדים ישראלית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יקיר נולדה בנתניה בשם אורנה כשר כבת בכורה מתוך שלוש אחיות. אביה היה הפרופסור להיסטוריה אריה כשר. היא הייתה בוגרת החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב.

ב-1985 נישאה לעיתונאי יותם יקיר. הזוג לא הצליח להביא ילדים לעולם בדרך טבעית, ולכן עברה יקיר טיפולי הפריה אינטנסיביים, שככל הנראה עודדו התפתחות סרטן בגופה. אורנה ויותם אימצו תינוקת בשנת 1995. ב-2002 כתבה ספר ילדים בשם "העולם שבקצה החוט", שאייר אלכס פירלי. הסיפור נכתב לילדים, אך הוא עוסק בטרגדיה משפחתית של מוות של אחד מקרובי המשפחה. באותה שנה התגרשה מבעלה, לאחר שבע עשרה שנות נישואים.

יקיר כתבה ספר נוסף בנושא אימוץ. היא פנתה להוצאות ספרים רבות, אך הן סירבו להוציא את הספר מכיוון שקהל היעד שלו קטן. ב-2007 הדפיסה את הספר בשנית, והפעם קיבלה תשובה חיובית. הוצאת יסוד הסכימה להוציא את הספר לאור, לאחר שהמתין אחת עשרה שנים. ב-2007 יצא ספר הילדים השני שכתבה, "איך נרקם סיפור אהבה". ספריה מוקדשים לבתה נגה.

הקריירה ברדיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1982 התגייסה לגלי צה"ל ושימשה כקריינית. בשנים 19901996 הגישה את התוכנית "תוכנית 10" ברשת ג' של קול ישראל. בשנים 19982004 הגישה את התוכנית "שעה ישראלית" ברשת ג', תוכנית שזכתה לפופולריות רבה. זכתה בפרס "מנהל הרדיו" לשנת 2005[1], על פעילותה כשדרנית ברשת ג' וכעורכת ברשת ב'. ב-2008 שידרה את התוכנית "יש מצב" עם יובל גנור ברשת ב'.

תקופת מחלתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2005 ניגשה עם חברותיה לבדיקת ממוגרפיה שגרתית. תוצאות הבדיקה היו אבחון של סרטן השד במצב מתקדם, והגיעו אליה כששידרה את תוכניתה היומית ברשת ג'. המחלה החלה להתפשט במהרה בגופה. יקיר אף שברה את רגלה, ככל הנראה משום שהעצם באזור הרגל נפגעה מגרורות סרטניות, ומפרק הירך שלה הוחלף במפרק מלאכותי. באותה עת איבדה יקיר את יכולתה ללכת בכוחות עצמה, נאלצה להשתמש בכיסא גלגלים, ואושפזה בבית חולים החל מ-31 במרץ 2005.

למרות היותה מאושפזת, לא ויתרה על השידור ברדיו. בעזרת שני טכנאי קול ישראל, צבי בשבקין וגרשון מיטל, הובאה ניידת שידור לבית החולים איכילוב בו שהתה, ובמשך חצי שנה שידרה את תוכניתה מבית החולים. יקיר שמרה על אופי התוכנית כפי שהיה לפני המחלה, ולא נהגה להזכיר את הסרטן או לתת לו להשפיע עליה לרעה בצורה כלשהי. לאחר קריסת המערכת החיסונית של יקיר, היא עברה מטיפולים כימיים לטיפולים הורמונליים. בתום הטיפול, בשלהי שנת 2005, השתפר מצבה דרמטית, ורוב הגרורות ששלח הסרטן נעלמו. לאחר חצי שנת אשפוז ונטילת תרופות שונות, היא השתחררה מבית החולים והחלה ללכת בכוחות עצמה, על אף הערכות הרופאים כי מצבה סופני.

יקיר מעולם לא התייחסה למחלה בצורה רעה. היא נהגה לומר שהיא גאה בהיותה דוגמה לנשים אחרות שנאבקות בסרטן השד, ובראיונות שונים שלה בתקשורת אף התייחסה למחלה באופן הומוריסטי. לפני שאובחנה מחלתה, כתבה מחזה בשם "גילי", המבוסס על הספר בשם "הספר של גילי" מאת ד"ר הניה שנון-קליין, המחזה היחיד בכיכובה של חברתה השחקנית שרית וינו-אלעד, וזכה במקום הראשון בתחרות ה"תיאטרונטו". בריאיון שהעניקה ל"הארץ" אמרה כי בכוונתה לכתוב ספר נוסף, שמגולל את סיפורה של שדרנית רדיו חולת סרטן, אך את המעשה הזה לא הספיקה לעשות. ב-2008 חלה החמרה במחלתה, וב-28 במאי 2008 נפטרה יקיר, שישה ימים לאחר יום הולדתה הארבעים וארבעה. היא נטמנה בבית העלמין בצור משה, שליד העיר נתניה.

באוקטובר 2010, ביום המודעות הבינלאומי לסרטן השד, נחנך חדר ישיבות בקול ישראל, על-שם אורנה יקיר.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]