ענת באלינט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ענת באלינט
ענת באלינט
ענת באלינט
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק עיתונאית עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ענת באלינט היא עיתונאית וחוקרת תקשורת ישראלית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ענת באלינט נולדה וגדלה בירושלים, הבת הצעירה למשפחה בת שלושה ילדים, בוגרת בית הספר התיכון "בויאר". שני הוריה הם ניצולי השואה; אביה, יוחנן באלינט, היה עורך דין. אמה, לאה באלינט, חוקרת השואה, שרדה לאחר שהוסתרה מגיל 4 במנזר קתולי בפולין. האם הקימה ב-1995 את מדור "ילדים ללא זהות" במוזיאון בית לוחמי הגטאות וסייעה ליותר מ-160 ניצולי השואה יתומים, שאיבדו את זהותם כילדים, למצוא מחדש את עברם. באותה שנה הדליקה משואה בטקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה ב"יד ושם", בשם הילדים ניצולי השואה.

באלינט החלה את עבודתה העיתונאית בהיותה בת 17, ככתבת בתוכניות הילדים והנוער של "קול ישראל", והיא עוסקת בעיתונות מאז ועד היום.

בצה"ל שירתה ככתבת צבאית בשבועון "במחנה". בהמשך עבדה במוסף "סופשבוע" של "מעריב". ב-1996 עברה להתגורר בתל אביב, והחלה לעבוד בערוץ 2. ערכה תחקירים עבור התוכנית "עובדה" ובהמשך ערכה תוכניות בערוץ 2 (בזכייניות "טלעד" ו"קשת"), בהן תוכניות תרבות בהגשתו של ירון לונדון – "ככה וככה" ו"מילה זו מילה" וכן תוכניות ילדים.

במקביל החלה לכתוב למגזין ביקורת התקשורת "העין השביעית" כמעט מתחילתו, ב-1996, אז היה דו-ירחון שראה אור בדפוס, בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה. באלינט נמנתה על הדור הראשון של הכותבים הצעירים במגזין, לצד שלושה אחרים – אבנר הופשטיין, רוני דגן וברוך קרא - תחת עריכתו של עוזי בנזימן וחברי מערכת נוספים: נחום ברנע, רפי מן, כרמית גיא ופרופ' ירון אזרחי. היא נמנית עם כותבי "העין השביעית" גם כיום, בגרסתו הדיגיטלית כאתר ביקורת התקשורת המתעדכן מדי יום.

היא בוגרת האוניברסיטה העברית בחוגים לפסיכולוגיה ותולדות האמנות (1997) ומוסמכת אוניברסיטת תל אביב בפסיכולוגיה חברתית בהצטיינות יתרה (2003). עבודת הגמר שלה בפסיכולוגיה חברתית עסקה בתהליכי סליחה בין קבוצות הנמצאות בקונפליקט, תוך התמקדות ביחסי יהודים-ערבים בישראל. עם השנים הפכה הכתיבה על התקשורת בישראל לתחום מומחיותה כעיתונאית.

בשנים 2002–2006 עבדה ככתבת התקשורת של העיתון "הארץ" והייתה אחראית לכיסוי יומי של הנעשה בענף הטלוויזיה, הרדיו והעיתונות, השידור הציבורי, גופי הפיקוח על התקשורת וכן סוגיות הנוגעות לאתיקה עיתונאית וחופש הביטוי. במסגרת זו הרבתה לעסוק בלחצים פוליטיים וכלכליים על עבודתם של עיתונאים, בשחיתות בשידור הציבורי ובתופעת הפרסום הסמוי בטלוויזיה המסחרית, שהחלה לפרוח בשנים אלו. בשנת 2012 יצא לאור ספרה "בתוך הקופסה: מיתוג סמוי בשידורי הטלוויזיה המסחרית בישראל", בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה. בהמשך נכלל הספר בתוכנית הלימודים לבגרות בתקשורת בבתי הספר התיכוניים, על בסיס תוכנית לימודים שכתבה באלינט.

התגוררה מספר חודשים ביפן ובהמשך עברה להתגורר בלונדון במשך שנתיים וחצי, לצורך לימודי הדוקטורט. היא המשיכה לעבוד מלונדון כעיתונאית עבור מגזין סוף השבוע של העיתון "TheMarker" – "מרקר-ויק", וכן שימשה כמרצה אורחת באוניברסיטה בה למדה.

עבודת הדוקטורט שלה, במסגרת המחלקה לתקשורת של גולדסמית', אוניברסיטת לונדון, עוסקת בפרסום סמוי בתוכניות מציאות, בטלוויזיה ובאינטרנט, בישראל ובבריטניה. העבודה מתמקדת בהשפעה שקונים מותגים על השיח הציבורי דרך הסכמי חסות ובנזקים העולים מהמסחור הגובר של תוכני מדיה לתפקוד של התקשורת בחברה דמוקרטית. הדוקטורט אושר בינואר 2016.

מאז חזרתה לישראל היא משמשת כחברת סגל בבית הספר לתקשורת במסלול האקדמי המכללה למינהל ומרצה בחוג לתקשורת באוניברסיטת תל אביב. בעבר הרצתה באוניברסיטה העברית ועד 2013 גם באוניברסיטת חיפה ואוניברסיטת בן-גוריון בנגב ומכללת נתניה. היא פיתחה קורס העוסק בשערוריות תקשורת, אוריינות תקשורת ואקטיביזם. היא ממשיכה לכתוב ל"עין השביעית" ויש לה טור קבוע במגזין החודשי "TheMarker".

בתוך הקופסה – מיתוג סמוי בשידורי הטלוויזיה המסחרית בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרה של באלינט, "בתוך הקופסה", ראה אור בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה במאי 2012 ונכתב בהנחיית פרופ' מרדכי קרמניצר. הספר הוא מחקר מקיף וראשון מסוגו על תופעת הפרסום הסמוי בטלוויזיה בישראל, תוך התמקדות בערוץ 2 ובערוץ 10. באלינט רואה בתופעת המיתוג הסמוי "זיהום" של תוכני התקשורת ומאמינה שיש לפעול לצמצומה בדרכים שונות (חקיקה, מודעות ציבורית וחינוך לאוריינות תקשורת), גם אם לא ניתן למנוע אותה באופן מוחלט.

הספר סוקר את צמיחת המיתוג הסמוי בישראל מאז ראשית המאה ה-21; תופעה המתאפיינת בטשטוש בין זמן הפרסומת לזמן התוכניות, על ידי החדרת מסרים פרסומיים לתוכניות באמצעים שונים, כגון מרואיינים בתשלום, העברת מסרים המעודדים לצריכה בתחום מסוים, עיצוב דמויות דרמטיות כך שיעבירו מסרים מסחריים, שילוב מוצרים (Product Placement) ועיצוב התפאורה בהתאם למראה המותג. הספר חושף את מופעי המיתוג הסמוי בסוגות השונות (תוכניות סגנון חיים, סדרות יומיות, דרמה, תוכניות מציאות, תוכניות תעודה ומשדרי חדשות), תוך הבאת דוגמאות רבות. הספר מסביר את הנזק שהמיתוג הסמוי גורם לצופים כצרכנים וכאזרחים. הוא סוקר את החוק הקיים ויישומו ומצביע על אוזלת ידם של הגופים המפקחים. הוא בוחן את חוק הרשות השנייה, דו"ח ועדת כשר לאתיקה בפרסומות ותקנות האיחוד האירופי למדיה אור-קולית.

המסקנה המובעת בספר היא כי הנזק החמור ביותר שעולה מתופעת המיתוג הסמוי הוא ההצפה של המרחב הציבורי במסרים מסחריים-מניפולטיביים. מצב זה עלול להביא לאובדן מוחלט של הקהל בתקשורת כבמה לדיון ציבורי ובכך לשתק את פעילותה כפלטפורמה לשיח אזרחי משותף במשטר דמוקרטי.

הספר הביא את ערוץ 10 לאיים בתביעה על באלינט ו"העין השביעית" (שדיווח על הספר) בעקבות טענה שמופיעה בספר לפרסום סמוי ב"לילה כלכלי". ערוץ 10 לא נקט בשום בצעדים משפטיים לאחר השמעת איום זה.[1]

ב-2013 הוחלט לכלול את נושא הפרסום הסמוי בתוכנית הלימודים לבגרות בתקשורת, בהתבסס על הספר ועל תוכנית לימודים שכתבה באלינט.

פעילותה העיתונאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

באלינט עוסקת בחשיפה של הנעשה מאחורי הקלעים בתקשורת ובעיקר בלחצים כלכליים ופוליטיים. היא הרבתה לכתוב ב"הארץ" על השידור הציבורי ועל המנכ"ל לשעבר יוסף בראל, שהודח בסופו של דבר ב-2005. חשיפותיה הבולטות הן פרשת המחסומים של רשות השידור ופרסום "מסמך טלעד" לקראת מכרז ערוץ 2. במהלך השנים פרסמה כתבות תחקיר רבות אודות תופעת הפרסום הסמוי.

פרשת המחסומים של רשות השידור[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאי 2004 חשפה באלינט לראשונה את פרשת המחסומים לגביית אגרת רשות השידור: רשות השידור גבתה בניגוד לחוק, לאורך תקופה ארוכה, כעשרים מיליוני שקלים מאזרחים, באמצעות מחסומי דרכים בלתי חוקיים בכבישים ותוך איומי שווא על עיקול כלי רכב. אנשי אגף הגבייה, שלוו בשוטרים בשכר, עצרו נהגים וגבו מהם אגרת טלוויזיה בסכומים שרירותיים, גם במקרים שאינם רשומים כחייבים, ולא ידוע כלל אם בבעלותם טלוויזיה. שיטת הגבייה הבריונית הופנתה בעיקר כלפי אזרחים ערבים, אך לא רק. הכתבה פורסמה בעמוד הראשון של עיתון "הארץ", [2] [3] [4] [5] [6] [7] והובילה להוראה מיידית של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה להפסיק את גביית האגרה במחסומים, [8] לדיון בכנסת [9] והניעה את הדחתו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בראל בהחלטת ממשלה, בצעד תקדימי בהיסטוריה של רשות השידור. בעקבות הפרסום, נשלחו לביתה של באלינט נציגים של אגף הגבייה של רשות השידור. אהוד אולמרט, השר הממונה על הרשות ציין את פרשת המחסומים של רשות השידור כאחת משלוש הסיבות למהלך הדחתו של בראל. [10] [11] [12]

פרסום "מסמך טלעד"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינואר 2005 חשפה באלינט מכתב פנימי של זכיינית ערוץ 2 "טלעד" שחשף את הנעשה מאחורי הקלעים של המכרז לערוץ 2 החדש והציג את הזכיינית ואת השחקנים האחרים במהלך המכרז באור מביך. המסמך, שנכתב על ידי אילן דה-פריס, שהיה אחראי להכנת "טלעד" למכרז, חשף כיצד פועלות הזכייניות השונות – "טלעד", "רשת" ו"קשת" - כדי לשוות לעצמן דימוי מסורתי ולאומי, בהתאם לרוח הנושבת במועצת הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, שארבעה מתוך 15 חבריה באותו זמן היו דתיים ומי שעמד בראשה אז, מרדכי שקלאר, שייך למחנה הדתי-לאומי. [13] [14] [15] בין השאר כתב דה-פריס: "לצד גופים אלו (קרן אביחי, קרן גשר ובית הספר הדתי לקולנוע "מעלה") והחבורה של מוטי שקלאר (מנכ"ל הרשות השנייה) - היהודים חובשי הכיפות הימניים, יוצאי מפד"ל ואנשי יש"ע (וכו' וכו') - קיים בית המדרש לאנשי תקשורת וקולנוע דתיים - 'מעלה'. כולם טוחנים את כולם. כולם במקום מאוד קטן שנקרא ירושלים". הפרסום הופיע ככותרת בולטת מעל לכותרת הראשית של העיתון ועורר הדים רבים בשוק התקשורת. בעקבות פרסום זה ביקשה "טלעד" לפתוח בחקירת משטרה למציאת המדליף. המדליף לא אותר מעולם. "טלעד" הפסידה במכרז ערוץ 2 בסופו של דבר והפסיקה לשדר בערוץ 2.

תופעת הפרסום הסמוי בכלי התקשורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

באלינט פרסמה ידיעות וכתבות תחקיר רבות נוספות בנושא הפרסום הסמוי. התחקיר הראשון שפרסמה בנושא היה בין הראשונים שהעלו את התופעה לדיון ציבורי ביקורתי. הכתבה חשפה, בין השאר, כי תפאורת התוכנית "כוכב נולד" נצבעה בצבע הסגול של סלקום ועוצבה ברוח המותג קוקה קולה, זאת בניגוד לחוק הרשות השנייה שאוסר על פרסום סמוי. [16]

בין השאר, באלינט פירסמה גם כתבת תחקיר במוסף "הארץ" שחשפה כי חברות תרופות וקופות החולים משלמות עבור פרסום סמוי לתרופות ושירותי בריאות בתוכניות טלוויזיה. [17]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיקור הספר "בתוך הקופסה" בכלי התקשורת: א. ראיון עם באלינט בגלובס על הספר לרגל יציאתו

אברבך, לי-אור. "תוכן שיווקי הוא זיהום של השיח הציבורי". גלובס, נתח שוק. 5 ביולי 2012.

ב. כתבה בדה מרקר על הנושא של פרסום סמוי שהתפרסמה אגב פרסום הספר של באלינט:

דרום, נעמי, טוקר, נתי. "מדורת השקר: כך השתלט הפרסום הסמוי על כל המסכים." .Markerweek, ‏ 6 ביולי 2012.

ד. העין השביעית על "בתוך הקופסה":

1. דוגמאות לפרסום סמוי מתוך המחקר
פרסיקו, אורן. '4 כמה פעמים יגידו "זה טעים"'. העין השביעית. 8 ביולי 2012.
2. סקירה כללית של "בתוך הקופסה"
פרסיקו, אורן. "חשדנות גלויה." העין השביעית. 8 ביולי 2012.
באלינט, ענת. פרק מהספר מתוך "בתוך הקופסה" מאת ענת באלינט. העין השביעית.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ערוץ 10 מעולם לא נקט בכל צעד משפטי מלבד איומי עורכי הדין, שנענו על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה. 9 ביולי 2012. טוקר, נתי. ערוץ 10 מאיים בתביעה: "לא נמכרו אייטמים ב'לילה כלכלי"'. באתר הדה מרקר, 9 ביולי 2012.
  2. ^ תמצית הכתבה בעברית: חלק א'. באלינט, ענת., רשות השידור גובה מיליוני שקלים מאזרחים באיומים ובניגוד לחוק., באתר הארץ, 30 במאי 2004. [הכתבה באנגלית]
  3. ^ חלק נוסף של התחקיר: באלינט, ענת. ברשות ידעו שהמחסומים לא חוקיים - והמשיכו להפעיל אותם. הארץ, חלק א'., באתר דה מרקר, 30 במאי 2004.
  4. ^ ועוד חלק: באלינט, ענת. החוק קובע נהלים לחישוב החוב, אך בפועל מחליטה הפקידה. הארץ, חלק א'. 30 במאי 2004.
  5. ^ פרסום נוסף בפרשת המחסומים: באלינט, ענת. רשות השידור מחזיקה עשרות תעודות זהות של אזרחים ערבים תושבי מזרח ירושלים החבים לה כסף., באתר דה מרקר, 1 ביוני 2004.
  6. ^ בהמשך לסקופ הראשון - כתבה במוסף "הארץ" שבה חושפים שני עובדים באגף הגבייה כיצד עבדה בדיוק שיטת המחסומים של רשות השידור. מוסף שבועי. באלינט, ענת., את האגרה כבר שילמת?, באתר הארץ, 13 בספטמבר 2004.
  7. ^ כתבת מעקב אחר פרשת המחסומים והתמודדות הרשויות עם הפרשה, עשרה חודשים מאוחר יותר. באלינט, ענת., ועם הצופים סליחה., באתר הארץ, 23 במרץ 2005.
  8. ^ הוראה מיידית של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה להפסיק את גביית האגרה במחסומים. באלינט, ענת., משנה ליועץ לרשות השידור: להפסיק הגביה במחסומים. חלק א'., באתר הארץ, 7 ביוני 2004.
  9. ^ באלינט, ענת. ועדת הכלכלה של הכנסת קוראת לרשות השידור להשיב את הכספים לאזרחים. הכנסת לרשות השידור: השיבו כסף שנגבה שלא כחוק. חלק א'., באתר דה מרקר, 7 ביוני 2004.
  10. ^ כתבת מעקב אחר פרשת המחסומים והתמודדות הרשויות עם הפרשה, עשרה חודשים מאוחר יותר. באלינט, ענת., ועם הצופים סליחה., באתר הארץ, 23 במרץ 2005.
  11. ^ בראל הודח בהמשך על ידי הממשלה בצעד תקדימי בהיסטוריה של רשות השידור. אחת משלוש הסיבות למהלך: פרשת המחסומים של רשות השידור. באלינט, ענת., מנכ"ל רשות השידור זומן לשימוע, לפני שיודח מתפקידו. הארץ, חלק א'., באתר הארץ, 28 בספטמבר 2004
  12. ^ כתבה ב"עין השביעית" החושפת כי נשלחו אל באלינט אנשי אגף הגבייה בעקבות פרסום פרשת המחסומים וכי הפרשה הייתה אחת העילות להדחת בראל. פרסיקו, אורן. ענקים וגנם. העין השביעית. 3 במרץ 2013
  13. ^ הסקופ שפורסם ככותרת מעל הכותרת הראשית של "הארץ" באותו בוקר (החלטה מערכתית חריגה לסיפור תקשורת) באלינט, ענת., בסוף דוביק וירדנה יאמרו תהילים. חלק א'., באתר הארץ, 12 בינואר 2005.
  14. ^ ידיעה ב nrg על הסקופ של "הארץ" דוביק וירדנה יסיימו את משדרי הבוקר בפרק תהילים? באתר nrg, ‏12 בינואר 2005
  15. ^ בעקבות הדלפת "מסמך טלעד" נפתחה חקירת משטרה (המדליף לא אותר מעולם בסופו של דבר. טלעד הפסידה במכרז). זינגר, רוני, באלינט, ענת., המשטרה חוקרת הדלפת מסמך של "טלעד" ל"הארץ". חלק א'., באתר הארץ, 8 בפברואר 2005. גאוני, יעל. הדלפות מסמכי טלעד לתקשורת עברו לחקירת המשטרה., באתר גלובס, 8 בפברואר 2005.
  16. ^ באלינט, ענת., הכוכב של סלקום נולד בכפר המוסיקה של קוקה קולה. חלק א', חלק ד'. , באתר הארץ, 21 ביולי 2004.
  17. ^ באלינט, ענת., תופעות לוואי: סחרחורת, בחילה, בלבול., באתר הארץ, 21 ביולי 2006.