אילנה בצרי

אילנה בצרי
	אילנה בצרי, 1987
לידה	11 במרץ 1931 (בת 93); כ"ב באדר ה'תרצ"א; עמארה, עיראק
תאריך עלייה	16 בינואר 1950
מדינה	ישראל
עיסוק	שדרנית רדיו

אילנה בצרי (נולדה בכ"ב באדר ה'תרצ"א, 11 במרץ 1931) היא שדרנית רדיו לשעבר בקול ישראל בערבית, הקרויה גם רשת ד', ערכה והגישה את תוכנית הרדיו הפופולרית "רופא מאחורי המקרופון"^[1]^[2]. התוכנית שודרה למדינות ערב מתחילת שנות השבעים עד סוף המאה העשרים ובמסגרתה הגיעו חולים ממדינות ערב לטיפולים רפואיים בארץ^[2]^[1].

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אילנה בצרי נולדה ב-1931 בשם קלרייט טוויג בעיר עמארה עיראק. היא בתם הרביעית של רוזה וכדורי למשפחת טוויג. קדמו לה שתי אחיות ואח.

מקורה של משפחת טוויג הוא בעיר בגדאד. בעקבות מגפת הדבר שפקדה את העיר בשלהי המאה ה-19 והתפרצויות המשנה שאירעו מידי כמה שנים^[3]^[4] המשפחה היגרה לעמארה בתחילת המאה העשרים.

משפחת טוויג הייתה מהמשפחות יהודיות האמידות בעיר שהתגוררה באחוזה על גדות החידקל.

סבה, עבודי טוויג, היה ידוע ברחבי עיראק כאיש רב חסד ועניו^[3]. הוא קשר קישרי מסחר כקבלן לאספקת מזון עם הצבא הטורקי וזכה להערכת רבה על עבודתו. הערכה זו קיבלה ביטוי רשמי עם הענקת אות הכבוד "פשה" מטעם הסולטאן הטורקי עבדול חמיד השני^[3].

לאחר נסיגת הטורקים ראשי כח הכיבוש הבריטי מינו אותו, במשותף עם ג'בורי חנא אל שייח', מנכבדי הקהילה הנוצרית בעיר, למנהל סוכנות הנפט העיראקית Rafidain Oil Company^[3]. לאחר פטירתו של עבודי, קיבל אביה, כדורי את ניהול חברת הנפט.

לאחר סיום התיכון ב־1947 הצטרפה לתנועת "החלוץ" המחתרתית.

בצרי עלתה לארץ בעליה הבלתי לגאלית. היא ברחה במסע רגלי בן 11 לילות וימים מעמארה בעיראק אל הגבול עם איראן. בגבול עלתה על רכבת לטהראן ומשם ב־16 בינואר 1950 עלתה לארץ בטיסה.

מיד עם הגיעה לארץ הצטרפה לעולים צעירים נוספים לגרעין שנשלח לקיבוץ כפר גלעדי ושם שהתה קרוב לשנה.

לאחר מכן עברה להתגורר במושב בית עזרא ושם עבדה כמורה לעברית. היא נישאה לעזרא בצרי ב-1952 והזוג עבר למעברת תלפיות בירושלים שבה התגוררו שש שנים.

לאחר לידת בנה, אלי, בשנת 1955, עבדה בעבודות שונות, כטלפנית בדואר ובבנק לאומי. ב-1960 החלה לעבוד בקול ישראל בערבית, תחילה ככתבנית, ולאחר מכן ב-1962 מזכירת מערכת החדשות, וב - 1965 עוזרת למנהל קול ישראל בערבית.

השם אילנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסגרת "החלוץ" נחשפה בצרי לצילום בעיתון דבר השבוע ובו נראים זוג שט בסירה. כותרת הצילום הייתה "אילנה ושלמה בלב ים". השם אילנה שבה את ליבה והיא החליטה לאמצו כשמה הפרטי במקום השם שניתן לה בלידתה קלרייט.

רופא מאחורי המיקרופון[עריכת קוד מקור | עריכה]

לידתה של התוכנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרעיון לתוכנית "רופא מאחורי המיקרופון" נרקם במוחה של בצרי^[1]^[2]בשנת 1971. בעקבות דופק לב בלתי סדיר שממנו סבלה היא נשלחה להתאשפז ביחידה לטיפול נמרץ. יחידה זו הייתה החדישה מסוגה באותה תקופה ובצרי הייתה הראשונה להתאשפז בה. בזמן אשפוזה היא התבוננה במוניטור שעליו הכיתוב "Made in Israel" עם דגל המדינה. היא נזכרת שבילדותה שייח' ערבי מעיר הולדתה עמארה נסע לטיפול בית החולים הדסה. כשחזר מהטיפול היה נפעם מהרופאים היהודים. השילוב של חדשנות הרפואית שאותו היא חווה באשפוזה יחד עם אותו זיכרון ילדות העלה בראשה רעיון: תוכנית על חידושים בתחום הרפואה שתשודר לעולם הערבי. היא סברה שכשם שלמחלות אין גבולות, כך גם התוכנית הזו תפרוץ את הגבולות. כך, בעודה מאושפזת ביחידה היא פנתה עם הרעיון לרופאים בבית החולים, והללו מצידם הבטיחו לסייע לה.

עם שחרורה מבית החולים חזרה למקום עבודתה בקול ישראל בערבית, שבו עבדה עד אז כפקידה. היא פנתה למנהליה בבקשה לממש את חזונה לתוכנית רדיו בנושאי חידושים רפואיים. בקול ישראל בערבית נעתרו לבקשתה ובשנת 1971 החלה לערוך ולהגיש את התוכנית "רופא מאחורי המיקרופון"^[1].

התוכנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

פורמט התוכנית היה כזה שהיא נחלקה לשני חלקים.

בחלקה הראשון התראיין רופא מומחה מאחד מבתי חולים השונים בארץ, וכל אחד סיפר על החידושים בטיפול ובאבחון שבתחומו. בחלקה השני רופאים השיבו לשאלות המאזינים. התוכנית שודרה אחת לשבוע משך 30 דקות מדי יום ששי בשעה שלוש.

כשבועיים מפתיחת התוכנית החלו להגיע מכתבים לתוכנית עם שאלות ובקשות לקבלת טיפול בישראל. הם הגיעו מכל מדינות ערב כולל ארצות אחרות שאין לישראל קשרים דיפלומטיים איתן. המכתבים הגיעו דרך ארץ זרה או דרך גשר אלנבי.

מתוך הרצון לסייע לחולים הללו שהיו בעצם אזרחי מדינות אויב, יזמה בצרי פניה למשרד הפנים. הפניה הייתה על מנת קבל הסכמה עקרונית שניתן יהיה להגיש בקשות למתן אשרות הכניסה לסוג זה של קהל חולים.

עם הגיעם בצרי תרגמה את המכתבים והעבירה אותם לרופא אליו הופנתה השאלה. לעיתים, בעקבות השאלות, נתבקשו החולים לשלוח תוצאות של בדיקות רפואיות שעשו וכגון בדיקות המטולוגיות, צילומי רנטגן וכדומה. הרופא היה בוחן את המצב ומחליט האם ניתן לטפל במקרה הזה.

כאשר הייתה מגיעה תשובה חיובית של הרופא שניתן לטפל בחולה, היא הייתה פונה למחלקת האשרות במשרד הפנים כעבור זמן מה, ולאחר שהחולה\מאזין סיפק את פרטי הדרכון שלו, הוצאה לו אשרת כניסה.

עם קבלת האשרה, הייתה בצרי מודיעה למאזין מעל גלי האתר על קבלת האשרה. ההודעה נעשתה ברמזים מוכמנים על-מנת לא לחשוף זהותו של המאזין. האשרה חיכתה לחולה בגשר אלנבי או בנתב"ג והייתה תקפה לחודש ימים.

עם הגעת החולה לארץ הייתה בצרי מקבלת אותו באופן אישי ומלווה אותו לקבלת הטיפול הרפואי. היה חשוב מאוד לבצרי לעזור לכולם ללא הבדל דת, גזע ולאום וכך היא נהגה במשך כל השנים בהם עבדה.

התוכנית צברה פופולריות גדולה בארצות ערב ובעולם כולו ואף זכתה לסיקור בעשרות עיתונים, מגזינים ותוכניות טלוויזיה^[1]^[2].

בצרי המשיכה לעבוד כעורכת התוכניות והמגישה במשך שלושים שנה, עד לאחר יציאתה לגמלאות ב-2002.