דבר השבוע

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דבר השבוע - פרסומת משנת 1950.
משקף את החיים והיצירה במולדת

דְּבַר השבוע היה שבועון חדשות מצולם מבית ההוצאה לאור של העיתון "דבר", שיצא לאור באופן סדיר משנת 1946 ועד לשנת 1996.

ייסוד השבועון[עריכת קוד מקור | עריכה]

"דבר" עיתונה היומי של ההסתדרות הכללית, החל להופיע בשנת 1925. בתקופת היישוב, כאשר תנועת העבודה על מפלגותיה ובראשן מפא"י, הנהיגה את היישוב, ולהסתדרות הכללית היה מעמד-על, היה "דבר" כלי הביטוי של הנהגת היישוב וזכה להשפעה ולתפוצה רבה.

מערכת העיתון הוציאה לאור גם מוספים רבים כגון "דבר הפועלת", "המשק השיתופי", וכן עיתון לעולים בעברית מנוקדת בשם "הגה". החל משנת 1936 הוציא דבר שבועון לילדים בשם "דבר לילדים". בתקופת המאבק במנדט הבריטי, לאחר תום מלחמת העולם השנייה, נוצר צורך להוציא גם שבועון מצויר לכלל הקוראים ולשם כך נוסד השבועון "דבר השבוע".

הגיליון הראשון של השבועון הופיע ב-12 באפריל 1946, בהתקרב חג הפסח תש"ו. עורכו הראשון של השבועון מאז היווסדו ועד לשנת 1956 היה משה בן אלול.

במאמר המערכת של הגיליון הראשון נכתב:

"זה מכבר הורגש הצורך בשבועון עממי - בשביל הפועל, העולה והמוני העם; שבועון אשר יסכם ויסביר בצורה מרוכזת את ענייני השעה בחיי היישוב והתנועה, יאיר את שאלות העם ובעיות העולם.....לא מעטים ולא קלים התפקידים שהוטלו על השבועון. לא נוכל למלא את התוכנית בשלמותה כבר מהצעדים הראשונים. יהא עלינו לחפש את הדרך ולהשתדל לשפר את השבועון מגיליון לגיליון".[1]

ואכן, הגיליון הראשון היה בן 12 עמודים, רובו תוכן בכתב ומועטים היו בו התצלומים והאיורים. עמוד השער שלו כלל ברובו תוכן כתוב ולא עוצב כעמוד שער צבעוני ומאויר. תוך חצי שנה התרחב השבועון והתרבו בו הצילומים ובאוקטובר של אותה שנה הופיע ב-18 עמודים ועוצב עמוד השער שלו שהורכב מצילום גדול של אירוע אקטואלי או של דמות שבחדשות; צילום המוקף במסגרת אדומה. עמוד שער בצורתו זו היה סימן ההיכר של השבועון במשך עשרות שנים.

שנות המאבק לעצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שנת 1947 הלך השבועון והתפתח, היו בו, לצד סקירות מאירועי היום ותמונות מן הארץ והעולם, גם מדורי תרבות, אמנות, מוזיקה, ספורט, לוח שידורי קול ירושלים ולצדם ביקורת רדיו, ומדור להומור בשם "פינת הצחוק". במשך השנה נוסף מדור קולנוע שמדי שבוע סיפר על גבי עמוד שלם על אחד מכוכבי התקופה. בכותרת "הכוכב האהוב עלי", ואם הכוכב היה יהודי נקרא העמוד שם "יהודים בעולם הכוכבים". במדור ההומור נוספה פינה שנקראה "הצברים הללו" שבה נתפרסמו הברקות ואימרות שנונות מפי ילדים, שנמסר על ידי הוריהם. מדור זה היה פופולרי ביותר וביישוב הקטן של אז רבים זיהו את הילדים והוריהם.

החל משנה זו יצא השבועון לאור מדי שבוע, במשך 52 שבועות בשנה, שבסופם מסרו הקוראים את כל גליונות השנה לכריכה בסניפי "דבר" וקיבלו כעבור שבועות אחדים את הכרך השנתי. כרכי השנים ההן, בעטיפתם האדומה, פיארו ספריות בבתים רבים באותה תקופה.

בשנת 1947 התרחשו אירועים גורליים בחיי היישוב והעם היהודי - המאבק בבריטים, החלטת החלוקה ומיד לאחריה פרוץ מלחמת העצמאות. בשנת 1948 הייתה הכרזת העצמאות ומלחמת העצמאות שינתה פניה ממאבק בערביי ארץ ישראל למלחמה רבתי במדינות ערב שפלשו למדינת ישראל שזה אך קמה. כל האירועים הללו קיבלו סיקור מלא בשבועון בליווי צילומים ממקומות התרחשות האירועים, וכרכי שנים אלו הם למעשה אלבומים ובהם אלפי תמונות של המאבק והמלחמה. בצד כל אלה לא הפסיק השבועון מלסקר את אירועי התרבות והאמנות והמשיך במדוריו הקלים של הבידור וההומור.

שנות החמישים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-50 המשיך השבועון בקו זה של סיקור מלא ומצולם של כל שקרה במדינה - קליטת העלייה, המתח בגבולות ומבצע סיני. בשנים אלה קם לשבועון מתחרה בדמותו של השבועון "העולם הזה" בעריכתו האסרטיבית של אורי אבנרי, שנקט בקו סנסציוני של מאבק בממסד וחשיפת שחיתויות, לצד רכילות וצילומי עירום. ל"דבר השבוע" היה יתרון של המימון של ההסתדרות, שאיפשר הדפסתו על נייר מאיכות טובה יותר ושפע צילומים ולעתים גם צילומי צבע, כך ש"העולם הזה" לא הצליח להגיע לתפוצתו של "דבר השבוע".

מדור שהיה פופולרי מאוד באותה תקופה היה מדורו הסאטירי של דן בן אמוץ "מה נשמע" שהמשכו היה במדורה של רות בונדי "יהיה טוב". לרשות הקריקטוריסט זאב, הוא יעקב פרקש, עמד עמוד שלם של קריקטורות מדי שבוע והוא אף הוסיף איורים לכתבות ומאמרים של המשתתפים האחרים.

מקום מיוחד היה למיכאל אוהד, עיתונאי ואיש אשכולות, עורך תוכניות רדיו, יוצר ומביים תסכיתים וכותב פורה בנושאי תרבות, אמנות ומוזיקה. מיכאל אוהד ערך וכתב פינה מרכזית בת שני עמודים בשבועון, ובה כתב על כל נושא אקטואלי הקשור לחיי האמנות והתרבות בארץ, על ספרים חדשים, על הצגות חדשות, על מוזיקה, על יוצרים, סופרים, מחזאים, מלחינים וכל עניין הקשור לחיי התרבות בארץ.

בשנת 1956 פרש משה בן אלול מעריכת השבועון ובמקומו מונה, כמזכיר המערכת ולאחר מכן כעורך בפועל, אהד זמורה, עיתונאי, מו"ל ואיש תרבות.

משבועון למוסף[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1961 הפך "דבר השבוע" משבועון שסופק למנויים בלבד, למוסף השבת של "דבר", שסופק לכלל קוראי העיתון. "דבר השבוע" שינה את פניו בהופכו למוסף והיה למגזין תרבותי, יותר מאשר שבועון חדשות. כמו כן התרכז בסקירות פוליטיות על הנעשה בעולם, לרבות כתבות שתורגמו מעיתוני העולם וצילומים שהגיעו מסוכנויות הידיעות בעולם.

בעריכת אהד זמורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1964 מונה אהד זמורה לעורך המוסף והפך אותו למגזין מוביל. זמורה קיבץ סביבו חבורת כותבים צעירים (חלקם עיתונאים וחלקם סופרים ומשוררים) כנחום ברנע, דורון רוזנבלום, מיכאל הנדלזלץ, עלי מוהר, דני קרמן, יאיר גרבוז ויונתן גפן ואחרים, אשר הפכו את השבועון למוסף שבת איכותי בעיתונות העברית. בנוסף שכנע סופרים בולטים כעמוס עוז, יורם קניוק, חיים באר, נסים אלוני, דן צלקה, חנוך ברטוב, ס. יזהר ומשה שמיר לכתוב רשימות וסיפורים במיוחד עבור גליונות החגים והמועדים המרכזיים (ראש השנה, יום כיפור, פסח, יום העצמאות ויום הזיכרון לשואה ולגבורה) של השבועון שהפכו עקב כך לפריטי אספנות.

בלי "דבר השבוע" לא יכולה הייתה להיות כאן עיתונות מגזינית טובה. כי "דבר השבוע" היה אב-מייסד של עיתונות זו, ובפועל היה המגזין הראשון של העיתונות הישראלית... אולי לא הייתה מאז תופעה כתופעת העורך אוהד זמורה, שהספרות הייתה לו בית ולא קישוט או אפקט.

אדם ברוך, במאמר לרגל סגירת העיתון

סגירת השבועון[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המהפך הפוליטי של שנת 1977 בישראל, עליית הימין לשלטון וירידת כוחן של ההסתדרות ושל מפלגת העבודה, ירד גם העניין בעיתון "דבר", ובשנות ה-80 הוא נקלע לקשיים כספיים חמורים.

בנסיון ליצור לעיתון תדמית עדכנית וצעירה יותר, שונה שמו של העיתון בימיו האחרונים ל"דבר ראשון", ולעורכו נתמנה רון בן ישי, אך בן ישי לא הצליח להבריאו ולהצילו. אף חיים רמון ששימש יו"ר ההסתדרות החדשה לא הציל את העיתון מפני סגירה. "דבר ראשון" נסגר בשנת 1996, ועמו בא הקץ גם לקיומו של "דבר השבוע" לאחר חמישים שנה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עם הגיליון הראשון, דבר, 12 באפריל 1946.