אילת זהר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אין תמונה חופשית

אילת זהר היא אמנית חזותית רב תחומית המשלבת ציור, מיצג, וידאו ארט והדפס. בנוסף היא אוצרת עצמאית, וחוקרת אקדמית המתמחה במחקר של צילום ואמנות מזרח אסיה. זהר היא במעמד מרצה בכירה בחוג לתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אילת זהר נולדה בתל אביב. היא בוגרת המגמה לספרות בתיכון עירוני ד' (1976), עשתה שרות (שנת י"ג) בגרעין "עודד" באופקים (1976–1977), שרתה בבי"ס שדה "ימית" (1977-1978), ובחיל השריון (1978–1979). עם תום שרותה הצבאי, זהר נסעה לראשונה למזרח-אסיה ובקרה בתאילנד, בורמה, הודו ונפאל, לפני שהגיעה לביקורה הראשון ביפן (אפריל 1981-יולי 1982). בשנים 19821986 למדה לתואר ראשון במדרשה לאמנות. בשנת 1991 סיימה תואר ראשון בהצטיינות במסלול ללימודי יפן בחוג ללימודי מזרח-אסיה באוניברסיטה העברית בירושלים. בשנים 19931996 למדה לתואר MFA במחלקה לציור דיו (סטודיו לציור נוף), באקדמיה המרכזית לאמנות, בייג'ינג. בשנים 1996- 2000 למדה לתואר שני בחוג לתורת ספרות כללית באוניברסיטת תל אביב, שם כתבה את עבודת התיזה לתואר מוסמך על עבודות הצילום של מורימורה יאסומאסה, בהנחייתו של פרופסור חנן חבר. ב-2002 זהר המשיכה ללימודי דוקטורט באמנות וביצירה בבית הספר לאמנות "סלייד" בקולג' האוניברסיטאי של לונדון תחת הנחייתו של פרופ' נורמן ברייסון. בשנים 2007-2009 עשתה פוסט-דוקטורט באוניברסיטת סטנפורד בקליפורניה, וב-2011 סיימה פוסט דוקטורט נוסף במכון סמיתסוניאן.[1]

עבודתה כאמנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אילת זהר היא אמנית טרנסדצסיפלינארית. היא עובדת במדיומים שונים, כולל: ציור, ציור דיו, צילום, חיתוך עץ ודפוס רשת הם האמצעיים העיקריים שבהם היא יוצרת, לצד מיצבים ועבודות ווידאו ארט. עבודותיה עוסקות בביקורת פוליטית וחברתית, ושואבות השראה מאמנות מזרח-אסיה, מאמנות ישראלית, ובינלאומית. זהר הציגה בתערוכות רבות בישראל, סין, יפן, בריטניה וארצות הברית.

בעבודותיה, זהר עוסקת רבות בשאלות של הסוואה והסתרה, ומאידך, ברגע הגילוי - הרגע בו נוצר הקונטקסט הביקורתי של היצירה. המוטיבים החוזרים ונשנים ביצירתה הם דימויים של מיסוך, ואלו באים לידי ביטוי באמצעות מסכים, גדרות, וילונות, פרגודים, כילות, רשתות, ומסכי הסוואה המופיעים כמשטחים של קווים דקיקים בעבודותיה - לעיתים כחיתוך עץ על דיקט, או כפסים דקים המצוירים בדיו על נייר. מסכים אלה עומדים לעיתים בפני עצמם כדימוי מופשט, ולעיתים כדימוי פיגורטיבי של מסכים / וילונות / פרגודים המסתירים סצנות הלקוחות מתולדות האמנות, ממסרת ציור הנוף בדיו, או מן הנוף הישראלי וייצוגיו באמנות המקומית.

תערוכת יחיד "שקוף למשתמש", גלריה "מינוס אחת" אוסף הארץ לאמנות (2016)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתערוכה "שקוף למשתמש" (אוצרת: אפרת לבני), גלריה מינוס אחת, בתל אביב, 2016 הוצגו ביחד לראשונה יצירות מתוך 31 שנות יצירה. בין העבודות שהוצגו היו סדרות של ציורי שמן, ציורי דיו, חיתוכי עץ, קולאז'ים, עבודות וידאו, וכן שתי עבודות קיר תלויות-מקום, שנעשו במיוחד לחלל הגלריה. שמה של התערוכה, לקוח מעולם המחשבים ומתאר מצב שבו כל ביצוע פקודה כרוך בשרשרת ארוכה של פעולות הנסתרות למעשה מעיני המשתמש. המצב שבו הדברים מתרחשים ומאידך הם חסרי נראות ושקופים תקף גם לגבי העיסוק בזהויות מרובות ומפוצלות ובפרקטיקות של הסוואה, חיקוי והתחזות. בכך, זהר מבקשת לשלוח את חצי הביקורת שהיא מפנה אל עבר מחיקתם של סובייקטים מו המרחב, כלפי התנהלות צבאית ושלטונית אלימה ונצלנית, המסווה את עצמה כהתנהלות נתונה והכרחית.[2]

עבודת המיצב שהוצגה בתערוכה נקראה "צלפים וציפורים", עשויה טפט ביתי בסגנון רטרו, רדי מייד בעל עיטורי פרחים עדינים, ובו לצד ציפורי שיר המקוננות בין הענפים, תיאורי פירות, פרפרים, ענפים ועלים ירקרקים, מבט קרוב מגלה דמויות של צלפים מוסווים, העומדים בכלי נשק מכוונים אל הצופה. העבודה נעשתה בטכניקה של דפוס רשת בעזרתה שתלה זהר את הצלפים אל תוך המרקם הפסטוראלי של הטפט. הצופה בעבודותיה נדרך, הוא מבין שהנושאים שבהם עוסקת האמנית בתערוכה קשורים באשליה, שקר, הסוואה וחוסר שקיפות גם בעבודות נוספות בתערוכה. קיר מתוך עבודה זו מוצב כיום בתוך מערכת עיתון "הארץ".

בעבודה "כל שנותר" זהר יצרה קיר המכוסה בגרפיטי וכתמי צבע, הטבעות כפות ידיים, רגליים, וחתימות שפתיים. בין הדימויים ניתן להבחין כתובים בעיפרון שמות כל הכפרים הפלסטיניים בארץ ישראל שנהרסו בשנת 1948, שמות כפרים שהמדינה שינתה את שמותיהם לשמות עבריים, דאגה לייער את האזור, או ולהעלים את קיומם. ובכך הפכה זהר את הכפרים ל"שקופים" לנוכח הקיום הישראלי שסביבם.[2] בעבודותיה, כותב איתן בוגנים: " ניתן לראות נוף הרים כבציורי דיו סיניים מתגלה כרכס הרי הלבנון; כלי חרסינה סיניים מעוטרים בכחול לבן ומנופצים לשברים לצד אריחי חרסינה של חדר אמבטיה ומגבת או דגל בכחול ־ לבן; מניפה פרושה שהיא מגב של מכונית; חשבוניית חרוזים וערימת תפוזים; גדרות גבול נמתחות על פני מגילות נייר; חיתוכי עץ של ציטוטים משירה יפנית יחד עם כותרות בעברית ובאנגלית בכתב מראה; דפי קליגרפיה סינית שכוסו בדגמי הסוואה של מדים צבאיים ועוד".[3]

לדברי אוצרת התערוכה, אפרת לבני: "זהר משלבת ביצירתה שתי תפישות אמנותיות שונות: המערבית, שהציבה במרכז כאמת אובייקטיבית, ויזואלית או קונספטואלית, תוך התמודדות עם שאלת הייצוג; והמסורת במזרח־אסיה הממוקדת בציור עצמו כמבטא את הפעולה, החומריות ובניית הדימוי". ״מעשה ההכלאה הזה, העומד בלב היצירה של זהר, הוביל להתפתחותה של שפה ייחודית המתרכזת בטיפול בפני השטח באמצעות חריטה, חדירה או פציעה של המצע, הטבעה והחתמה שלו, הנחה והדבקה של אובייקטים על פניו, וכן ביצירת דימויים שהם 'אנטי דימוי' - מוסתרים, מחוקים או מכוסים".[2]

סיגנונה לעיתים יצירותיה פיגורטיביות ולפעמים מופשטות לגמרי, מתחברות בעקביות למסורת הציור היפנית, אך לא מאבדות את הקשר למציאות הישראלית שאליה כך נראה מכוונת היוצרת, למעשה ההסוואה וחוסר השקיפות הם מושגים המיטיבים לתאר את ההוויה הישראלית מבחינתה.[2]

תערוכות קבוצתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2015 הציגה זהר בתערוכה הקבוצתית "תערוכה חקלאית", אוצרת: טלי תמיר, במוזיאון פתח תקווה. בעבודת וידאו ארט באורך של 14:14 דקות בשם: "הליכה כביש רמלה-לוד 2000", עוקבת זהר בקצב הליכה אחרי הצמחייה המוזנחת בשולי כביש רמלה-לוד (כביש 40). צמחייה דהויה שאיש לא נותן עליה את הדעת כאלו שהייתה שם תמיד ותמיד תהיה. הצמחייה מסמלת את הנוכחות העיקשת של שיח הצבר, המסמן את הגבול של פרדסי האזור. לצד משמעותו כמסמן גבול, או כסמל לישראלי החדש, מזכירה לנו היוצרת שהסברס, מסמל גם מחיקה וכיבוש. סרטה של זהר, שנע בין מזבלות, שבילים ובניינים נטושים, מחבר מִקטעים לקו מונוטוני, עיקש וחסר שיאים. בטכניקה שמדגישה את הקיטוע, הטשטוש וחוסר הרצף הופך הסרט לסרט על גדרות סברס מפורקות ומפוררות, כמו הנוף המשמים שהוא מייצג.

אוצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2005 זהר אצרה תערוכה בשם "מופע המינים: מגדר, מיניות ופרימיטיביות בצלום ווידאו ארט מיפן" (Post Gender) במוזיאון טיקוטין לאומנות יפנית בחיפה. בתערוכה הציגה אילת זהר דימויים העוסקים בזיהוי המורכבות המינית והמגדרית וההבדלים שבין גברים ונשים. בתערוכה מגוון עבודות בתחומי הצילום, וידאו ארט, מיצב ומיצג של בכירי האמנים העכשוויים ביפן, ביניהם מורימורה יאסומאסה, אונו יוקו, סאוואדה טומוקו, אוקאדה הירוקו. התערוכה מציגה את פניה האחרים של יפן, אלו שמעבר לעידון המסורתי ומוציאה למעשה לאור את הלילות הארוכים והפחות זוהרים ברובעי השעשועים של יפן. במהלך התערוכה נערך כנס בינלאומי בנושאים של ייצוגי מגדר ומיניות ביפן, ובעקבותיו יצא לאור הספר PostGender: Gender Sexuality in Japanese Culture and ב-2009 בהוצאת קיימברידג'.[4]

ב-2015 זהר אצרה בגלריה האוניברסיטאית של אוניברסיטת תל אביב תערוכה בשם "מעבר להירושימה: חזרתו של המודחק זיכרון המלחמה, פרפורמטיביות ותיעוד".[5] התערוכה עסקה באופן שבו האמנים בני הדור השני והשלישי תום מלחמת אסיה והאוקיינוס השקט, מטפלים בזיכרון ובטראומות של המלחמה, וכיצד אילו משפעים על החברה היפנית העכשווית. באמצעות צילום דוקומנטרי וצילום מבוים, ווידאו ארט, עבודות במדיה דיגיטלית וצילומים דוקומנטריים התערוכה דנה בשאלה: כיצד לצד ההדחקה וההימנעות מדיבור על הטראומה, מנכיחים בני הדור השלישי את הזיכרון. המושג דור שלישי עומד במרכז התערוכה ומתקשר גם ישירות לבני הדור השלישי של ניצולי השואה הממשיכים לחוש ולחיות את טראומת השואה.[5]

מחקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקרה האקדמי עוסק בהיסטוריה ותאוריה של צילום, ובאמנות עכשווית ביפן. נושאי מחקרה עוסקים בצילום ביפן המאה ה-19; צילום יפני עכשווי; צילום במזרח-אסיה; אמנות יפנית מודרנית (תקופת מייג'י); ואמנות יפנית עכשווית. זהר גם כתבה ועסקה בהרחבה בנושאים של הסוואה, סכיזואנאליזה, מיניות ומגדר באמנות יפן, כמו גם ייצוגי זיכרון מלחמת אסיה והאוקיינוס השקט באמנות עכשווית ביפן. לצד המחקר על מזרח-אסיה משלבת גם מחקר נושאים הקשורים באמנות פלסטינית.

השכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1986-1982 - המדרשה לאמנות רמת השרון
  • 1991-1986 - החוג ללימודי מזרח-אסיה, מגמת יפן, האוניברסיטה העברית
  • 1995-1993 - המחלקה לציור דיו, סטודיו לציור נוף, האקדמיה המרכזית לאמנות, בייג'ינג
  • 1996-1995 - הסמינר החדש לאוצרות ולביקורת, קמרה אובסקורה
  • 2000-1996 - תואר שני, החוג לתורת הספרות הכללית, אוניברסיטת תל אביב
  • 2007-2002 - תואר שלישי, בית הספר לאמנות סלייד, הקולג' האוניברסיטאי של לונדון
  • 2009-2007 - פוסט-דוקטורט, אוניברסיטת סטנפורד, קליפורניה
  • 2011 - פוסט-דוקטורט, מכון סמית'סוניאן, וושינגטון די סי.

הוראה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תערוכות יחיד נבחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1986 - ציורים 7–1986, גלריה בוגרשוב, תל אביב. אוצר: יאיר גרבוז
  • 1990 - "כתם מונגולי", גלריה שלוש, תל אביב
  • 1993 - "מכתב לחבר יפני", גלריה שלוש, תל אביב
  • 1993 - "שולחנות פינג-פונג וציורי מזוודה", המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן. אוצרת: מרים טוביה-בונה
  • 1996 - "חלונות מכונית, מגבים, ומסכי טלוויזיה", גלריה ספטמבר, בייג'ינג. אוצר: מא גאומינג
  • 1997 - "היבריד", מיצב וידאו עם וואנג בושנג, גלריית בית הספר קמרה אובסקורה, תל אביב. אוצרת: ורד מימון
  • 1998 - "נופי מסך", הגלריה של בית הספר לאמנות, ויצ"ו חיפה. אוצרת: חנה שביב
  • 2000 - "קארנטינה", מיצב וידאו וצמחים, קרן היינריך בל, תל אביב. אוצרת: טל בן-צבי
  • 2001 - "אפפלסין", מיצב וידאו ותפוזים, הגלריה של המדרשה בתל אביב. אוצר: גיא בן-נר
  • 2001 - "תת הכרה נפתחת כמו מניפה" המוזיאון לאמנות עכשווית, בייג'ינג. אוצר: חה יאנז'ה
  • 2002 - "יהודי נודד", הגלריה האחרת, מכללת תלפיות. אוצרת: רביבה רגב
  • 2004 - "פלימפססטים", הגלריה של West London Synagogue
  • 2004 - "מוסווה" הגלריה של בית הספר לאמנות, סלייד
  • 2007 - "מולטיפוקליות", מרכז המחקר לאמנות וובורן, לונדון
  • 2010 - "מוסווה", הסטודיו של אורית חביב, תל אביב
  • 2011 - "שש דמויות מחפשות מחבר", גלריית הספרייה של אוניברסיטת חיפה.
  • 2014 - "מולטיפוקל", עבודת מיצב ווידאו, גלריה בארי, קיבוץ בארי. אוצרת: זיוה ילין
  • 2016 - תערוכת יחיד, "שקוף למשתמש", מתוך אוסף "הארץ", גלריה מינוס אחת, תל אביב. אוצרת: אפרת לבני

תערוכות קבוצתיות נבחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 2008 - תערוכה קבוצתית, '''Intervene! Interfere! Sidewalk video screenings באוניברסיטת קליפורניה, סנטה קרוז ובמרחב העירוני, סן חוזה, קליפורניה. אוצרות: נומי טליתמן ודי היברט-ג'ונס.
  • 2008 - תערוכה קבוצתית, Balancing Perspectives: East-Asian influences in Contemporary Art הגלריה האוניברסיטאית של אוניברסיטת JFK, ברקלי. אוצרים: מייק גריידי ורוברט מלטון
  • 2008 - תערוכה קבוצתית Shifting Currents: A tribute to Asian/American/ Art & Cultural expressions, 1900 to the present מוזיאון דה יאנג, סן פרנסיסקו. אוצר: מארק ג'ונסון
  • 2009 - יום פתוח, סטודיו קאלה להדפס, ברקלי קליפורניה. אוצרת: ארצ'נה הורסטינג
  • 2009 - תערוכה קבוצתית, Front + Centre, מרכז הדלנדס לאמנות, סאוסוליטו, קליפורניה. אוצרת: קימברלי ג'והאנסון
  • 2010 - פרויקט 72 שעות, הביאנלה בבת ים. אוצר: כרם הלברכט
  • 2015 - תערוכה קבוצתית, "התערוכה החקלאית: חקלאות מקומית באמנות עכשווית". אוצרת: טלי תמיר, מוזיאון פתח תקווה לאמנות
  • 2016 - תערוכה קבוצתית, "פוסטקולוניאליזם", תערוכה שעסק בהיבטים של היברידיות וקשרים בין תרבותיים בשתתפות אמנים מישראל, הודו, טאיוון, ארצות הברית, קנדה, דר' אפריקה, ארגנטינה/הולנד, הודו/ארצות הברית. אוצרות: וונדי ג'רס, שלומית באומן
  • 2017 - תערוכה קבוצתית, "שקט טעון", הבטים של צבאיות באמנות עכשווית. מוזיאון וילפריד ישראל לאמנות אסיה, קיבוץ הזורע. אוצרת: שיר מלר-ימגוצ'י
  • 2018 - תערוכה קבוצתית, "מוסללה 2018", תערוכה של הדפסים הנוגעים לצילום ללא-מצלמה. אוצרת: איילת השחר כהן

אוצרות תערוכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 2001 - תערוכה קבוצתית, תערוכת בוגרים של המחלקה למדיה דיגיטלית והמלקה לצילום, בי"ס לאמנות קמרה אובסקורה. המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן.
  • 2002 - תערוכה קבוצתית, "דימויי נשים: חודש האישה הבינלאומי", מבואת הספרייה הראשית ע"ש סוראסקי, אוניברסיטת תל אביב.
  • 2002 - תערוכה קבוצתית, "כחול לבן בדיו: ציור דיו בישראל". המשכן לאמנות מזרח הרחוק, רמת גן.
  • 2005 - תערוכה קבוצתית, "מופע המינים: מגדר מיניות ופרפורמטיביות באמנות יפנית עכשווית". מוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית, חיפה.
  • 2012 - תערוכה קבוצתית, "Smashing!: שברים ושבריריות באמנות [קרמיקה] עכשווית". בית בנימיני, המרכז לקרמיקה עכשווית, תל אביב.
  • 2013 - תערוכת יחיד, נאם ג'ון פייק "מחווה לנאם ג'ון פייק", מיצב וידאו בחלונות הספרייה הראשית, אוניברסיטת חיפה.
  • 2013 - תערוכת יחיד, עבד עבדי, "מחווה ללוטפיה, אחותי במחנה הפליטים יארמוכ", גלריה בית הגפן, חיפה.
  • 2014 - תערוכה קבוצתית, "שני ירחים על החוף, וציפור מכנית ביער נורווגי: הרוקי מוראקמי ואמנות עכשווית". גלריה קונטמפוררי בי גולקונדה, תל אביב
  • 2015 - תערוכה קבוצתית, "דור שלישי בהקשר גלובלי", תערוכה קבוצתית של ווידאו ארט, העוסקת במושג "דור שלישי" וזיכרון המלחמה בין קוריאה, יפן, גרמניה, ישראל ופלסטין, גלריה אמילי א. וואלאס, אולד ווסטבורי, ניו יורק.
  • 2015 - תערוכה קבוצתית, "מעבר להירושימה: "חזרתו של המודחק זיכרון המלחמה, פרפורמטיביות ותיעוד". הגלריה האוניברסיטאית לאמנות ע"ש גניה שרייבר, אוניברסיטת תל אביב.
  • 2018 - פיתוח קונספט בתערוכה קבוצתית, "קווי הגנה", הגלריה האוניברסיטאית לאמנות ע"ש גניה שרייבר, אוניברסיטת תל אביב.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דף הפרסומים של אילת זהר באתר academia.edu

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מתוך דף פרופיל, הפק' לאמנויות אוניברסיטת ת"א(הקישור אינו פעיל, 22.11.2018)
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 נאוה סביליה שדה, וילון מוסט: מחשבות על הסוואה ושקיפות, ערב רב, ‏27 לינואר 2017
  3. ^ בוגנים איתן, תערוכה חדשה של אילת זהר ממזגת דימויים מקומיים עם תרבות יפן וסין התערוכה "שקוף למשתמש" בתל אביב מציגה פיסות מציאות מהארץ בכסות אסתטית ממזרח אסיה, תוך שילוב שתי מציאויות ושתי תפישות אמנותיות, הארץ, ‏ספטמבר 2016
  4. ^ Ayelet Zohar, Post Gender: Gender, Sexuality and Performative in Japanese Culture, Cambridge Scholars Publishing, 2009
  5. ^ 5.0 5.1 אילת זהר, מעבר להירושימה: חזרתו של המודחק זיכרון המלחמה, פרפורמטיביות ותיעוד, אוניברסיטת תל אביב, 2015, עמ' 4