איסר סנפירי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
איסר סנפירי
Isser Snapiri
Isser Snapiri
לידה 18 ביוני 1912
האימפריה הרוסית האימפריה הרוסיתהאימפריה הרוסית
פטירה 31 בינואר 1997 (בגיל 84)
תאריך עלייה 1924
השתייכות Hahaganah.png  ההגנה
תקופת שירות 19371953
תפקידים אזרחיים
מקים ומנהל מפעל שלאון למסיכות גז

איסר סנפירי (פִיש) (18 ביוני 1912 - 31 בינואר 1997) היה ממקימי התעשייה הצבאית (תע"ש). לפני קום המדינה היה חבר בארגון ההגנה ותרם לבניית סליקים בימי המחתרת. בהמשך היה חבר התעשייה הצבאית ומערכת הביטחון הישראלית. ממייסדי מפעל "שלאון" המייצר מסכות גז וציוד מיגון כנגד לוחמת אב"כ. הסליקים של סנפירי מוצגים במוזיאון בתי האוסף לתולדות צה"ל בתל אביב.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות ונעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד באימפריה הרוסית בעיירה יאנושפול (היום באוקראינה), למשפחת פיש. אימו בלה הייתה תופרת, ואביו נחמן מפקד מכבי האש. בימים שקדמו למהפכה הרוסית, רבים מיהודי המקום התפרנסו מעבודות מלאכה כמו נגרות, פחחות וחייטות. במהלך שנות המהפכה ומלחמת האזרחים (1917–1921) התמודדו יהודי יאנושפול עם התפרעויות של כנופיות באזור.

ב-1924, בהיותו בן 11, נשלח סנפירי עם אחיו בן ה-13 ודודיו לארץ ישראל. עקב המצב הכלכלי הקשה, העוני והמחלות, החליטו הדודים והאח לשוב לרוסיה, אך כשעלתה המשפחה לאונייה, נמלט סנפירי ונשאר לבדו בארץ. הוא למד בכיתות ה'-ו' בבית חינוך לילדי עובדים בתל אביב, ולאחר מכן נאלץ לעבוד בעבודות מזדמנות, כגון חלוקת מכתבים וניקוי שירותים, כשהוא מתפרנס בדוחק רב. מדי פעם התפלל בבית כנסת קטן ברחוב מרכז בעלי המלאכה, ובהגיעו לגיל בר מצווה, ארגן עבורו הגבאי עלייה לתורה וכיבוד בבית הכנסת, לאחר שהתרגש מסיפורו.

פועלו בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

כנער עבד בבית החרושת "פחטר-הופמן", שם עסק בבניית קרוניות, מריצות ומיכליות. בהמשך הועסק במפעל "המלחים" ברחוב זבולון בתל אביב, ובהדרגה הפך לאיש מקצוע בתחום העבודות המכניות.

ב-1929 גויס לארגון ההגנה, והופעל כנוטר בשכונת התקווה בלילות. בהמשך התעניין בו מפקד אזור שכונת התקווה, סניה סירקין, והמליץ עליו לעבודה בתע"ש (התעשייה הצבאית), שהוקם ב-1933.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סנפירי הכיר בתקופה זו את יעל, בתם של ישראל ובתיה כצנלסון ואחייניתו של ברל כצנלסון, שלמדה בבית הספר החקלאי ויצו ברחוב העלייה. לאחר מכן היא הצטרפה להכשרה בת שנתיים בכנרת, ובתקופה זו התכתבו השניים והקשר התהדק. יעל, בת למשפחה סוציאליסטית, האמינה באידיאל הקיבוצי, אך סנפירי העדיף את עצמאותו הכלכלית; בני הזוג התפשרו והקימו את ביתם במושב. הם נישאו ב-10 באוקטובר 1934, ברחוב דיזנגוף שבתל אביב. לזוג נולדו שלושה ילדים: עפרה, בארי ונוגה.

עשרות שנים לאחר מכן, ב-1961, ארגנה יעל הפתעה לבעלה - נסיעה למשפחתו שברוסיה לאחר 38 שנים, והוא פגש את הוריו ואת אחיו שנולד לאחר עזיבתו.

פעילותו בתע"ש[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1937 עזב איסר את בית החרושת "המלחים" והצטרף לשורות תע"ש. ישראל רבין קיבל אותו לעבודה במכון א', מפעל תעשייה מחתרתי שהוקם בבית החרושת לעורות "לבקוביץ" ברחוב הירקון. במפעל עבדו בהסתר ובצפיפות 12 איש, והותקן בו סליק כבונקר, בו הוטמנו בתום יום העבודה כל חלקי הנשק שיוצרו באותו יום. תחילה התמקדה פעילותו של סנפירי בהכנת החצובות והבסיס למרגמה 3", ולצורך כך נקנתה מכונת הריתוך הראשונה של תע"ש. במקביל פעל להקלת תנאי העבודה והצפיפות במקום, ובנה שולחן צר וארוך ומעליו ארבעה ספסלים הפוכים, שהתרוממו בעזרת שני כבלים והורדו לצורך אכילה.

מפעל "החנות"[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוחית זיכרון למפעל "החנות" ברחוב השרון 10 בתל אביב

סנפירי פעל ליצירת הסוואה ל"מכון החנות", בית חרושת בלתי-לגאלי של ההגנה, שהוקם באזור מסחרי רועש בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב ועסק בהשחרת נשק, הרכבת רימוני יד ומתיחת תרמילי נשק ל-9 מ"מ. במכון נבנה קיר חוצץ גדול שיצר חדר סגור שהכניסה אליו הייתה דרך חור בקיר, שהוסווה על ידי לוח חשמל גדול שיצר סנפירי. לימים "מכון החנות" התגלה על ידי שלטונות המנדט הבריטי, אך אנשי ההגנה פרצו אליו באותו לילה מקיר בחנות סמוכה, ורוקנו מהסליק את מצבורי הנשק מבלי שהבריטים הבחינו בדבר.

עיריית תל אביב קבעה לוחית זיכרון בקיר "החנות" ברחוב השרון 10 בתל אביב.

מפעלים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהמשך התבקש סנפירי מחיים סלבין, שהתמנה למנהל תע"ש בתקופה זו, להכין במהירות קונסטרוקציה עבור מפעל לחריטת פצצות מרגמה 2 ו-3 בגן שמואל. ב-1941 הוא החל להקים מפעל זה בפרדס הקיבוץ. סנפירי פעל לזרז ולהקל על עבודת חפירת הסליק באמצעים טכניים, כגון מנוף קטן ללא מנוע שמצא בגרוטאות חברת החשמל, אליו חיבר מנוע חשמלי וחבית שמן גדולה. הוא יצק משטח בטון להסוואת פתח הסליק, אותו ניתן היה לסובב על ציר כדי להיכנס. המפעל ייצר רימוני יד, פצצות 2 ו-3; על גופי פצצות 3 חרטו הפועלים 4 אותיות לועזיות: H.Z.M.N, שמשמען "הרבה צרות, מעט נחת" ואילו על פצצות 2 נחרטו האותיות O.Z.E.K, שמשמען "עוד צעד אחד קדימה". כיום הסליק פתוח לקהל בפרדס בגן שמואל.

אחד הסליקים המוצלחים שיצר סנפירי, זכה לשם "הגמד" בשל גודלו: הוא היה מכל דלק שנפתח בצורה נסתרת כך שניתן להסליק בתוכו 2.5 טון של כל סוגי הנשק. המיכל היה מורכב על משאית והיה ניתן להובלה בכל חלקי הארץ, מבלי שיתגלה על ידי הבריטים. מאוחר יותר נעשה בסליק שימוש בדרך להר הצופים בירושלים בזמן החלפת המשמרות. לימים, לאחר הקמת מוזיאון בתי האוסף לתולדות צה"ל בו הוצג הסליק לקהל, התברר כי איש אינו יודע איך לפתוח את "הגמד", וסנפירי הסביר זאת בעזרת שרטוטיו.

סליק נוסף של סנפירי הוכן מבלוני חמצן ובלוני גז, ששימשו להובלת נשק ממקום למקום. בלוני החמצן לא נתגלו מעולם.

במקביל הקים סנפירי בחצר בית המלאכה הפרטי שלו בריכה בה יוצרו "החזירים" - סירות ששימשו להדבקת מוקשים לאניות מצריות. "החזירים" מוצגים כיום במוזיאון חיל הים בחיפה.

לאורך שנות פעילותו במחתרת ייצר סנפירי בסך הכול 38,000 סטנים.

ב-1949, שנה לאחר קום המדינה, התבקש סנפירי מחיים סלבין לייצר פצצות 120 מ"מ. לאחר ניסיונות רבים בתנור ובפטיש אוויר, וניסויים בשדה פתוח, הצליח סנפירי לייצר פצצות אלו מפחי ברזל.

מפעל S[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוחית זיכרון במקום בו היה מפעל S ברחוב יגאל אלון 157 בתל אביב

מפעל S היה מפעל תע"ש של ההגנה שפעל בשנים 19471952. הוא פעל בשטח שהיה שייך לסולל בונה ומכאן האות S בשמו. הוא נוהל על ידי חיים סלבין ואיסר סנפירי שייצר פצצות 81 מ"מ ו-120 מ"מ וחלקי נשק שונים. הפצצות היו יוצאות מהמפעל חרוטות, צבועות ומוכנות למילוי חומר נפץ.

עיריית תל אביב קבעה לוחית זיכרון במקום בו עמד מפעל S ברחוב יגאל אלון 157 בתל אביב.

מפעל עצמאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1954 עזב סנפירי את תע"ש והקים מפעל עצמאי, שהמשיך ליצור בתחום המתכת והברזל. המפעל היה הראשון שיצר מחרשה לחריש בעומק מטר. בנוסף ייצר המפעל רוטר (עוקר סלעים) הגדול מסוגו אז בארץ, וכן צירים לטרקטורים בתהליך חיסום מיוחד שפותח על ידי סנפירי. בהמשך פיתח שיטה חדשה לבניית מיכלים גבוהים במיוחד, כך שמרבית העבודה תיעשה על הקרקע.

עם סיום מלחמת ששת הימים ב-1967, שב סנפירי והצטרף למערכת הביטחון, והיה אחראי על ייצורם של 2 מיליון מוקשים. לקראת סיום ייצור זה, הוטלה עליו הקמתו של מפעל "שלאון".

מפעל "שלאון"[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1969 נבחר האתר להקמת מפעל "שלאון", לייצור מסכות גז וציוד לוחמה ביולוגית ואטומית. סנפירי נסע לגרמניה על מנת ללמוד אודות תהליכי הייצור, ולאחר מכן הקים בארץ את המפעל. הוא הפך למומחה לא רק במתכת אלא גם בגומי, זכוכית ועוד. הוא עבד במפעל כיועץ למהנדסים שפעלו בו, וגם סייע בתמיכה בעולים החדשים שעבדו בו. לאחר פרישתו לגמלאות, המשיך לעבוד עוד כ-10 שנים כיועץ במפעל, עד גיל 70.


לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אברהם וינברג, (תשי"א). פרקי תע"ש – חרשי נשק, הגנה במחתרת. מערכות: תל אביב.
  • אריה חשביה, (תשס"ג). תעש במחתרת – תעשיית הנשק של ה"הגנה" בטרם מדינה. משרד הביטחון, ההוצאה לאור.
  • אורי מילשטיין, (תשמ"ט). תולדות מלחמת העצמאות – הפלישה הראשונה (כרך שלישי). זמורה-ביתן: תל אביב. (עמ' 102-101)
  • מרדכי נאור, - עורך (תשנ"ג). לכסיקון כוח המגן ה"הגנה". משרד הביטחון, ההוצאה לאור. (עמ' 263, 273, 418, 472)
  • יוסף עברון, (תש"ם). התעשייה הביטחונית בישראל. משרד הביטחון, ההוצאה לאור. (עמ' 57,55, 111,72, 112 - 116, 149, 167)
  • יוסף עברון, (תשנ"ב). מגן ורומח – סיפורה של התעשייה הצבאית בישראל. משרד הביטחון, ההוצאה לאור. (עמ' 82, 86, 113, 126, 127)
  • רפי קיטרון, (2010). ארץ ישראל הנסתרת – סיפורם של הסליקים ותולדותיהם. הוצאת ספרים אריאל: ירושלים. (עמ' 109, 182)