חוות כנרת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חוות כנרת
חוות כנרת
פנים מבנה החאן המקורי באתר, ומיטת הבידוד לחולים
חוות כנרת, לפני העלייה לעין גב

חוות כנרת (או חצר כנרת) היא חווה חקלאית שהוקמה ב-1908 ליד ימת כנרת על ידי המשרד הארצישראלי של ההסתדרות הציונית, על פי הצעת מנהלו, ארתור רופין, על מנת להכשיר פועלים יהודים לעבודה חקלאית לשם התיישבות קבע. החווה הייתה בית הגידול למפעלי העלייה השנייה: בה החלו הנסיונות להקמת הקבוצה, הקיבוץ והמושב (ממנה יצאו מתיישבי דגניה, קבוצת כנרת, נהלל, עין חרוד ועוד), היא הייתה למוקד התארגנות של פועלי הארץ, ובה הונחו היסודות למספר ארגונים אשר עצבו את פני המדינה שבדרך, כגון ההגנה, המשביר, תנובה וסולל בונה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החווה הוקמה על אדמות דלייקה ואום ג'וני, שנרכשו ב-1905 על ידי פקיד יק"א, חיים מרגליות קלווריסקי. ארתור רופין החליט להקים על האדמות הללו חווה למטרת לימוד חקלאות. שמה של החצר ניתן לה על ידי ש"י עגנון ובכך השיב לימה את שמה המקראי. ב-1908 התיישבה במקום קבוצת פועלים מרוֹמנְי שבאוקראינה והחלה את הבנייה במקום סביב חאן גדול שסביבו ניתן היה לבנות ללא צורך בהיתר מיוחד. במקום הוקמו חדר אוכל, מחלבה, רפת, אורווה, לול, אסם ושובך יונים. לאחר מכן נעשו גם נסיונות של גידולים שונים, כשהמים נשאבו מ"בית המוטור" שהוקם על הירדן. חברים מיק"א ייסדו בסמוך לחווה את המושבה כנרת.

האגרונום משה ברמן התמנה למנהל החווה מטעם המשרד הארצישראלי וקבוצת פועלים עבריים, שקודם לכן עבדה איתו בבן שמן, נבחרה לעבד את אדמת כנרת. בהמשך הגיעה לחווה קבוצה מפועלי רחובות בהנהגת בן ציון ישראלי, מאיר רוטברג ונח נפתולסקי ("שלישיית יחד"). בקבוצה זו הגיעה לראשונה לכנרת רחל בלובשטיין היא רחל המשוררת. תחילה חשב ברמן כי כבר בשנה הראשונה יהיו רווחים אך בתום כשנה, ב-1909, החלה מתיחות בין ברמן לפועלים ושנת המשק הראשונה הסתיימה בהפסדים. חלק מפועלי רחובות ובהם "שלישיית יחד" עזבו את החווה ועברו לגור ולשמור ב"בית המוטור" עקב מתיחות זו. בעקבות העימותים החליט רופין ב1910 לעשות ניסוי על אדמת אום ג'וני, בהקמת חווה שתימסר לניסיון לשנה לקבוצת פועלים אשר תנהל את המשק ותעבד את האדמה על אחריותה. ועד החורש קיבל את ההצעה וכך הונח היסוד לקבוצה הראשונה, "אם הקבוצות" - דגניה.

ב-פברואר 1911 פתחו הפועלים בשביתה נגד ברמן אותה ארגנו ברל כצנלסון ויוסף בוסל. רופין הגיע למקום והחליט לפטר את ברמן וכמו כן להחליף את כל צוות הפועלים. קבוצת הפועלים שהקימה בעצמה את המקום עזבה. לחווה הגיע האגרונום יואל גולדה וקבוצת פועלים חדשה. אך מצב החווה לא השתפר ורופין הגיע למסקנה שיש לשנות את גידול התבואה לגידול אחר. היחסים בין גולדה והפועלים השתפרו. בעיית החווה הייתה שאדמותיה הטובות נמסרו לדגניה, וברשותה נשארה אדמה פחות טובה.‏[1]

בשנת 1911 חכרה חנה מייזל שוחט שטח אדמה סמוך, על מנת להקים חווה לימודית בשם "חוות העלמות", להכשרת פועלות לעבודה חקלאית כדי שתוכלנה לעזור לבעליהן האיכרים או להתפרנס מחקלאות בכוחות עצמן. בחווה הקצו לה ולשש התלמידות הראשונות שני חדרים. כעבור שנה, מספר התלמידות גדל לכ-15. החוויות של רחל המשוררת מהחווה באו לידי ביטוי בשיריה. מבנה החווה הוחרם על ידי השלטון הטורקי במלחמת העולם הראשונה ולא נפתח מחדש בתום המלחמה.

בשנת 1912, לאחר שהייה בחדרה ובגליל, הובאו לחווה על ידי שמואל יבנאלי קבוצת משפחות יהודיות מתימן שכונו בשם "תימני כנרת". המשפחות חיו בתנאים גרועים, אך המשיכו להתגורר במקום למרות הקשיים.

בשנת 1912 החווה עברה לקבוצת עולים מארצות הברית בראשות אליעזר יפה, שנקראה "האיכר הצעיר", קבוצה זאת התפרקה. בשנת 1913 עמדה החווה לקרוס כלכלית, לצורך הצלת החווה הזעיק רופין מכפר אוריה את בן ציון ישראלי וחבורתו. קבוצה זאת הגיעה לחווה ב-2 בנובמבר 1913 וייסדה בה את קבוצת כנרת. ביניהם היו א.ד. גורדון, בן-ציון ישראלי ויוסף זלצמן.‏[2]

בשנות מלחמת העולם הראשונה, השלטון הטורקי גרש יהודים רבים מהגליל, וחלקם הגיעו לאזור החווה. הם עבדו בעבודות ציבוריות, בין היתר בבנייה ובסלילת כביש טבריה-צמח, שהיוו יסוד מקדים להקמת חברת "סולל בונה". עקב הרעב בארץ, יזמו מאיר רוטברג וברל כצנלסון איסוף תבואה בצריף מיוחד בחווה, חלוקתו לצרכנים ומכירת עודפים להסתדרות פועלי יהודה ברווח נמוך. צריף זה היתווה את הדרך לפיתוח רשת קמעונות לפועלים בשם "המשביר" שהחל לפעול ליד דגניה. בשנת 1919 נעשה נסיון ליצור בחווה קבוצה גדולה בשם "קבוצת השישים", מאיחוד בין חברי הקבוצה הקיימת לבין הפועלים שעבדו מחוצה לה. כשנתיים לאחר מכן עזבו מרביתם למען ייסוד עין חרוד, שהיה הקיבוץ הראשון שהוקם במתכונת "הקבוצה הגדולה".

בכינוס של מפלגת "אחדות העבודה" בחווה במאי 1920, הוחלט על הקמת ארגון "ההגנה".

לאחר שהחווה ננטשה, הגיעה ב-1922 קבוצת חלוצים מהעלייה השלישית בשם "קבוצת וילנה". ב-1926 הקבוצה עברה לגבעה הסמוכה, והחווה שימשה מקום משכן זמני לגרעיני אפיקים, עין גב ומעגן לפני עלייתם להתיישבות.

לאחר קום המדינה מ-1950 ועד ל-1974 שימשה החווה כבסיס צה"ל. לאחר מכן היא שוחזרה, הוכרזה כ"אתר שימור לאומי", ונפתחה במתכונתה הנוכחית ב-2007 ‏‏[3]. כיום המקום משמש כמוזיאון וכמרכז חינוכי ערכי פתוח למבקרים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקרים:

סיפורים ושירים:

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא חוות כנרת בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ברכה חבס, "החצר והגבעה" עמ' 35
  2. ^ מרדכי נאור, "כנרת - החווה והחצר - מערש ההתיישבות לאתר שימור", עמ' 22
  3. ^ חצר כנרת באתר המועצה לשימור אתרים