גדעון לוי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
גדעון לוי
Gideon Levi - Acre Festival 2011.jpg
גדעון לוי, 2011
לידה 2 ביוני 1953 (בן 64)
תל אביב-יפו, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק עיתונאי ופובליציסט
תחום סיקור הסכסוך הישראלי-פלסטיני
פרסים אות זכויות האדם ע"ש אמיל גרינצוויג
פרס אולוף פאלמה (2015) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

גדעון לוי (נולד ב-2 ביוני 1953) הוא עיתונאי ופובליציסט ישראלי, חבר מערכת היומון "הארץ" ומזוהה עם השמאל הרדיקלי.

בעל טור שבועי בשם "אזור הדמדומים", המסקר מאז שנת 1988 את מצבה של האוכלוסייה הפלסטינית ביהודה, שומרון ועזה, והשפעת פעולותיה של מדינת ישראל, ובעיקר של צה"ל ושל המתנחלים, על אוכלוסייה זו. על פעילותו העיתונאית זכה לוי בכמה פרסים, ומאידך ספג ביקורת קשה. מופיע בטלוויזיה בישראל כמראיין, כחבר פאנל וכמשתתף בתוכניות דוקו-ריאליטי.

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

גדעון לוי, הוא הבכור משני בנים במשפחה. אמו, תיאה, במקור מצ'כיה, הגיעה לקיבוץ בארץ במבצע הצלה של ילדים. אביו, ד"ר היינץ (צבי) לוי, נולד בעיירה זאץ שבחבל הסודטים והיה משפטן ובן התרבות הגרמנית. לאחר השתלטות הנאצים הוא עלה לארץ ישראל בספינת המעפילים טייגר היל, האחרונה שהגיעה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. סבו וסבתו של לוי נספו בשואה.[1][2] הזוג התגורר ברחוב שטנד בתל אביב, שם למד לוי בבית הספר התיכון עירוני א'.[3] בנעוריו, לאחר מלחמת ששת הימים, טייל עם הוריו ברחבי יהודה ושומרון וביקר במערת המכפלה, בכותל המערבי ובקבר רחל. על תקופה זו כתב: "הייתי חלק מהאורגיה הלאומנית הדתית הגדולה של ישראל, שהחלה אז ומעולם לא נגמרה."[4]

בשלהי שנות השבעים ובראשית שנות השמונים היה עורך וכתב בגלי צה"ל. בשנים 1978-‏1982 היה דוברו של שמעון פרס, וסייע לו לצד יוסי ביילין ובועז אפלבאום.[5][6] הוא ליווה את פרס גם במערכת הבחירות הסוערת של 1981.[7]

בנוסף לעבודתו כעיתונאי, הוא מלמד במכללה החברתית-כלכלית ובבית הספר "מנשר לאמנות". כן הוא משתתף בעצרות של ארגוני שמאל.[8]

בין השנים 1985 ו-1995 היה נשוי לעיתונאית שרית ישי. לזוג נולדו שני ילדים, דן, ותום שנפטר בינקותו. לאחר שזה נפטר אימצו את בנם השלישי, אורי. כיום מתגורר לוי ברמת אביב עם חברתו העיתונאית השוודית קתרין אורמסטד.[9]

פעילותו העיתונאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזור הדמדומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוי נוהג מדי שבוע, ברציפות מאז 1988, לצאת לשטחים בליווי הצלם מיקי קרצמן ולתעד את יחסה של ישראל לאוכלוסייה הפלסטינית, כפי שהוא נראה מנקודת המבט של הפלסטינים (בדרך כלל נקודת המבט של הפלסטיני הבודד או המשפחה הפלסטינית שבה עוסקת הכתבה). בלשונו של לוי, הוא בא "לספר את הסיפור כפי שהוא מתגלה לעיניי ולצערי, לא מתגלה לעיני מרבית הישראלים, שלא יודעים או לא רוצים לדעת מה קורה בשטחים".[10] לוי תיאר את מטרת כתיבתו:

אני כותב בעיתון ישראלי, לישראלים, לא לפלסטינים. אני כותב לישראלים שרוצים לקרוא על מה שעובר על העם הפלסטיני שתחת הכיבוש הישראלי. אני כותב את הדברים מנקודת ראות ישראלית, שלא לומר מנקודת ראות פטריוטית בעיני עצמי. אני כותב בעיקר על מה שאנחנו מעוללים להם, לא כדי לעזור להם, לא כדי לעזור למישהו, אלא רק כדי שנדע.[11]

בסדרת מאמריו "אזור הדמדומים" מתבונן לוי במצבים אליהם מגיעים הפלסטינים בשל המלחמה והמאבקים הפוליטיים. לוי סוקר את התוצאות האנושיות של העימות הישראלי-ערבי בצד הפלסטיני. מרבית מאמריו עוסקים באזרחים חפים מפשע לטענתו שנקלעו באקראי לזירות קרב בין כוחות הביטחון הישראלים לחמושים פלסטינים. לוי בוחן ומסקר בעין ביקורתית חלק מפעולותיה של ישראל בשטחי יהודה, שומרון, ובעבר גם ברצועת עזה - הריסת בתים, פגיעה ברכוש, פציעה במזיד ובשוגג, טיפול רפואי שנמנע, חווית העקירה והפליטוּת של פלסטינים.

גדעון לוי אינו דובר ערבית, שפתם של מושאי כתיבתו ועל כן מסתייע במתורגמנים מקומיים. כאשר נשאל על כך אמר: "זה המחדל הגדול שלי. היה לי מורה פרטי ובמשך שנה הצלחתי לקלוט רק מילה אחת, שהיא 'תודה' (שגם ידעתי אותה לפני כן)".[10] מבקריו טוענים כי דיווחיו לוקים בחסר בעקבות זאת.[12][13]

כלפי הטענה שהוא מאמץ את גרסת מרואייניו ללא בדיקה אמר:

"שקרים מופצים לצערי, משני הצדדים. אבל, כשאני עומד מול מיטת תינוק פלסטיני שחייל ירה בו, או מול יולדת שאיבדה את ולדה, [משום שצה"ל] לא נתן לה לעבור, או כשאני עומד במחסום קלאנדיה, ורואה איך נוהגים החיילים בזקנים, שיכלו להיות סביהם וסבתותיהם - אין עוד שאלה מי דובר אמת ומי משקר".[10]

בביקוריו התכופים ביהודה ושומרון, לפגישות עם מרואייניו, יש סכנת חיים, עליה אמר לוי: "הסכנה עדיין מצדיקה את מה שנראה בעיניי, כמשימה עיתונאית חשובה שלא לומר, קדושה".[10] דוגמה לסכנה זו היא מקרה שבו ירו חיילי צה"ל לעבר מונית ממוגנת שבה נסע סמוך לטול כרם.[14]

בשנת 2004 קיבץ לוי את סדרת מאמריו "אזור הדמדומים" בין השנים 19882003 לספר בשם "אזור הדמדומים - חיים ומוות תחת הכיבוש הישראלי", בהוצאת בבל.

בדצמבר 2014 עוכב לחקירה במשך שעות אחדות, יחד עם הצלם אלכס ליבק, בחשד של הפרת צו אלוף (על כניסתם לכפר בשטח A) והעלבת חייל.[15]

כתיבה פובליציסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף לטורו השבועי, "אזור הדמדומים", מפרסם לוי מאמרים בעמוד הדעות של "הארץ", וגם בהם הוא מרבה להתריע על עוולות הכיבוש. עם זאת, בטורים אלו הוא עוסק גם בסוגיות אחרות המעניינות את החברה הישראלית, לדוגמה נושאי החינוך, הקמפיינים הפוליטיים ואף טורים שהעלו על נס את האמפתיה שהפגינו הגשש החיוור לחלשים בחברה, טור שפורסם בימים שלאחר מותו של ישראל פוליאקוב.

לעתים קרובות הוא מבטא בכתיבתו עמדות נון-קונפורמיסטיות, חלקן נדירות גם בקרב השמאל, כגון הגנה על זכויות החרדים ברמת אביב, זכויות האסיר יגאל עמיר, תמיכה במעשהו של חננאל דיין שבחר שלא ללחוץ את ידו של הרמטכ"ל[16] ועוד. בינואר 2010, כאשר "ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"הארץ" השתלחו בשרה נתניהו, יצא לוי נגדם, וכתב "הטיפול הציבורי בה נגוע ביותר משמץ של שוביניזם גברי מאוס"[17]

דוגמה לכתיבתו הפובליציסטית הם דבריו בפתח מאמרו העוסק במבצע גשמי קיץ:

דגל שחור משחור מתנוסס מעל לפעולה ה"מתגלגלת" בעזה. ככל שהפעולה "מתגלגלת" יותר, הדגל משחיר והולך. "גשמי הקיץ" שאנו מנחיתים על רצועת עזה אינם רק חסרי תוחלת, אלא בראש וראשונה בלתי לגיטימיים בעליל. לא לגיטימי לנתק 750 אלף בני אדם מזרם החשמל; לא לגיטימי להרוס גשרים ותשתיות; לא לגיטימי לקרוא לכ-20 אלף תושבים לברוח מבתיהם ולהפוך את עיירתם לעיירת רפאים; לא לגיטימי לחדור לשמים הטריטוריאליים של סוריה; ולא לגיטימי לחטוף חצי ממשלה ורבע פרלמנט.

מדינה שנוקטת צעדים כאלה אינה מבחינה עוד בינה לבין ארגון טרור. ככל שמחריפים הצעדים הללו ונעשים מפלצתיים (ומטופשים) יותר, כך נשמט כליל הבסיס המוסרי שלהם ומתחזק הרושם שממשלת ישראל איבדה את עשתונותיה. עכשיו צריך לקוות שהפוגת סוף השבוע, אם ביוזמת מצרים ואם ביוזמת ראש הממשלה - ובכל מקרה למורת רוחם של רוני דניאל וצה"ל, תביא לשינוי כיוון רדיקלי.[18]

במהלך מבצע עופרת יצוקה תקף לוי בחריפות, החל מיומו הראשון של המבצע, את מדיניותה של ממשלת ישראל.[19] מעל דפי עיתונו התווכחו אתו על כך גיורא רום[20] וא.ב. יהושע.[21][22] כך למשל כתב לוי על תחילת ההפצצה האווירית המסיבית של מבצע עופרת יצוקה:

"בכמה שעות של צהרי יום שבת זרע צה"ל בעזה הרג והרס בממדים שפגיעות הקסאמים בכל שנותיהם לא התקרבו אליהם, ומבצע "עופרת יצוקה" רק בראשיתו. שוב תגובותיה האלימות של ישראל, גם אם יש להן צידוק, חורגות מכל פרופורציה, חוצות כל קו אדום של אנושיות, מוסר, משפט בינלאומי ותבונה."[19]

בהמשך תקף לוי את היציאה למלחמה בעזה, ואת פעולות צה"ל אותן הגדיר כפשעי מלחמה ותיאר את המבצע ככישלון של ישראל.

בהתייחסו לפיגועים שבצעו פלסטינים בישראלים, מרבה לוי לציין פעולות שבצעה ישראל כלפי הפלסטינים ולהקביל ביניהם. למשל, בעקבות הפיגוע בישיבת מרכז הרב כתב:

דבר כמובן לא יכול בשום פנים להצדיק את ההרג הנורא של נערים בספרייה, אבל מן הראוי לזכור, גם בשעה קשה זאת, מה הצמיחה הישיבה הזאת ... במרכז הרב צמחו הרבנים שהובילו את המהלך הכי נפסד בתולדות הציונות. מרבית מחוללי הימין ההזוי ומחרחרי השנאה לערבים באו מספינת הדגל הזאת.[23]

בתגובה על פיגועי הטרקטורים בירושלים כתב לוי מאמר המאשים את ישראל בהכנסת השימוש בדחפורים כאמצעי לחימה:

ישראל יכולה אולי להמשיך ולטעון שהיא לא תהיה הראשונה להכניס נשק גרעיני למזרח התיכון, אבל היא לא יכולה לנהוג באופן דומה בנוגע לאמצעי הרס המוני אחר: הדחפור. הטענה כאילו הטרור אימץ לפתע נשק מקורי, פיגוע השופל, "אופנה חדשה" בלשון השר לביטחון פנים, שוב מעידה כמה נוח לנו להציג תמונה חד צדדית. ... אל תגידו שהדחפורים שלנו רק הורסים ולא הורגים. מה הרג את פעילת השלום רייצ'ל קורי אם לא דחפור שנהגו ראה אותה, על פי העדויות, לפני שמחץ אותה למוות? ומי מחץ למוות את בני משפחת שובי בקסבה בשכם - סבא, שתי דודות, אמא ושני ילדים - שנמעכו תחת הדחפורים? ומי הרג את ג'מאל פאיד הנכה במחנה ג'נין, שרק כיסא הגלגלים שלו נמצא תחת הריסות ביתו וגופתו מעולם לא נמצאה? לא טרור-דחפור?

הפלשתינאים גילו את הדחפור באיחור ניכר. מה שטוב לנו, טוב להם. ואיך מציעים מומחי הביטחון שלנו להילחם באופנה החדשה? הריסת בתי המחבלים. בדחפורים, כמובן.[24]

בראיון שנתן לוי לקול ישראל בעקבות הלינץ' שנעשה בשני חיילים ישראלים אשר נכנסו בטעות לרמאללה הוא אמר כי הלינץ' היה מחריד אולם מיד לאחר מכן הזכיר כי הגופה הראשונה שצולמה כשהיא נזרקת מחלון הייתה גופת פלסטיני שנזרקה על ידי יהודים, לאחר פיגוע בבית-שאן לפני 26 שנה, ואז הוסיף:

"בל נשלה את עצמנו שאנחנו צדיקים מוחלטים... הם עם כבוש שנלחם על חירותו. אנחנו עם כובש שיושב במדינתו ברווחה ובחוזק".

ב-2013 כתב בטור ב"הארץ" שהוא מחכה למרד אלים של הפלסטינים וערביי ישראל כנגד המשטר הישראלי בטענה שהוא אכזרי יותר מהמשטר של לוב וסוריה.[25]

לוי הביע כמה פעמים תמיכה בחרם על ישראל ובקמפיין ה-BDS, בנימוק שזהו הסיכוי היחידי לגרום לישראל להפסיק את הכיבוש.[26]

ב-15 ביוני 2014 טען שחטיפת שלושת הנערים נבעה מיחסה הנוקשה של ישראל לאסירים הפלסטינים ומהיאוש שבא עקב הפסקת התהליך המדיני.[27]

במהלך מבצע צוק איתן מתח ביקורת חריפה על טייסי חיל האוויר הישראלי בכתבתו "הרעים לטיס". בכתבה זו כתב: "הם גיבורים על חלשים, הכי חלשים, חסרי הישע שאין להם לא חיל אוויר ולא הגנה אווירית, בקושי עפיפון", והוסיף "איך אתה ישן בלילה, הטייס? האם ראית את תמונות ההרג וההרס שזרעת — בטלוויזיה, ולא רק דרך הכוונת?".[28] מאמר זה ספג גינויים חריפים, כולל מאנשי שמאל מתון. בעקבות איומים על חייו, הוצמדה ללוי אבטחה.[29] תלונות למועצת העיתונות על כתיבתו במהלך המבצע נדחו על ידי היועץ המשפטי של מועצת העיתונות, אילן שדי, ועל ידי נשיאת מועצת העיתונות, דליה דורנר.[30]

בעקבות רצח תינוקת יהודית בפיגוע דריסה בירושלים פרסם לוי מאמר שבו תיאר את האלימות הפלסטינית בירושלים כמחאה מתבקשת על "האפרטהייד הישראלי".[31]

ב-2016 הצדיק לוי את שרת החוץ השוודית מרגוט וולסטרם והאשים את ישראל בהוצאה להורג ללא משפט של פלסטינים שביצעו פיגועים נגד ישראלים.[32]

ב-31 ביולי 2016 פרסם ב"הארץ" מאמר בו כינה את ישראל "מדינת רשע".[33]

בטלוויזיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוי היה שותפו של חיים יבין בסדרה התיעודית "גחלת לוחשת" על עליית יהודי ברית המועצות.

בנוסף לכתיבתו ב"הארץ" עסק לוי בראיונות טלוויזיוניים בערוץ 3 של הטלוויזיה בכבלים. על סגנונו כמראיין אמר "אני משתדל להקשיב ולא להקשות, לא כשהמרואיין הוא רחבעם זאבי או יהודה עציון ולא כשהוא חיים הנגבי או אורי אבנרי".[10] בשנת 1998, לפני הבחירות לכנסת החמש עשרה ולראשות הממשלה, ראיין לוי את אהוד ברק במסגרת תוכניתו ב"תבל". בראיון זה שאל לוי את ברק מה היה עושה לוּ נולד פלסטיני. ברק ענה כי "אם הייתי פלסטיני בגיל המתאים, הייתי נכנס בשלב מסוים לאחד מארגוני הטרור". ראיון זה הוא בין הנודעים שערך לוי, בשל הסערה שעוררה התבטאות זו של ברק.

השתתף כחבר פאנל בתוכנית האקטואליה "מועצת החכמים" של ערוץ 10.

בשנת 2012 נמנה עם משתתפי סדרת הדוקו-ריאליטי "מחוברים"[34] ביחד עם זוגתו קתרין אורמסטד שצעירה ממנו ביותר מ-20 שנה.[9] בשנת 2013 נעשה עליו סרט בבימויו של בילאל יוסף בשם "נגד הזרם" ("Going Against the Grain") עבור ערוץ אל-ג'זירה[35]

ב-2015 השתתף בתוכנית הדוקו-ריאליטי "הקודחים".

נאומים פומביים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרץ 2011 השתתף גדעון לוי ב-"שבוע האפרטהייד הישראלי" שנערך בטריניטי קולג' באירלנד. בנאום שנתן באירוע זה ביקר לוי בחריפות את מדינת ישראל. לוי טען כי "מפעל ההתנחלויות הוא פשע" והשווה בין הכיבוש הישראלי של השטחים למשטרי העריצות בעולם הערבי.[36] לוי אף אמר כי "המשטר הישראלי מושחת מבחינה מוסרית" וטען כי לישראלים אין נקיפות מצפון בגין הכיבוש בגלל הדה-הומניזציה והדמוניזציה שעושה התקשורת הישראלית לפלסטינים.[36]

הפולמוס סביב כתיבתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתיבתו של לוי מעוררת פולמוס נרחב, הבא לידי ביטוי בתגובות חוזרות ונשנות למאמריו במדורי המכתבים למערכת של "הארץ", כמו גם באמצעי תקשורת אחרים. מספר מבקרים האשימו את לוי בכך שלא גינה את הטרור הפלסטיני כנגד ישראל, או אף הצדיק אותו.[37][38][39] שבועון החדשות הגרמני "דר שפיגל" כתב על לוי שהוא "הפרשן (הישראלי) הרדיקלי ביותר" וטען שהוא הסיבה העיקרית שניתנה על ידי קוראי הארץ לביטול מנויים לעיתון.[40] לוי עצמו חיזק טענה זו כאשר אמר כי במשרדי עיתון "הארץ" קיים תיק עבה ובו הודעות מקוראים קבועים של העיתון על ביטול מנויים בעקבות קריאת הכתבות שלו.[41] בין מבטלי המנוי לעיתון היו גם עיתונאים ואנשי ציבור דוגמת עירית לינור שטענה כי "הארץ" הפך לעיתון שמאלני רדיקלי, אנטי-ציוני ובעל אג'נדה פרו-פלסטינית. כדוגמה לדבריה היא הזכירה את לוי עליו כתבה:

"כשגדעון לוי מאשים את ישראל בהפיכתו של מרואן ברגותי משוחר שלום לאמרגן פיגועי התאבדות, זו פרשנות הגיונית, ממש כמו הטענה שגל הפיגועים ב-11 בספטמבר הוא מזימה של המוסד. בשיחה פרטית איתו, אמר לי פעם שהוא לא היה נוסע מאה מטר כדי להציל את חייו של מתנחל, ונראה לי שאהבותיו ושנאותיו מכתימות כבר מזמן את דיווחיו הנוגעים ללב מהשטחים הפלשתינים הכבושים".[13]

עמוס שוקן, המו"ל של "הארץ" התייחס לכתיבתו של לוי (במענה לביקורת של עירית לינור):

"את דיווחיו של גדעון לוי צריך, לדעתי, לקרוא בעיקר כתיאור השפעת הכיבוש הישראלי בשטחים על חיי הפלשתינים. אני מקווה מאוד שהוא כן ייסע מאה מטר להציל חייו של מתנחל, אבל עד שיעמוד במבחן הזה אני מוכן להסתפק בכתבות שלו. לדעתי חובתו של כל אזרח ישראלי לדעת את הדברים האלה, ואין, לדעתי, בכתיבה הזאת או בפרסום הדברים האלה שום דבר שמאלני רדיקלי או אנטי-ציוני. יש שם אנשים, יש להם חיי יום-יום מזופתים, והכיבוש הישראלי הוא אחד הדברים המשמעותיים ביותר בחייהם".[13]

יש שביקרו את לוי על אמינות כתבותיו. למשל, בדצמבר 2005 פרסם לוי את סיפור "נוהל חמור", ובו כתב ששוטרי מג"ב התעללו בפלסטיני למוות על ידי קשירתו לחמור. העיתונאי אמנון דנקנר כתב שמדובר בסיפור שלא היה ולא נברא. על לוי נמתחה ביקורת שלא חזר בו ולא התנצל על הפרסום המוטעה. דנקנר ציין עוד מקרה בו לוי חזר על פרסום טענה נגד צה"ל, למרות שאף היא הופרכה.[42]

הפובליציסט בן-דרור ימיני פרסם מאמר ביקורת חריף על לוי בו הוא טוען לשקרים שאמר לוי בראיון לעיתון זר,[43] לוי השיב על ביקורתו של ימיני במאמר תגובה בו הוא מתייחס לטענותיו של ימיני.[44] בן-דרור ימיני השיב על תגובתו של לוי במאמר תגובה בו סיפק חיזוקים לטענותיו הקודמות.[45] ימיני מבקר באופן שיטתי את לוי והשווה אותו לפוליטיקאי הבריטי ג'ורג' גאלווי.[46] ימיני קובל רבות על לוי גם בספרו "תעשיית השקרים", שבו הוא טוען כי חלק ניכר מהדה-לגיטימציה של מדינת ישראל מקורה בסילוף האמת פרי עטו של לוי.

בלוגרים רבים מקצווי הקשת הפוליטית התייחסו לספרו "אזור הדמדומים".[47][48]

בנובמבר 2013 נזף בית הדין לאתיקה של מועצת העיתונות ב"הארץ" ובגדעון לוי, על מאמר של לוי שבו טען שהרצח בסניף בנק הפועלים בבאר שבע נעשה בהשפעת שירותו של הרוצח במשמר הגבול,[49] אולם בית הדין לערעורים של המועצה הפך את ההחלטה מספר שבועות לאחר מכן בקובעו כי חופש הביטוי נועד "לאפשר גם הצגה של תזות קיצוניות, מקוממות ומרגיזות".[50]

בעקבות מאמרו "הרעים לטיס" בזמן מבצע צוק איתן, ביטלו 1,600 קוראים את מנויים על הארץ.[51]

באוגוסט 2015 פרסם לוי מאמר ביקורת על יו"ר האופוזיציה, יצחק הרצוג,[52] שבעקבותיו החלה התנצחות בין השניים, שתוארה בידי עיתונאי "הארץ" בני ציפר.[53]

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוי זכה בכמה פרסים ישראליים ובינלאומיים, בהם:

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא גדעון לוי בוויקישיתוף

גדעון לוי מספר על עצמו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ גדעון לוי, אבא שלי לא נאצי, באתר הארץ, 11 באוקטובר 2012
  2. ^ גדעון לוי, סיפורו של אבי הניצול, באתר הארץ, 19 באפריל 2012
  3. ^ גדעון לוי, אזור הדמדומים - 100 בהיסטוריה, באתר הארץ, 10.4.2009.
  4. ^ גדעון לוי, חמישים השנים הראשונות, באתר הארץ, 1 ביוני 2017.
  5. ^ ‫גדעון לוי, מיקי קרצמן, אזור הדמדומים | זה היה ביתי, באתר הארץ, 12 בדצמבר 2008.‬
  6. ^ מיכל מירון, נערי פרס, מעריב, 26 בדצמבר 1980
  7. ^ ‫גדעון לוי, העגבנייה הראשונה, באתר הארץ, 20 ביולי 2007‬
  8. ^ דוגמה: לוחמים לשלום: ערב לציון שנה למלחמה בעזה
  9. ^ 9.0 9.1 קרן נתנזון ויץ, הכל בגלל האהבה, באתר Xnet‏, 5 באוגוסט 2012
  10. ^ 10.0 10.1 10.2 10.3 10.4 מערכת ynet, סיכום המפגש עם העיתונאי גדעון לוי, מתאריך 26.2.2002, באתר ynet
  11. ^ גדעון לוי, העיתונאי מחפש משמעות, באתר העין השביעית, 1 בינואר 2001
  12. ^ גדעון לוי, בלקסיקון "העין השביעית" לתקשורת ועיתונות
  13. ^ 13.0 13.1 13.2 מרב יודילוביץ', עירית לינור: "הארץ" - לא ציוני, באתר ynet, 25 באפריל 2002
  14. ^ גלית יצחק ומירב לוי, טול כרם: חיילים ירו למונית ישראלית בה ישב העיתונאי גדעון לוי, 11 באוגוסט 2002, אתר חדשות מחלקה ראשונה
  15. ^ גדעון לוי עוכב לחקירה לאחר שנכנס ללא אישור לשטח פלסטיני, באתר גלי צה"ל, 22 בדצמבר 2014
    גדעון לוי, מי יורק על מי, באתר הארץ, 25 בדצמבר 2014
  16. ^ ‫גדעון לוי, צבא העם או צבא הרמטכ"ל, באתר הארץ, 7 במאי 2006‬
  17. ^ גדעון לוי | שרה ונפתול, באתר הארץ, 23 בינואר 2010.‬
  18. ^ ‫גדעון לוי, דגל שחור, באתר הארץ, 2 ביולי 2006‬
  19. ^ 19.0 19.1 גדעון לוי | בריון שכונתי מכה שוב, באתר הארץ, 28 בדצמבר 2008‬
    גדעון לוי | טייסינו לא שבו בשלום, באתר הארץ, 31 בדצמבר 2008‬
    גדעון לוי | נהר של דם עד עזה, באתר הארץ, 4 בינואר 2009‬
    גדעון לוי | עוד סיבוב אחד ודי, באתר הארץ, 8 בינואר 2009‬
    גדעון לוי | כשהתותחים ישתתקו, באתר הארץ, 12 בינואר 2009‬‬
    גדעון לוי | משחק ילדים, באתר הארץ, 15 בינואר 2009‬‬
    גדעון לוי | אזור הדמדומים: מ-ל-ח-מ-ה, באתר הארץ, 16 בינואר 2009‬
    גדעון לוי | כישלון ושכול, באתר הארץ, 22 בינואר 2009‬
  20. ^ גיורא רוםגיורא רום | על מה חושב הטייס, באתר הארץ, 4 בינואר 2009‬
  21. ^ א.ב. יהושעא.ב. יהושע | מכתב גלוי לגדעון לוי, באתר הארץ, 16 בינואר 2009‬
  22. ^ ‫גדעון לוי, גדעון לוי | תשובה גלויה לא.ב. יהושע, באתר הארץ, 18 בינואר 2009‬
  23. ^ ‫גדעון לוי, לימין שור, באתר הארץ, 8 במרץ 2008‬
  24. ^ ‫גדעון לוי, אופנת קאטרפילר, באתר הארץ, 24 ביולי 2008‬
  25. ^ גדעון לוי, מחכה להתקוממות פלסטינית, באתר הארץ, 4 ביולי 2013
  26. ^ גדעון לוי, חרם כלכלי למניעת שפיכות דמים, באתר הארץ, 14 ביולי 2013; גדעון לוי, רק BDS, באתר הארץ, 1 במאי 2016.
  27. ^ גדעון לוי, ישראל הזמינה את החטיפה, באתר הארץ, 15 ביוני 2014.
  28. ^ גדעון לוי, הרעים לטיס, באתר הארץ, 14 ביולי 2014
  29. ^ "גדעון לוי מגיב לסערה: 'לא מתחרט לרגע על דבריי'", כתבה בערוץ 2, 17 ביולי 2014
  30. ^ נתי טוקר, דורנר דחתה תלונות נגד גדעון לוי: "חופש הביטוי נועד להגן על דעות חריגות", באתר הארץ, 19 באוגוסט 2014
  31. ^ גדעון לוי, ירושלים בירת האפרטהייד, באתר הארץ, 23 באוקטובר 2014
  32. ^ גדעון לוי, כן, הוצאות להורג, אלא מה?, באתר הארץ, 17 בינואר 2016.
  33. ^ גדעון לוי, כן, מדינת רשע, באתר הארץ, 31 ביולי 2016.
  34. ^ גדעון לוי, אמת דיברתי - למה התחברתי למחוברים, באתר הארץ, 6 ביולי 2012
  35. ^ סרטונים Going Against The Grain, סרטון, באתר YouTube
  36. ^ 36.0 36.1 יוסי ניסן, ‏גדעון לוי: "ההתנחלויות - פשע; ישראל מנותקת מהמציאות", באתר גלובס, 15 במרץ 2011
  37. ^ דלית הלוי, השראה לתעמולת חמאס: גדעון לוי באתר ערוץ 7, 28.7.2008. בכתבה מוזכר ציטוט של מאמר של לוי בנוגע לפיגועי הטרקטור בירושלים באתר החמאס כהצדקה לפיגוע. כמו כן לוי מואשם בכך שלא גינה את הפיגועים.
  38. ^ בן-דרור ימיני, סרסורי מצפון, nrg ומצטט את ג. לוי: The IDF has no mercy for the children in Gaza nursery schools.
  39. ^ יותם זמריגדעון לוי מוכיח שוב שהוא גזען יותר מכולנו, באתר nrg‏, 23 באוקטובר 2014.
  40. ^ Problems at Israel's Haaretz: A Newspaper Without a Country
  41. ^ Ha'aretz, Israel's Liberal Beacon The Nation, 6 September 2007
  42. ^ אמנון דנקנר, מי כאן הבהמה, באתר nrg‏, 25 ביוני 2006.
  43. ^ בן-דרור ימיני ברון תעשיית השקרים, הבלוג של ימיני ב-nrg מעריב, פורסם במקור ב"מוספשבת" של מעריב, 15.10.2010
  44. ^ ‫גדעון לוי, פה קבור הכלב | גדעון לוי עונה לבן דרור ימיני, באתר הארץ, 21 באוקטובר 2010.‬
  45. ^ בן-דרור ימיני, תגובה לגדעון לוי, הבלוג של ימיני באתר nrg מעריב, 22 באוקטובר 2010.‬
  46. ^ בן-דרור ימיני, יש שמאל אחר, הבלוג של בד"י, nrg,‏ 12 ביולי 2013
  47. ^ איתמר רוב, שיט, הלך האליבי
  48. ^ רועי שרון, אזור החרטוטים
  49. ^ בית הדין לאתיקה של מועצת העיתונות נזף ב"הארץ" ובגדעון לוי, באתר הארץ, 14 בנובמבר 2013
  50. ^ בוטלה הנזיפה ב"הארץ" ובגדעון לוי על מאמר שתקף את משמר הגבול, באתר הארץ, 29 בדצמבר 2013
  51. ^ המאמר של גדעון לוי פגע כלכלית ב"הארץ", ערוץ 7, 17 בנובמבר 2014.
  52. ^ גדעון לוי, מפקד הימ"מ בוז'י הרצוג, באתר הארץ, 20 באוגוסט 2015
  53. ^ בני ציפרמה חסר להרצוג שכל כך דחוף לו להתנצח עם גדעון לוי?, באתר הארץ, 28 באוגוסט 2015
  54. ^ Laureates 2003: Gideon Levy and Daoud Kuttab
  55. ^ גדעון לוי זכה בפרס 75,000 ד' מארגון שבדי: "הוא שביב של תקווה", באתר גלובס, 7 בינואר 2016