אלכסנדר גריבוידוב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אלכסנדר גריבוידוב
Griboedov.jpg
מדינה האימפריה הרוסית
תאריך לידה 15 בינואר 1795
מקום לידה מוסקבה האימפריה הרוסית
תאריך פטירה 11 בפברואר 1829 (בגיל 34)
מקום פטירה טהראן האימפריה הפרסית
מקום קבורה פנתאון מתאצמינדה
מקום מגורים טביליסי פלך טביליסי
מלכות המשנה של הקווקז
מקצוע מחזאי, משורר, דיפלומט, פסנתרן, מלחין, סופר
בת זוג נינו צ'בצ'בדזה
חתימה Griboyedov Signature.jpg עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אלכסנדר סרגייביץ' גריבוידוברוסית: Александр Сергеевич Грибоедов;‏ 15 בינואר 1795 - 11 בפברואר 1829) היה דיפלומט, מחזאי ומלחין רוסי, שמת מוות אלים בהתפרעות של אספסוף בשגרירות רוסיה בטהראן. הוא התפרסם כאיש-ספר וכמחברו של מחזה אחד, "Горе от ума", קומדיה בחרוזים. שלונסקי ניסה לתרגם את המחזה לעברית אך נכשל, ומניסיונותיו נותרו רק הצעותיו לשם היצירה בעברית: "חכם ורע לו" או "מרבה דעת - מרבה מכאוב". יחד עם זאת המחזה ידוע בארץ כ"צער מתוך חכמה". המחזה נחשב ברוסיה לאחד משני מחזות המופת של התיאטרון הרוסי (לצד "רביזור" של גוגול).

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

גריבוידוב נולד במוסקבה ובין השנים 1810-1812 למד באוניברסיטת מוסקבה. לאחר מכן הוסמך לקצונה ברגימנט ההוסרים. אולם בשנת 1816 התפטר מהרגימנט. בשנה שלאחר מכן הצטרף גריבוידוב לשירות הציבורי, ובשנת 1818 מונה למזכיר לשכת הציר הרוסי בפרס, והועבר לגאורגיה. הוא החל לכתוב מוקדם, ובשנת 1816 חיבר עבור תיאטרון בסנקט פטרבורג קומדיה בחרוזים שנקראה "בני הזוג הצעירים" (Молодые супруги), שאחריה באו יצירות נוספות מאותו סוג. אולם המאמרים והקומדיות שכתב לא הטביעו את חותמם. מצד שני זכתה היצירה, צער מתוך חכמה, קומדיה סאטירית בחרוזים על האריסטוקרטיה הרוסית, להצלחה כבירה.

דף מתוך כתב-היד של גריבוידוב, "צער מתוך חכמה"

יצירה זו כונתה על ידי הפקידים רמי הדרג במחזה, "פסקוניאדה [1] במוסקבה". המחזה הצליח להציג בצורה מדויקת טיפוסים מסוימים של פקידים בכירים כמו "פמוסוב", חסיד הגידופים הישנים, שונא הרפורמות; הליברל והאריסטוקרט הצעיר והאנגלופיל [2], "רפטילוב", המתעמת עם גיבור השלום, צ'אצקי, סאטיריקן אירוני, שחזר זה לא מכבר ממערב אירופה. צ'אצקי חושף את חולשותיהם של יתר הדמויות במחזה, ומילותיו הידהדו כמחאת הדור הצעיר של 1820, אשר הגיעה לשיאה בשנת 1825, במרד הדקבריסטים, שדוכא באכזריות מאוחר יותר על ידי ניקולאי הראשון. אף על פי ששורשיהם בקומדיה הצרפתית הקלאסית של מולייר, הדמויות במחזה יותר אינדיבידואליות, וההשפעה ההדדית בין החברה לפרטים שופעת תן וקח דיאלקטי (ניגודי).

גריבוידוב בילה את קיץ 1823 ברוסיה. הוא סיים את המחזה שלו ולקח אותו לסנקט פטרבורג, ושם הוא נדחה על ידי הצנזורה. עותקים רבים של המחזה הועתקו והופצו באופן פרטי, אולם גריבוידוב לא ראה זכה לראות את המחזה מפורסם. המהדורה הראשונה הודפסה בשנת 1833, ארבע שנים לאחר מותו. הפעם היחידה שבה ראה גריבוידוב את המחזה על הבימה הייתה כאשר הוצג על ידי קציני חיל המצב שהוצבו בירוואן. הוא חזר מאוכזב לגאורגיה, שם סייע לקרוב משפחתו הרוזן איוון פסקביץ', הנציב העליון של מלכות המשנה של הקווקז, בכישוריו כבלשן, במהלך המלחמה הרוסית-פרסית, 1826-1828. גריבוידוב ניהל את המשא ומתן על הסכם טורקמנצ'י. בשנת 1828, לאחר תום המלחמה וחתימת ההסכם הוא נשלח לסנקט פטרבורג, וזכה לקבלת פנים נלהבת. בסנקט פטרבורג הוא הקדיש את עצמו לספרות, והחל לעבוד על הדרמה הרומנטית, "לילה גאורגי" (Грузинская ночь).

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קברו של גריבוידוב, יחד עם אשתו.
פנתאון מתאצמינדה בטביליסי

מספר חודשים לאחר נישואיו לבתו בת השש עשרה של הנסיך אלכסנדר צ'בצ'בדזה, נשלח גריבוידוב בפתאומיות לטהראן כציר מוסמך. בעקבות המלחמה הרוסית-פרסית, 1826-1828 והסכם טורקמנצ'אי המשפיל, התעוררו רגשות עוינות לרוסים בפרס, וזמן קצר לאחר הגעתו של גריבוידוב לטהראן הסתער המון על השגרירות הרוסית בעיר.

אנדרטה לזכרו של גריבוידוב בדיליג'אן ארמניה, במקום בו אלכסנדר פושקין פגש בקרון שהוביל את גופתו של גריבוידוב לטביליסי. הכיתוב ברוסית ובארמנית על האנדרטה אומר:
כאן ראה א. ס. פושקין את גופתו של א. ס. גריבוידוב 27 VI‏ 1829

התקרית החלה ב-11 בפברואר 1829, כאשר סריס ארמני שברח מהרמון השאה ביקש מקלט בשגרירות, יחד עם שתי נערות ארמניות מהרמון חתנו. על פי הסכם הכניעה שנחתם תשעה ימים קודם לכן בעיר טורקמנצ'אי, הורשו ארמנים המתגוררים בפרס לחזור למזרח ארמניה. השאה תבע מגריבוידוב כי שלושת הנמלטים יוחזרו, אולם גריבוידוב סרב. השמועה על כך התפשטה בעיר, והמון משולהב של אלפי פרסים כיתר את השגרירות בתביעה למסור את שלושת הארמנים לידם.

ברגע האחרון, הסכים גריבוידוב בחוסר-רצון למסור את השלושה. אולם אז התפרץ ההמון למתחם השגרירות. פלוגת הקוזאקים שהייתה אמונה על הגנת השגרירות הייתה קטנה מדי, ועדיין הצליחה לעכב את ההמון במשך מעל לשעה, עד שבסופו של דבר נסוגה לאחור למשרדו של גריבוידוב. שם הצליחו להחזיק מעמד, עד שבסופו של דבר פרץ ההמון למשרד תוך קריאות "אללה אכבר" וטבח בגריביידוב ומגניו. ראשו של גריבוידוב נחתך וגופתו הושלכה לעבר ההמון. הסריס הארמני, שבריחתו הניעה את האירועים, היה בין הראשונים שנטבחו; גורלן של הנערות הארמניות נותר לא ידוע. הטבח האכזרי נלמד מאז בבתי הספר של משרד החוץ הרוסי, על כל פרטי הפרטים של הלינץ'.[דרוש מקור]

ההתעללות בגופתו של גריבוידוב נמשכה שלושה ימים, ושרידיה זוהו בזכות צלקת ישנה על ידו שנגרמה בעקבות השתתפותו בדו-קרב. גופתו נלקחה לטביליסי ונקברה בפנתאון מתאצמינדה שבחצר כנסיית מאמאדוויתי. כשקיבלה נינו, אשתו בת ה-16, את הבשורה על מותו, ילדה בטרם עת את תינוקה, שמת כעבור שעות אחדות. היא המשיכה לחיות שלושים שנה נוספות לאחר מות בעלה, ודחתה את כל המחזרים שביקשו את ידה. על נאמנותה לזכרו היא זכתה להערכה אוניברסלית.[דרוש מקור]

"אינני מכיר דבר הראוי לקנאה יותר מהשנים האחרונות של חייו הסוערים. המוות תוך הקרב נועז, הבלתי שווה, לא היה בשביל גריבוידוב נורא כלל. ״הוא כהרף-עין היה ונאה״. בלילות-נדודים עודנו נלחם ברעיון המוות".

פושקין על גריבוידוב[3]

גריבוידוב, בן 34 בלבד במותו, לא זכה לראות את מחזהו עולה על במות מוסקבה. הצנזור לא אהב את הלגלוג נגד האצולה הרוסית הרקובה הפוסט-נפוליאונית והיצירה פורסמה בשלמותה רק בשנת 1861.

תעלת גריבוידוב בסנקט פטרבורג

על שמו של גריבוידוב נקראה תעלת גריבוידוב (кана́л Грибое́дова) בסנקט פטרבורג, תעלה אותה חוצים 21 גשרים. בארמניה נקרא על שמו יישוב גריבוידוב והונפק לזכרו בול. אחת המערכות בסאטירה של בולגקוב, האמן ומרגריטה, מתרחשת ב"בית גריבוידוב".

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פסקוניאדה (Pasquinade) - פרודיה עלומת שם היכולה להופיע בחרוזים או בשירה.
  2. ^ אנגלופיליה (Anglophilia) - אהדת אנגלים
  3. ^ יוסף אריכא (1954), אנך: במה לספרות, מחשבה ואמנות, עמ' 282