ניקולאי גוגול

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ניקולאי גוגול

ניקולאי וסילייביץ' גוגולרוסית: Никола́й Васи́льевич Го́голь;‏ 20 במרץ[1] 180921 בפברואר[2]1852) היה סופר ומחזאי רוסי יליד אוקראינה, מגדולי הסופרים הרוסים בכל הזמנים.

תולדות חייו ויצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניקולאי ואסילייביץ גוגול נולד בכפר סורוצ'ינצי (Сорочинцы) שבסביבת העיר מירגורוד (Миргород), בדרום מערב האימפריה הרוסית (כיום במחוז פולטבה שבאוקראינה). אביו, אציל רוסי בעל אחוזה קטנה, בילה את מרבית חייו בכפר. ביתו היה בית פאטריארכלי, ובהשפעתו נתקנן בגוגול מילדותו רגש דתי עמוק. כנער היה גוגול ילד חולני ושונה מחבריו, וכל בני משפחתו חרדו לשלומו ונהגו לפנקו לעתים תכופות מתוך חשש תמידי לחייו, ולבסוף נטעו בו את אותה הפקפקנות שגרמה לו לאחר זמן מה לייסורים רבים. בהיותו שרוי לבדו בגן ביתו היה שומע קולות, ושעות של אימה וביעותים היו באות עליו. יחד עם זאת היה קולט בקרבו את רשמי הטבע של אוקראינה, את תכונות עמו וסביבתו, ורשומים אלו הטביעו חותמם על כל יצירתו.

משפחתו של גוגול התגוררה בפינה נידחת, הרחק ממרכזי התרבות הרוסית של הימים ההם, והאנשים הקרובים לגוגול לא היו נאורים, המתעניינים בהשכלה ובמדע. אביו היה אדם מוכשר, אשר כתב בנקל חרוזי שירה, צייר והשתתף בהצגות שנערכו בחוג המשפחה, והוריש אחריו כמה וכמה קומדיות אוקראיניות. נוסף על ההשפעה שהשפיע עליו אביו מצא לו גוגול הנער מקור יניקה גם בביתו של אחד השועים בדימוס, שגר בקרבת מקום, ולו בית ספרים גדול ותיאטרון פרטי נאה.

בשנת 1821 נשלח גוגול הצעיר ללמוד בגימנסיה בעיר נייז'ין, שבה בילה שבע שנים תמימות כשהוא חוזר לבית הוריו רק בימות הפגרה. שיטת ההוראה בגימנסיה הייתה לקויה ביותר, והלימודים לא משכו את לבו. גוגול לא מצא עניין אלא בספרות ובציור. כמה מן התלמידים ייסדו מעין חוג להשתלמות. הם הוציאו לאור כתב עת והעלו מחזות על הבימה, ובשני הדברים גם יחד נהג גוגול להשתתף בהצלחה רבה. גוגול פרסם כמה וכמה מאמרים בכתב העת, ביים כמה מחזות, אף שיחק בהם בעצמו וצייר את התפאורות.

בשנת 1825, בהיות גוגול בן 16, מת אביו, ובבת אחת הוטל הנער לתחום הבגרות; גוגול ראה את עצמו ראש למשפחה, שיתף את עצמו בדאגותיה של אמו ונהג להרהר על העתיד הצפוי לו. מובטח היה לו בתוך-תוכו כי נועד למעשה רב שאין לעשותו אלא בבירתה הגדולה של רוסיה, ובשנת 1828 נשא רגליו לסנקט פטרבורג. הבירה קיבלה את פניו בחומרה רבה: יוקר החיים, חוסר העבודה, ומצוקה שלא הורגל בה קיבלו את פניו; אך בעקשנות רבה, זו שהצטיין בה כל ימיו, ביקש לפתור את בעיותיו. הוא השקיף על סביבותיו וראה כי החברה שבסנקט פטרבורג מוצאת עניין בכל הנוגע לאוקראינה, ולפיכך גמר אומר להשתמש באמצעי זה על מנת להתקדם ולהתפתח.

פסל של גוגול בווילה בורגזה

בראשית שנת 1829 פרסם גוגול תחת שם בדוי את הפואמה "האנס קיכלגארטן". הפואמה התקבלה בפנים זעומות, והמחבר מיהר לעבור בחנויות, קנה את כל טפסי הפואמה ושרף אותם. מרוב עוגמת נפש נטל את כספו המועט ששלחה לו אימו ונמלט לגרמניה, אך חזר כעבור שבועות מספר. רק בסוף החורף זכה למשרה קטנה במשרד הפנים הרוסי. בו בזמן קשר קשרים ראשונים עם החוג הספרותי שבסנקט פטרבורג, תרגם מאמרים בשביל כתבי עת וכתב סיפורים בודדים. בשנת 1831 התחיל המזל להאיר לו פנים; הוא עזב את משרתו, שנמאסה עליו, והחל עוסק בהוראה. הוא התוודע אל וסילי ז'וקובסקי ואל פושקין, ובתקופה ההיא אף מסר לדפוס את ספר הביכורים הראשון "ערבים בחווה ליד דיקאנקה", אף הוא תחת שם בדוי. הספר זכה להצלחה עצומה והוציא למחברו מוניטין, ופושקין – גדול הספרות הרוסית – נתן דעתו על הסופר הצעיר להדריכו ולסייע את ידו.

באביב שנת 1832 עזב את סנקט פטרבורג ושב למקום הולדתו, ובסתיו שב לסנקט פטרבורג ובידו כתב העת של חלק ב' של "הערבים בחווה ליד דיקאנקה". ועדיין דימה גוגול בלבו כי תעודת חייו אינה צפונה בספרות; מתוך שעסק בהתלהבות בפולקלור של אוקראינה עשה מאמצים לקבל קתדרה באוניברסיטת קייב, כדי לעסוק שם בדברי ימיה של מאלורוסיה. את הקתדרה בקייב לא קיבל; תחת זה הוזמן בשנת 1834 לשמש פרופסור שלא מן המניין להיסטוריה של ימי הביניים באוניברסיטת סנקט פטרבורג, ופתח בהתלהבות בעבודתו. הרצאותיו הראשונות היו מזהירות והילכו קסם על שומעיו, אך חוסר השכלה שיטתית נתן בו אותותיו, ולאחר שנה וחצי עזב את עבודתו באוניברסיטה ואת מלאכת ההוראה בכלל. מכאן ואילך שיקע עצמו בספרות בלבד. בימים ההם סיים את הקומדיה "רביזור", והחל רוקם את פאר יצירתו: "נפשות מתות". בראשית שנת 1836 הועלה "רביזור" על הבימה, לאחר תקלות מרובות מצד הצנזורה, אשר הביאו לכישלונה החרוץ של הקומדיה. מחמת אכזבות מרות כאלו שהיו מנת חלקו במשך השנים לא עצר גוגול כוח ונמלט שנית לחוץ לארץ. הוא בילה שלוש שנים בפריז, בשווייץ, ולבסוף נשתקע ברומא. בה המשיך ושקד על "נפשות מתות", למד איטלקית, ארכאולוגיה וספרות תאולוגית, ושם הגיעה אליו השמועה על מות ידידו ומדריכו, פושקין.

לטענתו של סיימון קרלינסקי, פרופסור לספרות באוניברסיטת קליפורניה בברקלי אשר כתב ספר על חיי המין של גוגול, ברומא התאהב גוגול באציל ג'וזף וילהורסקי (Iosif Vielhorsky), והשניים החלו במערכת יחסים רומנטית.‏[3] לטענתו של אותו חוקר, רומן זה הוא מערכת היחסים המתועדת היחידה בחייו של גוגול.‏[4]חוקרים אחרים מתנגדים לתאוריה זו בטענה כי גוגול היה א-מיני מובהק. או בלשונה של נילי מירסקי, מתרגמתו הנודעת של גוגול לעברית, "על חיי האהבה שלו לא ידוע אלא שלא היו לו חיי אהבה. גוגול היה יצור א-מיני לחלוטין."[5]

עם מותו של פושקין נתגברה בגוגול ההרגשה שקיננה בו מנעוריו, כי תעודה גדולה נכונה לו בחיים, ומכיוון שנפטר המשורר הגדול, שומה עליו, על תלמידו, להמשיך על פעלו בבחינת אמן-נביא.

קברו של גוגול

בקיץ 1839 חזר גוגול לרוסיה, מלא כולו לכאורה חיים ורעננות. בסנקט פטרבורג ובמוסקבה קרא בחוג ידידים פרקים מתוך החלק הראשון של "נפשות מתות" שעוררו התלהבות רבה. אף על פי כן היסס למסור את הספר לדפוס. באביב 1840 יצא שוב בדרכו לאיטליה האהובה עליו, אך בדרך תקפה אותו מחלה קשה וממארת. מחלה זו, ככל חוליו האחרים, הגבירה בו את ההרגשה כי אל לו למות בטרם ישלים את "פועלו" הגדול. ברומא המשיך ב"נפשות המתות", ובתוכו הסיפור "טאראס בולבה", וסיים את סיפור "האדרת". בסתיו השלים את החלק הראשון של "נפשות מתות" ונסע לרוסיה כדי לפרסמו בדפוס אך שוב נתקל בקשיים רבים מצד הצנזורה, שפסלה פרקים שלמים, ובעיקר את ה"מעשה בקפיטן קופייקין", ואף התנגדה לעצם השם "נפשות מתות", שהרי הנפש אינה בת תמותה, כידוע, ופה נמצא כי המחבר מטיף לכפירה בהישארות הנפש. מרוב ייסורים שב גוגול ונמלט מארצו למשך שש שנים תמימות. בתקופה זו הוא עבד לאטו, וטרח על הכרך השני של "נפשות מתות", אלא שבתוך כך נקלע לתככים קטנים כאשר ידידיו שבמוסקבה ובסנקט פטרבורג משכו אותו איש איש לעברוֹ. רבים גינו אותו על שום חיבתו לאיטליה. נוסף על כך התקבלו ידיעות על המצוקה ששרויה בה משפחתו ועל כי אין בידו לעזור להם. מנסיבות אלו נתגבש בנפשו אותו תהליך שנרקם בו לאמתו של דבר במשך כל חייו. ידידיו התחילו חשים בו נטייה מוגברת למיסטיציזם מעורפל. לפי התוכניות שתיכנן לעצמו התעתד גוגול לכתוב את הפואמה שלו "נפשות מתות" בצורת "הקומדיה האלוהית" של דנטה, היינו, בשלושה חלקים: "תופת", "פורגאטוריון" (כור המצרף) ו"גן העדן". הוא הכין עצמו ליעוד חייו הגדול בתענית ובתפילה, ואף נהג להרהר הרהורי נזירות. הלך רוח זה שיתק בו מעט מעט את כוחו האמנותי הרענן, ובשנת 1846 פרסם במפתיע ספר בשם "מבחר אגרות לידידים", החדור כולו ביעותי מסתורין ואמונה נלהבת בייעודו הנבואי בקרב עמו. הספר הדהים את ידידיו, ואילו גוגול תלה את כישלון הספר בחטאיו שלו ובטומאת נפשו. גוגול עמד וגזר על עצמו אורח חיים סגפני ביותר שמוטט את גופו החלוש בלאו הכי, ובראשית שנת 1848 עלה לרגל לארץ ישראל להשתחוות במקומות הקדושים, וחזר למולדתו מעורער כליל. מכאן ואילך הייתה נטושה בקרבו ללא הפוגה מלחמה עזה בין יצר האמנות לבין המסתורין הדתי. באחת משעות החשכוּת של נפשו קם, בחצות לילה (אור ל-11 בפברואר 1852), העיר את נערו וציווה עליו לצרור את כתבי היד של החלק השני של "נפשות מתות" ולהטילם לאש. הנער כרע ברך לפניו והתחנן בדמעות שליש לבל יעשה מעשה שאין להשיבו. אך גוגול המעונה, הנתון כולו לייסורי נפש ורוח, לא שמע בקולו. הוא שרף את כתב היד וחזר ושכב על מיטתו שממנה לא קם עוד (מן החלק השני נותרו טיוטות של חמישה פרקים). הוא שקע באותה רוח רעה שבעתה אותו כל שנותיו האחרונות, וב-21 בפברואר, 10 ימים לאחר שהעלה באש את יצירתו הגדולה, נפטר מן העולם.

כתיבתו של גוגול אודות היהודים נגועה באנטישמיות עזה. דוגמה לדבר ניתן למצוא בפתיחת הסיפור המפורסם "רשימותיו של מטורף":

מי יודע, אולי אצליח להוציא מידי יהודון זה ולו כמה פרוטות של מיקדמה על חשבון המשכורת. גם זה יצור! שיתן לך פעם חודש מראש - ריבונו של עולם, הרי קודם לזה יבוא יום הדין. תתחנן, אפילו תתפקע, אפילו תתענה במצוקתך עד מוות - הוא לא יתן כלום, השד הארור

– תרגום: נילי מירסקי

מספריו בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עטיפת הספר "נפשות מתות", הוצאה ראשונה, 1842
גרפיטי של דיוקנו של גוגול, בירושלים

מחזות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיפורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • האדרת, וסיפורים אחרים (תירגם מרוסית: יצחק שנהר), תל אביב, 1964.
  • בעלי אחוזה מן הדור הישן (תרגום: מנחם פוזננסקי).
  • ערבי הכפר שליד דיקנקה (תרגום: יצחק אורן; ציורים: דבורה טושינסקי), תל אביב: ניומן, תשכ"ט-1969.
  • החוטם, היריד בסורוצ’ינץ (תרגום: יצחק שנהר), משרד הביטחון, 1982.
  • טאראס בולבה (תרגום ראשון מרוסית לעברית: ישעיהו לויט), תל אביב: הספרייה הישראלית, 1952; (תרגום שני: זאב זמירי), תל אביב: ג' גפני, 1965.
  • נפשות מתות: פואמה (מרוסית: צבי ארד), דביר, 1992.
  • נפשות מתות כולל החלק השני (מרוסית: רנה ליטוין), הספריה החדשה, 2013.
  • סיפורים אוקראיניים (תרגמה מרוסית והוסיפה אחרית דבר: נילי מירסקי), עם עובד, 1980.
    • "מעשה במריבה שרב איואן איואנוביץ' עם איואן ניקיפורוביץ'"
    • "בעלי אחוזה מן הדור הישן"
    • "ויי"
    • "איואן פיודורוביץ' שפונקה ודודתו"
    • "ערבו של יום איואן קופאלו"
  • סיפורים פטרבורגיים (מרוסית: נילי מירסקי), תל אביב: הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 1992.
    • "האף"
    • "האדרת"
    • "רשימותיו של מטורף"
    • "שדירת נייבסקי"
    • "הדיוקן"

בספרייה הלאומית בירושלים מצויים גם תרגומי ספריו של גוגול ליידיש.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כך על פי הלוח היוליאני; על פי הלוח הגרגוריאני: 1 באפריל
  2. ^ על פי הלוח הגרגוריאני: 4 במרץ
  3. ^ "Gogol, Nikolai (1809-1852)", glbtq.com
  4. ^ Karlinsky, S. (1992). The Sexual Labyrinth of Nikolai Gogol. Chicago: University of Chicago Press.
  5. ^ מתוך "סיפורים פטרבורגיים", "הערה ביוגרפית", עמ' 151