אל-חאליד (טנק)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אל-חאליד/ MBT-2000
MBT 2000.jpg
מידע כללי
סוג טנק מערכה
מדינה מייצרת פקיסטןפקיסטן  פקיסטן /סיןסין  סין
שנת ייצור 2001
מידע טכני
אורך תובה: 10.07 מ'
רוחב 3.50 מ'
גובה 2.40 מ'
משקל 48 טון
מהירות 72 קמ"ש
טווח פעולה 500 ק"מ
חימוש עיקרי תותח 125 מ"מ חלק קדח
מספר פגזים 49
חימוש משני מקלע 7.62 מ"מ ומקלע 12.7 מ"מ נ"מ
מנוע דיזל, 1,200 כ"ס
מיגון מסווג, שריון מרוכב
צוות 3

אל-חאליד (אורדו: الخالدٹینک) נקרא גם MBT-2000 (ראשי תיבות: Main battle tank 2000 בעברית: טנק מערכה 2000) הוא טנק מערכה עיקרי אשר פותח במשותף על ידי פקיסטן וסין ומשמש כטנק המערכה העיקרי של צבא פקיסטן. הטנק מבוסס על הטנק הסיני Type 96.[1]

מקור שמו של הטנק הוא גנרל מוסלמי בלתי מנוצח בשם ח'אלד בן אל-וליד.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – Type 96

דרישת צבא פקיסטן לקלוט טנק מערכה מתקדם ומודרני ורצונו של צבא סין גם הוא להחליף כמות גדולה של טנקים מתוצרת עצמית, המבוססים על הT-55 בטנק מודרני ומתקדם, הביא לתחילת פיתוחו של הטנק בשנת 1990. פיתוחו של הטנק התבסס על הטנק הסיני Type-96. במהלך השנים, פקיסטן השכילה לשלב מערכות מערכות מערביות ומנוע מתוצרת אוקראינה המשתמש את הT-84.

אף על פי שסין השקיעה בפיתוח הטנק, היא ממשיכה לתפעל את הType-90 וקלטה טנקים מתקדמים מתוצרת מקומית, כמו ה-Type 96 וה-Type 99. פקיסטן היא המפעילה העיקרית של הטנק בשירות מבצעי (600 בשירות). גרסת היצוא של הטנק MBT-2000 הוצעה למספר מדינות, ארבע מדינות רכשו את הטנק, והאחרונה שהטנק הוצע לה הייתה ערב הסעודית, אך זו העדיפה לרכוש טנקים מתוצרת רוסית.

גרסה מתקדמת של הטנק, בשם MBT-3000 שאמורה להיות הדור הבא של הטנק, פותחה על ידי סין ומבצעית החל מ-2014, אם כי הצבא הסיני לא משתמש בגרסה זו, והיא מיועדת בעיקר לייצוא.[2]

מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנעה ועבירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

האל-חאליד מונע במנוע בהספק של 1200 כוח סוס מקורר מים בעל 6 צילינדרים המשולב בממסרת צרפתית אוטומטית, שמותקנת גם בAMX-56 לקלרק ומיכל דלק גדול, המאפשר טווח פעולה של 500 ק"מ. המנוע מאפשר לטנק מהירות מצוינת, של 72 קמ"ש, והאצה ל-32 קמ"ש בפחות מ-10 שניות, הרבה בזכות העובדה כי משקלו של הטנק נמוך יחסית להספק המנוע, שטנקים כבדים יותר, כמו הצ'אלנג'ר 2 משתמשים בהספק מנוע כזה.

העוצמה היחסית של המנוע והמזקו"ם המתקדם, נבנו במטרה לאפשר לטנק עבירות ותנועה קלה בחולות המדברים של פקיסטן.

מיגון[עריכת קוד מקור | עריכה]

פאסיבי וריאקטיבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לטנק מיגון פאסיבי העשוי משריון מרוכב שעובה בחזית הטנק ושריון הטנק משופע, בדגש על חזית הטנק והצריח. בנוסף, בצידי הטנק ישנם פלטות בזוקה, המגנות על מזקו"ם הטנק מפגיעה, ובחלקים מהטנק נוספו לוחות שריון במטרה לעבות את המיגון. כמו כן, לטנק מערכת הגנה מפני איומי אב"כ (אטומי ביולוגי כימי) ומערכת כיבוי אש אוטומטית.

לטנק יש גם שריון ריאקטיבי, כולל שריון מסוג זה בגחון, במטרה להתמודד מול איומי מטען חלול, שעל סוג מטען זה מתבסס חלק נרחב מהחימוש נגד טנקים.

מערכות שיבוש והטעייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לטנק מספר מערכות שיבוש והטעייה, במטרה להגדיל את שרידותו בשדה הקרב. לטנק שבש אלקטרו-אופטי מתוצרת אוקראינה, משבש מד טווח לייזר ומצייני לייזר, ומערכת עקיבה אחרי טילים נגד טנקים. כמו כן, הטנק צבוע בצבע מבודד תרמי במטרה להקטין את החתימה התרמית של הטנק. יתר על כן, לטנק מדוכות עשן בשני צדדיו, לצורך מיסוך והטעייה.

חימוש ובקרת אש[עריכת קוד מקור | עריכה]

חימוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

החימוש העיקרי של הטנק הוא תותח חלק קדח בקוטר 125 מ"מ מצופה כרום בעל יכולת לשיגור טילים מונחים נגד טנקים ומגוון סוגי פגזים. התותח עצמו מיוצב ובעל יכולת דיוק בפגיעה במטרות נייחות ונעות בדיוק גבוה, גם תוך כדי תנועה. לתותח מערכת טעינה אוטומטית, המאפשרת ירי של עד 9 פגזים בדקה, ובסך הכל הטנק חמוש ב49 פגזים מסוגים שונים.

בנוסף לתותח, לטנק מקלע 7.62 מ"מ עם 7000 כדורים, ומקלע כבד 12.7 מ"מ (0.5 אינץ') נגד מטוסים, המופעל על ידי המפקד, עם 1500 כדורים. המקלע הכבד יכול להיות מופעל גם מבטן הטנק.

בקרת אש[עריכת קוד מקור | עריכה]

לטנק מערכת בקרת אש מודרנית. גם לתותחן וגם למפקד יש כוונת פנורמית המאפשרת ראייה גם בלילה. לתותחן עצמו, יש מד טווח לייזר ומערכת דימות תרמי בנוסף למערכת ראיית לילה. כמו כן, התותח מיוצב ומערכת בקרת האש משגרת את הפגז בהתאם לסטייה שתתקבל בשל תנאי השטח. כמו כן, מערכת בקרת האש מאפשרת יישור קו ראייה ועוקב אוטומטי אחר מטרות רק"ם נעות.[3]

משתמשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת מפעילי האל חאליד (בכחול)

מפעילים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פקיסטןפקיסטן צבא פקיסטן מפעיל כ-600 טנקים שהם עמוד השדרה של השריון הפקיסטני.
  • מרוקומרוקו צבא מרוקו מפעיל החל משנת 2011 54 טנקים, 96 טנקים מהגרסה הסינית של הטנק הוזמנו.
  • בנגלדשבנגלדש צבא בנגלדש מפעיל 44 טנקים מסוג זה החל משנת 2011.
  • סרי לנקהסרי לנקה צבא סרי לנקה מפעיל 22 טנקים מהגרסה הסינית.
  • מיאנמרמיאנמר צבא מינימאר מפעיל מספר לא ידוע (אך מצומצם) של טנקים.
  • סיןסין צבא סין מפעיל 3 טנקים כרכבי אימון.

הצעות שנדחו או בוטלו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מלזיהמלזיה מלזיה מסרה באפריל 2002 כי היא שוקלת לרכוש את הטנק, אך חזרה בה מבלי לציין את הסיבות.
  • פרופרו פרו הביעה עניין ברכש של 80–100 טנקים, אך אוקראינה הודיעה שלא תספק מנועים לטנקים שימכרו לפרו.
  • ערב הסעודיתערב הסעודית סעודיה הביעה עניין ברכש של הטנק וההצבא הערבי הסעודי בדק את ביצועי הטנק בשטח, אך הסעודים העדיפו לרכוש טנקים מתוצרת רוסית.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רוב המידע בערך מתבסס על הערך בוויקיפדיה האנגלית
  2. ^ VT-4 Main Battle Tank בוויקיפדיה האנגלית
  3. ^ הטנק הפקיסטני אל-חאליד באתר יד לשריון