לוחמת שריון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
טנק מרכבה סימן 3 וזוג נגמ"שי נמ"ר במהלך אימון של גדוד 13, חטיבת גולני, 2012.
טנקי M1A2 אברהמס של צבא ארצות הברית באימון בגרמניה, 2004.

לוחמת שריון היא השימוש בסוגים שונים של רכבים קרביים משוריינים בשדה הקרב המודרני.

סוג לוחמה זה הוא מרכיב עיקרי בתפיסת הלחימה המודרנית הנשענת על הבקעה מהירה של קו האויב ותמרון בשדה הקרב. עמוד השדרה של לוחמת השריון הוא טנק המערכה המודרני, אשר משלב מיגון, כוח אש ויכולות תמרון ועבירות גבוהות. שאר הכוחות נעים בדרך כלל ברק"מים, הדומים ביכולת התמרון שלהם ולעתים גם במיגון שלהם לטנק, ומשמשים את כוחות הסיוע בהם; כוחות הנדסה, חיל רגלים, ארטילריה, לוגיסטיקה, קשר וכדומה.

פיתוח תורת הלחימה המשוריינת נולד מתוך הלוחמה הסטטית של מלחמת העולם הראשונה (מלחמת חפירות). בניסיון לחזור לדוקטרינת הלחימה הדינאמית שאפיינה את המאה ה-19, פותחו הטנקים הראשונים כדי לפרוץ את קווי ההגנה המבוצרים של האויב וכך לאפשר תמרונים מהירים והבקעה של עמדות האויב. מאז ועד היום, עקרונות אלו זוקקו לכדי דוקטרינות לחימה המאפיינות את הלוחמה המודרנית, בהן "בליצקריג" של גרמניה הנאצית, "קרב עומק" של ברית המועצות ו-"הלם ומורא" של ארצות הברית.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שריונית רולס רויס, פותחה ב-1915.

כלים משוריינים ליוו את צבאות העולם משחר ההיסטוריה. בעת העתיקה היה שימוש נרחב בכלי מצור ממוגנים שאיפשרו הגעה עד לחומות האויב באופן ממוגן יותר וכך לפרוץ את מערכו המבוצר, בכלים אלו ניתן למנות את איל ניגוח ומגדל מצור. אך אלו שימשו כאמור בעיקר בעת מצור ופעלו בסיוע לכוחות הצרים במאמץ הפריצה.

עם הופעת כלי הרכב בעלי המנוע הראשונים במהלך סוף המאה ה-19, החלו להיבחן כלי רכב משוריינים לסיוע הכוחות הרגליים. המצאת המקלע בתחילת המאה ה-20 הביאה לשילוב שריוניות כבסיס להפעלת מקלע, כסיוע לכוחות רגליים וסיור. שריוניות אלו לא סיפקו הגנה מלאה ולרוב לא נתפסו כמרכיב משמעותי בשדה הקרב, שכן מיגונם הדל ויכולות העבירות הנחותות שלהם לא איפשרה להם לנוע סביב שדה הקרב לצד הכוחות הרגליים.

מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טנק הסימן 1 בתפקיד סיוע לחיל רגלים, 1916.

לוחמת השריון החלה למעשה בשדה הקרב של החזית המערבית במלחמת העולם הראשונה, כאשר הכוחות הלוחמים היו נעולים בלוחמה סטטית עקובה מדם, לוחמת חפירות. פיתוחים בטכנולוגיה הצבאית בשנים שקדמו למלחמה ובמהלכה, הביאו לשדה הקרב ארטילריה כבדה ומהירה, מקלעים בעלי קצב אש גבוהה ושימוש בגז. כלי נשק אלו הובילו את שני הצדדים לפתח עמדות הגנה ממוגנות היטב, ביצורים וחפירות לאורך כל קו הלחימה, משום כך כל תנועה התקפית הייתה מלווה באבידות רבות ותפקיד חיל הפרשים דעך עד כדי העלמות מוחלטת משדה הקרב.

לאורך המלחמה היו ניסיונות רבים לפתח דרך להגביר את יכולת התמרון או להוריד את יכולת המיגון של האויב. לבסוף בשנת 1916 כאשר היה ברור לפיקוד הבריטי שהזמן הולך ואוזל, הוחלט לאמץ את ההצעה לייצר כלי רכב ממוגן הנע על שרשראות, שיהיה מסוגל לנוע בשדה הקרב, לעבור את חפירות ועמדות האויב ובכך להבקיע את הקו. בספטמבר 1916 נוצר טנק הסימן 1 והכלים הראשונים נשלחו לחזית והופיעו לראשונה בסום ב-15 בספטמבר 1916, אך רק בדצמבר 1917 בקרב קמברה הצליחו הטנקים למלא את יעודם ולהבקיע את קווי האויב.

לאור ההצלחה של הטנקים הבריטים, החלו הצרפתים והגרמנים לייצר טנקים משלהם. מהטנקים היחידים שייצרו הגרמנים שהגיעו לרמה מבצעית ניתן למנות את הA7V שהיה ממוגן ואיטי בדומה לטנקים הבריטים הראשונים, אך רק כ-20 טנקים מסוג זה יוצרו בחודשי המלחמה האחרונים. לצד הטנקים הכבדים, פיתחו וייצרו הבריטים והצרפתים גם מספר דגמים של טנקים קלים ומהירים, בהם אולי המפורסם ביותר הוא הרנו FT-17 הצרפתי, שהיה הטנק הראשון בעולם עם צריח מסתובב.

לאורך חודשי המלחמה האחרונים, הוכנס הטנק לשירות הצבא הבריטי, הצבא הצרפתי ובאופן מצומצם יותר לצבא הגרמני והאמריקאי. תפקידו של הטנק היה כלי משוריין פורץ מכשולים, כאשר הלחימה העיקרית נותרה בידי חיל הרגלים. לקראת סוף המלחמה הטנק אכן הוכיח את עצמו כבעל משקל רב בייעוד זה, עבירותם ומיגונם הרב של טנקים הבטיחו פריצה של מערכי ההגנה של האויב כמו גם מעבר על פני שדה קרב מוכה מכתשים וגדרות תיל. הבעיה העיקרית של הטנקים הראשונים הייתה אמינותם הטכנית הבעייתית, שכן טנקים רבים נטו להתקע באמצע שדה הקרב עם כשלים טכניים שונים, בהם בעיות מנוע וניתוק של השרשראות שנטו להישחק בקלות.

לעתים נדירות נתקלו טנקים בטנקי אויב ונלחמו בהם. קרב השריון בשריון הראשון בהיסטוריה, אירע ב-24 באפריל 1918 עם פתיחת קרב וילרז-ברטונו השני כאשר שלושה טנקי A7V גרמנים נתקלו ולחמו בשלושה טנקי סימן 4 בריטים. מבין הטנקים הבריטים, שניים היו 'נקבות' שחומשו במקלעים נגד חי"ר בלבד, הטנק השלישי היה 'זכר' בעל תותח תותח 6 ליטראות. שתי ה-'נקבות' נפגעו מאש הטנקים הגרמנים ונעצרו במוקמם, בעוד שה-'זכר' השיב אש ופגע בטנק הגרמני המוביל שנעצר וננטש על ידי צוותו. בשלב זה זוג הטנקים הגרמנים הנותר החל לסגת לאחור תחת אש הטנק הבריטי אליו הצטרפו מספר טנקי ויפט מה שהוביל לנסיגת הכוח המשוריין הגרמני.

בין המלחמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצלחת כוחות השריון בהבקעת בעלות הברית במערכה על צרפת, למרות שהשריון הצרפתי והבריטי היו טובים יותר מהגרמנים ובמספרים רבים יותר. כוחות השריון הבריטים והצרפתים נלחמו בסיוע הכוחות הרגליים והתרפסו לאורך הגזרה, בעוד שהכוחות הגרמנים התרכזו באגרופי שריון עצמאיים.[1]

המלחמה הקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טנק ה-T-55 הסובייטי, מטנקי המערכה העיקריים והנפוצים של המלחמה הקרה. הוא היווה בסיס לשאר טנקי המערכה הסובייטים והיה נפוץ בין היתר בקרב מדינות הגוש הסובייטי ורבות ממדינות ערב.

בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, התפצלו מדינות העולם המערבי לשתי ישויות גאופוליטיות - הגוש הסובייטי, שכלל את ברית המועצות ומדינות מזרח אירופה בנוסף למדינות רבות באסיה והמזרח התיכון; והגוש המערבי, שכלל את ארצות הברית, מדינות מערב אירופה ומדינות נוספות סביב העולם שראו עצמן כחלק מהאידאולוגיה המערבית. מבחינת טכנולוגיה ודוקטרינה צבאית, קוטביות זו התאפיינה בשתי גישות צבאיות שפותחו זו לצד זו ושימשו את הצבאות של שני הגושים היריבים ברחבי העולם.

מלחמת יום הכיפורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת יום הכיפורים הייתה מקרה בוחן חשוב לדוקטרינות של לוחמת השריון. במהלך המלחמה נפגשו שתי גישות לוחמה, מצד אחד צבאות ערב בהשראה מובהקת של ברית המועצות עם ציוד ושריון סובייטי, ומצד שני צה"ל עם ציוד ושריון מערבי ובהשראה של שיטות לחימה ואימון מערביות. המלחמה גם הציגה לעולם את היכולות הן של שיטות הלחימה והן של יכולות השריון באותה התקופה, בנוסף לאורך המלחמה הוצגה כמעט לראשונה היכולות המשמעותיות של טילים מונחים נגד טנקים וכוחם ההרסני של חוליות חיל רגלים החמושות בטילים אלו. במלחמת יום הכיפורים נערכו קרבות השריון (שריון בשריון) הגדולים ביותר בהיסטוריה, אשר כמותם לא נראו מאז מלחמת העולם השנייה.

חשיבותה של המלחמה להתפתחות לוחמת השריון נבעה ממספר סיבות:

  1. במהלך המלחמה השתתפו כלים משוריינים וטכנולוגיות שפותחו מאז סוף מלחמת העולם הראשונה, הן מהדוקטרינה המזרחית (ברית המועצות) והן מהדוקטרינה המערבית (ארצות הברית). כך שהמלחמה הייתה כאמור מקרה בוחן חשוב ליכולות של כל כלי משוריין ודוקטרינה, צבאות העולם בחנו את התנהלות הכלים בקרב ולמדו לקחים חשובים להמשך הפיתוח וגיבוש אסטרטגי.
  2. המלחמה חידדה את החשיבות הרבה של הכוח המשוריין וההשיגים שהוא מסוגל להשיג בקרב, אך גם את המגבלות הרבות שלו. היא הוכיחה את הפגיעות הרבה של כלים משוריינים לחוליות נ"ט של האויב והגבירה את ההבנה כי כוח משוריין אינו יכול לתפקד באופן בטוח ללא סיוע רגלי.
  3. באותו נושא, במהלך המלחמה הוצגו היכולות של נשק הנ"ט המתקדם לתקופה (בעיקר הסאגר וררנ"ט ה-RPG-7) והנגישות הרבה שלו כנשק הנישא ביד על ידי כוחות רגליים. מלבד גיבוש תורה של הפעלת כוחות שריון בסיוע רגלי כדי להתמודדם עם איומים אלו, בשנים שלאחר המלחמה החל פיתוח מוגבר של יכולות מיגון מתקדמות יותר לכלים משוריינים - בעיקרם פיתוח מיגון ריאקטיבי.

מלחמת יום הכיפורים החלה עם תקיפתם המשולבת של צבא סוריה וצבא מצרים בצהרי יום ה-6 באוקטובר 1973. ההתקפה הייתה כמעט הפתעה מוחלטת לאחר מבצע הטעיה נרחב (מבצע באדר), היא כללה תקיפה רחבה של קווי הגבול של ישראל ברמת הגולן וחצי האי סיני כנגד קו הביצורים ברמה וקו בר-לב בהתאמה. בגזרה הצפונית, עיקר הבלימה היה נתון בידי כוחות השריון הסדירים של חטיבה 188 וחטיבה 7, כאשר מחלקות הטנקים של צה"ל ניצבו בעמדות הגנה לאורך הגבול בניסיון לבלום את טורי השריון הסוריים. בערב הראשון ללחימה, קו הגבול בדרום רמת הגולן הובקע על ידי יחידות הדיוויזיה החמישית ובהמשך הלילה הוכנסו גם יחידות שריון של הדיוויזיה הראשונה למובלעת שנוצרה בדרום הרמה; "כיס חושניה".

לחימה נמוכת עצימות[עריכת קוד מקור | עריכה]

טנק M1A2 אברהמס עם חבילת מיגון TUSK ללוחמה בשטח בנוי מסייר בעיראק, 2008.

בשנות ה-90 של המאה ה-20 החלה מגמה של מעבר ממלחמות של צבא סדיר בצבא סדיר לעימותים א-סימטריים כנגד ארגוני טרור וגרילה, שלא היו מצוידים בטנקים אך כן היו חמושים בנשק נ"ט רב. עוד במלחמת יום הכיפורים, גרמו טילי הסאגר ורקטות ה-RPG-7 לאבדות רבות בקרב חיל השריון הישראלי. מלחמה זו סימנה ירידה בכוחו של הטנק במערכה היבשתית.

במבצע שלום הגליל (1982) הראה צה"ל כי לחיל השריון יש מענה כנגד נשק הנ"ט. שריון משופר, מיגון ריאקטיבי והפעלה נכונה הפחיתו באופן ניכר את אבדות הטנקים במלחמה זו. כמו כן, טנקי המרכבה סימן 1 החדשים רשמו טבילת אש מבצעית והביסו בקרבות חטיבות שריון סוריות של טנקי T-55 ו-T-62. במלחמה זו נעשה לראשונה שימוש נרחב במסוקי קרב כדי לפגוע בטנקים וברכב קרבי משוריין.

במלחמת המפרץ (1991) ומלחמת עיראק (2003) בה נלחמו מדינות הקואליציה בראשות ארצות הברית כנגד צבא עיראק, התגלה חיל השריון העיראקי כיריב נחות וטנקי ה-T-55 וה-T-72 המשונמכים שלו הושמדו בקלות. למרות שלכאורה זו הייתה מלחמת שריון בשריון של צבאות סדירים, רוב הטנקים העיראקים נפגעו מירי מסוקי קרב ומירי נגמ"שי הבראדלי.

במלחמת לבנון השנייה טילי הנ"ט המתקדמים של חזבאללה, שכללו גם קורנט, הסבו אבדות לצוותי הטנקים וחדרו גם את טנקי המרכבה סימן 4 החדישים ביותר. על צורת הלחימה של צה"ל ושל חיל השריון הישראלי נמתחה ביקורת רבה, אך צוין גם ששריון הטנקים העניק הגנה טובה יותר לצוותים ויחסית לעימותים אחרים, פחות טנקים נחדרו ונפגעו מירי נ"ט. גם בעיראק שאחרי הפלישה, איבדו כוחות הקואליציה טנקים כתוצאה ממטעני גחון וירי רקטות נ"ט מדגמי RPG-7 ו-RPG-29, אך ברוב המקרים סיפק שריון הטנק הגנה טובה לאנשי צוותו ורוב הטנקים שנפגעו תוקנו והוחזרו לשימוש.

מנגד, חל שיפור גדול בביצועי ויכולות הטנקים: תותחי הטנק גדלו לקליבר 120 מ"מ במדינות המערב (כולל ישראל) ועד 125 מ"מ במדינות הגוש המזרחי. מערכת בקרת הירי השתפרה באופן ניכר והתפתחה ממחשב בליסטי פשוט למערכת דיגיטלית מתוחכמת בעלת יכולות משופרות, כגון מעקב אחרי מטרה וירי על מסוקים. מיגון הטנקים שוכלל וכלל לצד שריון הפלדה הסטנדרטי גם שריון מרוכב, מיגון ריאקטיבי ובעשור האחרון גם מערכת הגנה אקטיבית. המנועים התחזקו ועברו את רף 1000 כוחות הסוס ואפשרו לנייד טנקים ששקלו למעלה מ-60 טון במהירויות של למעלה מ-50 קמ"ש.

במבצע צוק איתן שנערך בקיץ 2014 הופעלו לראשונה בקנה מידה גדול טנקים עם מערכת הגנה אקטיבית. חיל השריון של צה"ל שלח לקרב חטיבה שלמה של טנקי מרכבה סימן 4מ המצוידים במערכת הגנה אקטיבית "מעיל רוח", במערכת ניהול קרב דיגיטלי צי"ד ובתחמושת מתקדמת נגד מבנים - פגזי הכלנית והחצב. חטיבה 401, שהפעילה את הטנקים המתקדמים, השמידה מאות מטרות טרור, הרגה למעלה מ-120 מחבלים ובמהלך הלחימה אף טנק לא נפגע.

לוחמת שריון בצה"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

אורי בן ארי

מרכיבים עיקריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טנק מערכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – טנק מערכה

מאז סוף מלחמת העולם השנייה, מוזגו סוגי הטנקים השונים לכדי טנק המערכה. עד לשנות ה-50, היו נהוגים מספר סוגי טנקים ברוב הצבאות בהם; טנק כבד (שהיה לרוב ממוגן מאד ובעל חימוש חזק אך איטי מאד), טנק קל (שהיה מהיר מאד ולרוב בעל מיגון חלש), טנק בינוני (לרוב שילוב של מיגון, מהירות וחימוש בינוניים) ומשחית טנקים (שהדגש בו היה חימוש חזק מאוד).

לאחר המלחמה, פיתוחים בתחום המיגון, ההנעה והחימוש אפשרו למזג את כל היכולות לכדי טנק אחד שיהווה את עמוד השדרה של כוחות השריון. טנק זה נקרא 'טנק מערכה' (באנגלית: 'Main Battle Tank' או 'MBT'), והוא מוזג לתוך הדוקטרינות המודרניות של לחימה דינאמית אשר במרכזה הטנק. שאר מרכיבי הכוח הלוחם פעלו כסיוע לטנקי המערכה ובדומה לנהוג ברוב צבאות מלחמת העולם השנייה, כוחות הסיוע נעו על רכבים ממוגנים בעלי יכולת עבירות ומהירות דומה לזו של הטנקים.

טנקי המערכה המודרניים כוללים מערכות בקרת ירי מתקדמות, תותח מדויק (לרוב בקוטר 120 מ"מ) ומיגון פסיבי, ריאקטיבי ואף מיגון אקטיבי (כגון מערכת מעיל רוח). בנוסף טנקי מערכה רבים כוללים חימוש נוסף כגון מקלעים ומרגמות, בנוסף לרימוני יד ונשק קל המשמש את צוות הטנק. בצה"ל נהוגה האמירה כי טנק מערכה מודרני שווה ערך לפלוגת חי"ר מבחינת כוח אש וחשיבות בשדה הקרב.

נגמ"ש ונגמ"ש לחימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – נגמ"ש, נגמ"ש לחימה

למרות הפיתוחים הטכנולוגים הרבים בשדה הקרב, כמו גם עליית חשיבות הזירה האווירית וחשיבות השריון, מקומו של חיל הרגלים נותר בעל חשיבות רבה בסיוע לכוחות השריון, כיבוש יעדים ושלל משימות מורכבות בשדה הקרב. עם התקדמות דוקטרינת השימוש בטנקים, פותחו רכבים משוריינים מסוגים שונים להובלה ולחימה של כוחות חיל הרגלים בשדה הקרב הדינאמי והמהיר.

במלחמת העולם השנייה החלו להופיע רכבים משוריינים כגון זחל"מים, אלו פעלו בסיוע צמוד לטנקים, בעוד שרוב חיל הרגלים עדיין הגיע לשדה הקרב על גבי רכבים ומשאיות לא ממוגנות. הניוד הממוגן של חיל רגלים בשדה הקרב יצר את דוקטרינת 'חיל הרגלים המשוריין' (חרמ"ש) שהובדל מחיל הרגלים הממוכן ביכולת הניידות והמיגון שלו במהלך לחימה. לאחר המלחמה, דוקטרינת החרמ"ש פותחה והחלו להופיע נגמ"שים ממוגנים הרבה יותר אשר מיגונם לעתים השתווה לטנקים להם הם סייעו (לדוגמה נגמ"ש מרכבה המבוסס על תובת טנק המרכבה).

נגמ"שים לרוב כללו חימוש בסיסי מאוד (לרוב מקלע אחד או שניים) וייעודם היה בעיקר ניוד לוחמים באופן ממוגן. עם התפתחות הנגמ"ש, החלו להתפתח גם נגמ"שי לחימה, אשר היו פלטפורמה ששימשה הן ניוד של לוחמים והן לחימה מתוך הנגמ"ש עצמו. העיקרון העיקרי מאחורי נגמ"שי הלחימה הוא פריקה של לוחמים במרכז זירת הלחימה ומתן חיפוי אש מהנגמ"ש עצמו, במקום שהנגמ"ש נסוג לאחור לאחר שביצע את משימתו.

רק"מ הנדסי[עריכת קוד מקור | עריכה]

נגמ"ש פריצה הנדסי מסוג "טרוג'ן" של הצבא הבריטי, אפגניסטן, 2010.

כנגד כוחות שריון דינאמים, פותחו לאורך השנים שלל מכשולים מסוגים שונים, אשר מטרתם לפגוע בטנקים ורק"מ, לשבש את תנועתם ולעכב את קצב ההתקדמות. כתגובה לכך, כוחות ההנדסה החלו לפעול בסיוע לכוחות השריון במטרה לצלוח מכשולים, לפנות שדות מוקשים ולפנות את ציר התנוע ממטענים ומכשולים. משום תפקיד זה של כוחות ההנדסה, הסיוע שהם מעניקים מאפשר כמה שפחות פגיעה לכוחות השריון והורדה בעיכוב התנועה, כך שסיוע זה הפך לחלק בלתי נפרד מלוחמת השריון לצד הסיוע שמעניקים הכוחות הרגליים.

במקרים רבים, ניתן להרכיב כף דחפור טנק-דחפור או מנגנון נגד מוקשים (לדוגמה מגוב או מגוב נוכרי) לחלק מהטנקים, וכך פלוגת טנקים מסוגלת בעצמה לפתוח צירי תנועה. שימוש בטנקים למשימות הנדסיות פשוטות יחסית, איפשר גמישות רבה והוריד את התלות ביחידת הנדסה צמודה לכל יחידת שריון, נוהג זה היה נפוץ במיוחד במהלך מלחמת העולם השנייה והחל לדעוך רק עם התקדמות רק"מי ההנדסה בסביבות שנות ה-80 של המאה ה-20.

תותח מתנייע[עריכת קוד מקור | עריכה]

תומ"ת M-109 "דוהר" של צה"ל.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תותח מתנייע

כאשר פותחה תורת הלחימה המשוריינת, היה חשוב שכלל הכוחות הלוחמים יהיו מסוגלים לעמוד בקצב הלחימה המהיר שהכתיבו הטנקים בחזית, כך גם היה צורך להרכיב את תותחי השדה על כלים משוריינים בעלי עבירות ומהירות דומה לזו של הטנקים והנגמ"שים. התומ"תים הראשונים החלו להופיע במלחמת העולם השנייה ואיפשרו מיגון רב יותר לצוותים המפעילים, לצד תנועה מהירה ומוכנות רבה יותר לירי - שלא כמו ארטילריה נגררת שהצריכה פריקת התותח והכנה שלו לירי.

במקרים רבים התומ"תים התבססו על רק"מים קיימים או חלקו עימם מרכיבים רבים, מה שהקל על הצוותים הלוגיסטיים בשטח (לדוגמה ה-Panzerhaubitze 2000 שמבוסס באופן חלקי על הלאופרד 1).

רק"מ סיוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

נגמ"שי חילוץ וחימוש M-113 של צה"ל בתרגיל ברמת הגולן, 2003.

כלל המרכיבים המשוריינים במערכה, דורשים כמות גבוהה של סיוע לוגיסטי, רפואי, תקשורתי ופיקודי. מרכיבי הסיוע השונים עושים שימוש בנגמשים ודגמים מיוחדים של רכבים קרביים משוריינים המותאמים לייעודם בשדה הקרב.

כל יחידת שריון בהתאם לגודלה, מלווה בגף טכני ולוגיסטי הנועד לספק את הצרכים המיידים של הטנקים והרק"מים בשדה הקרב. כך לדוגמה, גדוד שריון ילווה בנגמ"ש ייעודי לתיקון תקלות בטנקים, נגמ"ש רפואה לפינוי פצועים, נגמ"ש פיקוד וקשר להגברת יכולת התקשורת של מחלקות הטנקים עם דרגי הפיקוד, נגמ"ש חימוש ותחמושת לביצוע אספקה ישירות לטנקים בשדה הקרב, ועוד שלל כוחות מסייעים.

טקטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערך הגנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערך התקפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עימות מצומצם ולוחמה בשטח בנוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

שילוב בדוקטרינות עיקריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בליצקריג: לוחמת הבזק פותחה בגרמניה הנאצית בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה, הדוקטרינה הזו הדגישה את חשיבות העוצמה המרוכזת והמהירות בהתקפת מערך האויב. אולי המרכיב החשוב ביותר בבליצקריג הגרמני היה כוחות השריון ששימשו אגרוף פלדה מרוכז אשר התקדם במהירות, הבקיע את מערך האויב והתקדם לעומק האויב כשהוא מפצל כוחות ויוצר בלבול.
  • קרב עומק: דוקטרינה שפותחה בברית המועצות לפני מלחמת העולם השנייה והייתה דומה למלחמת הבזק באופן כללי, גם כאן הייתה חשיבות רבה לכוחות המתמרנים והמשוריינים במערכה. בשונה מהבליצקריג, קרב העומק קרא למספר מאמצים מקבילים כנגד מערך האויב בגזרה יחסית רחבה, ברגע שהתבצעה הבקעה כוח עתודה משוריין יפרוץ פנימה מאחורי קווי האויב ויזרע הרס ובלבול בעורפו.
  • הלם ומורא:

אמצעי לחימה נגד שריון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אמצעי לחימה נגד טנקים

רובה נגד טנקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – רובה נגד טנקים
זוג חיילים סובייטים מפעילים רובה נ"ט PTRD, קרב קורסק, 1943.

הטנק, אשר הופיע לראשונה בחזית המערבית של מלחמת העולם הראשונה, היה חסין אל מול אש המקלעים והרובים של חיילי הרגלים. למרות בראשית הדרך היה אפשר להפעיל נגד טנקים ארטילריה רגילה, תותחים ומרגמות, שכן השריון היה עדיין דק, אך חוסר באמצעי תקשורת יעילים ואי היכולת להציב תותח שדה בכל עמדה הותירו פעמים רבות את חיילי הרגלים מחוסרי הגנה. בנוסף, מאחר שהמטה הגרמני העליון לא ראה ערך רב בייצור טנקים משלהם, הוביל הדבר את הגרמנים לפיתוח אמצעי-נגד זול הנישא על ידי חיילים ואשר מסוגל להתמודד עם האיום החדש בשדה הקרב.

רובה ה-Mauser T-gewehr ‏M1918 (רובה נגד טנקים דגם 1918), היה למעשה נשק הנ"ט הראשון, שפותח ככלי ייעודי קל וזול המסוגל לחדור את שריון הטנק. נשק זה היה רובה בריחי קונבנציונלי בעל חצובת תמיכה דו רגלית. הרובה ירה כדורים בעלי ליבת פלדה אשר בכוחם היה לחדור כ-20 מ"מ של שריון ממרחק מקסימלי של 100 מטרים. ה-Mauser T-gewehr נחשב לאפקטיבי מאוד והגדיר למעשה את הדפוס למרבית רובי הנ"ט העתידיים, שכמוהו היו ארוכים מאוד (בין 1.5 ל-2 מטרים), כבדים ובעלי רתע גדול משום קוטר הכדור.

רקטה נגד טנקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רקטה נגד טנקים
רקטה נגד טנקים מדגם RPG-7. זוהי רקטת הנ"ט הנפוצה ביותר בעולם.

רקטה נגד טנקים היא אמצעי לחימה נגד טנקים המבוסס על רקטה הנורית ממטול כתף ומצוידת בראש קרב עם מטען חלול שנועד לחדור שריון. רקטת הנ"ט היא אמצעי זול ופשוט שיכול לנטרל ולעתים אף להשמיד טנקים מטווח קרוב. מכיוון שהרקטה איננה מונחית היא יעילה בעיקר לטווחים קרובים (של 50–500 מטר, עם טווח מרבי של פחות מ-1,000 מטר).

רקטות נגד טנקים פותחו עוד במלחמת העולם השנייה כדי לאפשר לכוחות חי"ר לבלום כוחות טנקים של האויב. הבזוקה ופיאט של כוחות הברית פותחו כאמצעי נגד כנגד השריון הגרמני, בעוד שרקטות נ"ט גרמניות פותחו כנגד הטנקים הסובייטים - שעלו על הטנקים הגרמנים במספרם ובעמידותם לחורף הרוסי. רקטת ה"פאנצרשרייק" הגרמנית היא חיקוי של הבזוקה האמריקנית. היא פותחה בעקבות הצלחתה הגדולה של הבזוקה אך יכולת חדירת השריון שלה שופרה באופן ניכר (מ-100 מ"מ ל-200 מ"מ) כדי להתמודד עם הטנקים הסובייטים כגון ה-T-34. בשנות ה-60 של המאה ה-20 פיתחו הסובייטים את RPG-7 על בסיס הפאנצרפאוסט הגרמני. ה RPG-7 היה אמור להיות נשק המוני כנגד טנקים ולכן הדגש היה על פשטות, אמינות ועלויות נמוכות. תכונות אלה הפכו אותו לנשק האנטי-טנקי הנפוץ ביותר בעולם.

עם השיפור בשריון הטנק, פותחו טילים נגד טנקים בעלי ראש קרב כבד יותר עם כושר חדירה גדול יותר מאשר רקטת הנ"ט. הטילים נגד טנקים, שהיו מונחים וכבדים יותר, איפשרו פגיעה מדויקת בטנקים בטווחים של מספר קילומטרים. כתוצאה מיעילותם ויכולתם להשמיד טנקים מרחוק, הפכו טילי הנ"ט לאמצעי הלחימה העיקרי נגד טנקים של חיל הרגלים, ואילו רקטות הנ"ט הוסבו לשימוש נגד רכב קרבי משוריין כבד פחות כגון נגמ"שים ורכבי שטח טקטיים, וכן נגד מבנים וביצורים.

טיל נגד טנקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – טיל נגד טנקים

מוקשים ומכשולים נגד טנקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסוקי קרב ומטוסי תקיפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – מסוק קרב, מטוס תקיפה

בשנים הראשונות של כלי הטיס הצבאיים, התקיימו בעיקר מטוסי תצפית שהתפתחו למטוסי הפצצה קלים, מטוסי קרב ומטוסי סיור. עם הופעת הטנקים הראשונים במהלך מלחמת העולם הראשונה הם הפכו למטרות למטוסי ההפצצה, אך חוסר הדיוק בהטלת פצצה על מטרה נעה ומשוריינת הובילה את המפציצים הראשונים לתקוף מטרות לפי הנסיבות ולרוב עם הצלחות מועטות. במהלך השנים שלאחר המלחמה, התפצלו מטוסי התקיפה הקרקעית לשני סוגים; מפציצי תקיפה (שהטילו פצצה על המטרה) ומטוסי תקיפה (שירו על המטרה בכינון ישיר). מטוסי תקיפה ייעודיים למטרות שריון חומשו בתותחים או מקלעים כבדים לרוב עם תחמושת חודרת שריון. מפציצי תקיפה היו קלים ומהירים יותר משאר המפציצים וטסו בגובה נמוך כדי להגביר את דיוק ההפצצה, סוג אחד של מפציצי תקיפה שפותח בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה היה מפציץ הצלילה שפותח כדי לצלול במהירות אל עבר המטרה שלו להטיל פצצה ולנסוק מעלה במהירות - מה שהגביר מאוד את דיוק הפגיעה ואיפשר לעקוב אחרי מטרות נעות ביתר קלות.

החל משנות ה-60 החל להתפתח איום נוסף על כוחות השריון בצורת מסוקי הקרב.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אורי בן ארי, "נוע, נוע! סוף.", ישראל: הוצאת משרד הביטחון, 1998.
  • משה בר-כוכבא, מרכבות הפלדה, ישראל: מערכות, 1989.
  • Richard M. Ogorkiewicz, Tanks: 100 years of evolution, Oxford: Osprey, 2015
  • Heinz Guderian, Panzer Leader, New York: Da Capo Press, 2002.
  • Heinz Guderian, Achtung-Panzer!: The development of tank warfare, London: Cassel, 1999
  • Bryan Perrett, Iron Fist: Classic armoured warfare case studies, London: Arms and Armour Press, 1995.
  • Steven J. Zaloga & George Balin, D-Day Tank Warfare: Armored combat in the Normandy Campaign June-August 1944, Hong Kong: Concord Publications, 1994.
  • Bryan Perrett, British Tanks in North Africa 1940-42, London: Osprey, 1981.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Gudarian, 2002, עמ' 105-110.