לוחמת שריון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-emblem-development-2.svg הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.
טנק מרכבה סימן 3 וזוג נגמ"שי נמ"ר במהלך אימון של גדוד 13, חטיבת גולני, 2012.
טנקי M1A2 אברהמס של צבא ארצות הברית באימון בגרמניה, 2004.

לוחמת שריון היא השימוש בסוגים שונים של רכבים קרביים משוריינים בשדה הקרב המודרני.

סוג לוחמה זה הוא מרכיב עיקרי בתפיסת הלחימה המודרנית הנשענת על הבקעה מהירה של קו האויב ותמרון בשדה הקרב. עמוד השדרה של לוחמת השריון הוא טנק המערכה המודרני, אשר משלב מיגון, כוח אש ויכולות תמרון ועבירות גבוהות. שאר הכוחות נעים בדרך כלל ברק"מים, הדומים ביכולת התמרון שלהם ולעיתים גם במיגון שלהם לטנק, ומשמשים את כוחות הסיוע בהם; כוחות הנדסה, חיל רגלים, ארטילריה, לוגיסטיקה, קשר וכדומה.

פיתוח תורת הלחימה המשוריינת נולד מתוך הלוחמה הסטטית של מלחמת העולם הראשונה (מלחמת חפירות). בנסיון לחזור לדוקטרינת הלחימה הדינאמית שאפיינה את המאה ה-19, פותחו הטנקים הראשונים בכדי לפרוץ את קווי ההגנה המבוצרים של האויב וכך לאפשר תמרונים מהירים והבקעה של עמדות האויב. מאז ועד היום, עקרונות אלו זוקקו לכדי דוקטרינות לחימה המאפיינות את הלוחמה המודרנית, בהן "בליצקריג" של גרמניה הנאצית, "קרב עומק" של ברית המועצות ו-"הלם ומורא" של ארצות הברית.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טנק הסימן 1 בתפקיד סיוע לחיל רגלים, 1916.

לוחמת השריון החלה למעשה בשדה הקרב של החזית המערבית במלחמת העולם הראשונה, כאשר הכוחות הלוחמים היו נעולים בלוחמה סטטית עקובה מדם, לוחמת חפירות. פיתוחים בטכנולוגיה הצבאית בשנים שקדמו למלחמה ובמהלכה, הביאו לשדה הקרב ארטילריה כבדה ומהירה, מקלעים בעלי קצב אש גבוהה ושימוש בגז. כלי נשק אלו הובילו את שני הצדדים לפתח עמדות הגנה ממוגנות היטב, ביצורים וחפירות לאורך כל קו הלחימה, משום כך כל תנועה התקפית הייתה מלווה באבידות רבות ותפקיד חיל הפרשים דעך עד כדי העלמות מוחלטת משדה הקרב.

לאורך המלחמה היו נסיונות רבים לפתח דרך להגביר את יכולת התמרון או להוריד את יכולת המיגון של האויב. לבסוף בשנת 1916 כאשר היה ברור לפיקוד הבריטי שהזמן הולך ואוזל, הוחלט לאמץ את ההצעה לייצר כלי רכב ממוגן הנע על שרשראות, שיהיה מסוגל לנוע בשדה הקרב, לעבור את חפירות ועמדות האויב ובכך להבקיע את הקו. בספטמבר 1916 נוצר טנק הסימן 1 והכלים הראשונים נשלחו לחזית והופיעו לראשונה בסום ב-15 בספטמבר 1916, אך רק בדצמבר 1917 בקרב קמברה הצליחו הטנקים למלא את יעודם ולהבקיע את קווי האויב.

לאור ההצלחה של הטנקים הבריטים, החלו הצרפתים והגרמנים לייצר טנקים משלהם. מהטנקים היחידים שייצרו הגרמנים שהגיעו לרמה מבצעית ניתן למנות את הA7V שהיה ממוגן ואיטי בדומה לטנקים הבריטים הראשונים, אך רק כ-20 טנקים מסוג זה יוצרו בחודשי המלחמה האחרונים. לצד הטנקים הכבדים, פיתחו וייצרו הבריטים והצרפתים גם מספר דגמים של טנקים קלים ומהירים, בהם אולי המפורסם ביותר הוא הרנו FT-17 הצרפתי, שהיה הטנק הראשון בעולם עם צריח מסתובב.

הטנק הבריטי הבינוני ויפט נועד לסייע לטנקים הכבדים והאיטיים יותר.

לאורך חודשי המלחמה האחרונים, הוכנס הטנק לשירות הצבא הבריטי, הצבא הצרפתי ובאופן מצומצם יותר לצבא הגרמני והאמריקאי. תפקידו של הטנק היה כלי משוריין פורץ מכשולים, כאשר הלחימה העיקרית נותרה בידי חיל הרגלים. לקראת סוף המלחמה הטנק אכן הוכיח את עצמו כבעל משקל רב בייעוד זה, עבירותם ומיגונם הרב של טנקים הבטיחו פריצה של מערכי ההגנה של האויב כמו גם מעבר על פני שדה קרב מוכה מכתשים וגדרות תיל. הבעיה העיקרית של הטנקים הראשונים הייתה אמינותם הטכנית הבעייתית, שכן טנקים רבים נטו להתקע באמצע שדה הקרב עם כשלים טכניים שונים, בהם בעיות מנוע וניתוק של השרשראות שנטו להישחק בקלות.

לעיתים נדירות נתקלו טנקים בטנקי אויב ונלחמו בהם. קרב השריון בשריון הראשון בהיסטוריה, ארע ב-24 באפריל 1918 עם פתיחת קרב וילרז-ברטונו השני כאשר שלושה טנקי A7V גרמנים נתקלו ולחמו בשלושה טנקי סימן 4 בריטים. מבין הטנקים הבריטים, שניים היו 'נקבות' שחומשו במקלעים נגד חי"ר בלבד, הטנק השלישי היה 'זכר' בעל תותח תותח 6 ליטראות. שתי ה-'נקבות' נפגעו מאש הטנקים הגרמנים ונעצרו במוקמם, בעוד שה-'זכר' השיב אש ופגע בטנק הגרמני המוביל ונעצר וננטש על ידי צוותו, בשלב זה זוג הטנקים הגרמנים הנותר החל לסגת לאחור תחת אש הטנק הבריטי אליו הצטרפו מספר טנקי ויפט מה שהוביל לנסיגת הכוח המשוריין הגרמני.

בין המלחמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלחמה הקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טנק ה-T-55 הסובייטי, מטנקי המערכה העיקריים והנפוצים של המלחמה הקרה. הוא היווה בסיס לשאר טנקי המערכה הסובייטים והיה נפוץ בין היתר בקרב מדינות הגוש הסובייטי ורבות ממדינות ערב.

מלחמת יום הכיפורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת יום הכיפורים הייתה מקרה בוחן חשוב לדוקטרינות של לוחמת השריון. במהלך המלחמה נפגשו שתי גישות לוחמה, מצד אחד צבאות ערב בהשראה מובהקת של ברית המועצות עם ציוד ושריון סובייטי, ומצד שני צה"ל עם ציוד ושריון מערבי ובהשראה של שיטות לחימה ואימון מערביות. המלחמה גם הציגה לעולם את היכולות הן של שיטות הלחימה והן של יכולות השריון באותה התקופה, בנוסף לאורך המלחמה הוצגה כמעט לראשונה היכולות המשמעותיות של טילים מונחים נגד טנקים וכוחם ההרסני של חוליות חיל רגלים החמושות בטילים אלו. במלחמת יום הכיפורים נערכו קרבות השריון (שריון בשריון) הגדולים ביותר בהיסטוריה, אשר כמותם לא נראו מאז מלחמת העולם השנייה.

מלחמת יום הכיפורים החלה עם תקיפתם המשולבת של צבא סוריה וצבא מצרים בצהרי יום ה-6 באוקטובר 1973. ההתקפה הייתה כמעט הפתעה מוחלטת לאחר מבצע הטעיה נרחב, היא כללה תקיפה רחבה של קווי הגבול של ישראל ברמת הגולן וחצי האי סיני כנגד קו הביצורים ברמה וקו בר-לב בהתאמה. בגזרה הצפונית, עיקר הבלימה היה נתון בידי כוחות השריון הסדירים של חטיבה 188 וחטיבה 7, כאשר מחלקות הטנקים של צה"ל ניצבו בעמדות הגנה לאורך הגבול בנסיון לבלום את טורי השריון הסוריים. בערב הראשון ללחימה, קו הגבול בדרום רמת הגולן הובקע על ידי יחידות הדיוויזיה החמישית ובהמשך הלילה הוכנסו גם יחידות שריון של הדיוויזיה הראשונה למובלעת שנוצרה בדרום הרמה; "כיס חושניה".

לוחמת שריון בצה"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

אורי בן ארי

מרכיבים עיקריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טנק מערכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – טנק מערכה

מאז סוף מלחמת העולם השנייה, מוזגו סוגי הטנקים השונים לכדי טנק המערכה. עד לשנות ה-50, היו נהוגים מספר סוגי טנקים ברוב הצבאות בהם; טנק כבד (שהיה לרוב ממוגן מאד ובעל חימוש חזק אך איטי מאד), טנק קל (שהיה מהיר מאד ולרוב בעל מיגון חלש), טנק בינוני (לרוב שילוב של מיגון, מהירות וחימוש בינוניים) ומשחית טנקים (שהדגש בו היה חימוש חזק מאוד).

לאחר המלחמה, פיתוחים בתחום המיגון, ההנעה והחימוש אפשרו למזג את כל היכולות לכדי טנק אחד שיהווה את עמוד השדרה של כוחות השריון. טנק זה נקרא 'טנק מערכה' (באנגלית: 'Main Battle Tank' או 'MBT'), והוא מוזג לתוך הדוקטרינות המודרניות של לחימה דינאמית אשר במרכזה הטנק. שאר מרכיבי הכוח הלוחם פעלו כסיוע לטנקי המערכה ובדומה לנהוג ברוב צבאות מלחמת העולם השנייה, כוחות הסיוע נעו על רכבים ממוגנים בעלי יכולת עבירות ומהירות דומה לזו של הטנקים.

טנקי המערכה המודרניים כוללים מערכות בקרת ירי מתקדמות, תותח מדוייק (לרוב בקוטר 120 מ"מ) ומיגון פסיבי, ריאקטיבי ואף מיגון אקטיבי (כגון מערכת מעיל רוח). בנוסף טנקי מערכה רבים כוללים חימוש נוסף כגון מקלעים ומרגמות, בנוסף לרימוני יד ונשק קל המשמש את צוות הטנק. בצה"ל נהוגה האמירה כי טנק מערכה מודרני שווה ערך לפלוגת חי"ר מבחינת כוח אש וחשיבות בשדה הקרב.

נגמ"ש ונגמ"ש לחימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – נגמ"ש, נגמ"ש לחימה

למרות הפיתוחים הטכנולוגים הרבים בשדה הקרב, כמו גם עליית חשיבות הזירה האווירית וחשיבות השריון, מקומו של חיל הרגלים נותר בעל חשיבות רבה בסיוע לכוחות השריון, כיבוש יעדים ושלל משימות מורכבות בשדה הקרב. עם התקדמות דוקטרינת השימוש בטנקים, פותחו רכבים משוריינים מסוגים שונים להובלה ולחימה של כוחות חיל הרגלים בשדה הקרב הדינאמי והמהיר.

במלחמת העולם השנייה החלו להופיע רכבים משוריינים כגון זחל"מים, אלו פעלו בסיוע צמוד לטנקים, בעוד שרוב חיל הרגלים עדיין הגיע לשדה הקרב על גבי רכבים ומשאיות לא ממוגנות. הניוד הממוגן של חיל רגלים בשדה הקרב יצר את דוקטרינת 'חיל הרגלים המשוריין' (חרמ"ש) שהובדל מחיל הרגלים הממוכן ביכולת הניידות והמיגון שלו במהלך לחימה. לאחר המלחמה, דוקטרינת החרמ"ש פותחה והחלו להופיע נגמ"שים ממוגנים הרבה יותר אשר מיגונם לעיתים השתווה לטנקים להם הם סייעו (לדוגמה נגמ"ש מרכבה המבוסס על תובת טנק המרכבה).

נגמ"שים לרוב כללו חימוש בסיסי מאוד (לרוב מקלע אחד או שניים) וייעודם היה בעיקר ניוד לוחמים באופן ממוגן. עם התפתחות הנגמ"ש, החלו להתפתח גם נגמ"שי לחימה, אשר היו פלטפורמה ששימשה הן ניוד של לוחמים והן לחימה מתוך הנגמ"ש עצמו. העיקרון העיקרי מאחורי נגמ"שי הלחימה הוא פריקה של לוחמים במרכז זירת הלחימה ומתן חיפוי אש מהנגמ"ש עצמו, במקום שהנגמ"ש נסוג לאחור לאחר שביצע את משימתו.

רק"מ הנדסי[עריכת קוד מקור | עריכה]

נגמ"ש פריצה הנדסי מסוג "טרוג'ן" של הצבא הבריטי, אפגניסטן, 2010.

כנגד כוחות שריון דינאמים, פותחו לאורך השנים שלל מכשולים מסוגים שונים, אשר מטרתם לפגוע בטנקים ורק"מ, לשבש את תנועתם ולעכב את קצב ההתקדמות. כתגובה לכך, כוחות ההנדסה החלו לפעול בסיוע לכוחות השריון במטרה לצלוח מכשולים, לפנות שדות מוקשים ולפנות את ציר התנוע ממטענים ומכשולים. משום תפקיד זה של כוחות ההנדסה, הסיוע שהם מעניקים מאפשר כמה שפחות פגיעה לכוחות השריון והורדה בעיכוב התנועה, כך שסיוע זה הפך לחלק בלתי נפרד מלוחמת השריון לצד הסיוע שמעניקים הכוחות הרגליים.

במקרים רבים, ניתן להרכיב כף דחפור טנק-דחפור או מנגנון נגד מוקשים (לדוגמה מגוב או מגוב נוכרי) לחלק מהטנקים, וכך פלוגת טנקים מסוגלת בעצמה לפתוח צירי תנועה. שימוש בטנקים למשימות הנדסיות פשוטות יחסית, איפשר גמישות רבה והוריד את התלות ביחידת הנדסה צמודה לכל יחידת שריון, נוהג זה היה נפוץ במיוחד במהלך מלחמת העולם השנייה והחל לדעוך רק עם התקדמות רק"מי ההנדסה בסביבות שנות ה-80.

תותח מתנייע[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תותח מתנייע

רק"מ סיוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

נגמ"שי חילוץ וחימוש M-113 של צה"ל בתרגיל ברמת הגולן, 2003.

כלל המרכיבים המשוריינים במערכה, דורשים כמות גבוהה של סיוע לוגיסטי, רפואי, תקשורתי ופיקודי. מרכיבי הסיוע השונים עושים שימוש בנגמשים ודגמים מיוחדים של רכבים קרביים משוריינים המותאמים לייעודם בשדה הקרב.

כל יחידת שריון בהתאם לגודלה, מלווה בגף טכני ולוגיסטי הנועד לספק את הצרכים המיידים של הטנקים והרק"מים בשדה הקרב. כך לדוגמה, גדוד שריון ילווה בנגמ"ש ייעודי לתיקון תקלות בטנקים, נגמ"ש רפואה לפינוי פצועים, נגמ"ש פיקוד וקשר להגברת יכולת התקשורת של מחלקות הטנקים עם דרגי הפיקוד, נגמ"ש חימוש ותחמושת לביצוע אספקה ישירות לטנקים בשדה הקרב, ועוד שלל כוחות מסייעים.

טקטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערך הגנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערך התקפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עימות מצומצם ולוחמה בשטח בנוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמצעי לחימה נגד שריון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אמצעי לחימה נגד טנקים

רובה ורקטה נגד טנקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – רובה נגד טנקים, רקטה נגד טנקים
חייל מארינס אמריקאי משגר רקטה ממטול לאו, אפגניסטאן, 2010.

הטנק, אשר הופיע לראשונה בחזית המערבית של מלחמת העולם הראשונה, היה חסין אל מול אש המקלעים והרובים של חיילי הרגלים. למרות בראשית הדרך היה אפשר להפעיל נגד טנקים ארטילריה רגילה, תותחים ומרגמות, שכן השריון היה עדיין דק, אך חוסר באמצעי תקשורת יעילים ואי היכולת להציב תותח שדה בכל עמדה הותירו פעמים רבות את חיילי הרגלים מחוסרי הגנה. בנוסף, מאחר שהמטה הגרמני העליון לא ראה ערך רב בייצור טנקים משלהם, הוביל הדבר את הגרמנים לפיתוח אמצעי-נגד זול הנישא על ידי חיילים ואשר מסוגל להתמודד עם האיום החדש בשדה הקרב.

זוג חיילים סובייטים מפעילים רובה נ"ט PTRD, קרב קורסק, 1943.

רובה ה-Tank Abwehr Gewehr M1918 (רובה נגד טנקים דגם 1918) או Mauser T-gewehr כפי שנודע, היה למעשה נשק הנ"ט הראשון, שפותח ככלי ייעודי קל וזול המסוגל לחדור את שריון הטנק. נשק זה היה רובה בריחי קונבנציונלי על חצובת תמיכה דו רגלית בעל קוטר גדול מהרגיל של 13 מ"מ. הרובה ירה כדורים בעלי ליבת פלדה אשר בכוחם היה לחדור כ-20 מ"מ של שריון ממרחק מקסימלי של 100 מטרים; מספיק כדי להביס את מרבית הטנקים הבריטים במלחמה אשר מיגונם לא עלה על 12 מ"מ. נשק זה הוכח אפקטיבי, ויותר מ-15,000 יחידות יוצרו עד החתימה על שביתת הנשק. ה-Mauser T-gewehr הגדיר את הדפוס למרבית רובי הנ"ט העתידיים, שכמוהו היו ארוכים מאוד (בין 1.5 ל-2 מטרים), כבדים ובעלי רתע גדול משום קוטר הכדור.

טיל נגד טנקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – טיל נגד טנקים

מוקשים ומכשולים נגד טנקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסוקי קרב ומטוסי תקיפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – מסוק קרב, מטוס תקיפה

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אורי בן ארי, "נוע, נוע! סוף.", ישראל: הוצאת משרד הבטחון, 1998.
  • משה בר-כוכבא, מרכבות הפלדה, ישראל: מערכות, 1989.
  • Heinz Guderian, Panzer Leader, New York: Da Capo Press, 2002.
  • Bryan Perrett, Iron Fist: Classic armoured warfare case studies, London: Arms and Armour Press, 1995.
  • Steven J. Zaloga & George Balin, D-Day Tank Warfare: Armored combat in the Normandy Campaign June-August 1944, Hong Kong: Concord Publications, 1994.
  • Bryan Perrett, British Tanks in North Africa 1940-42, London: Osprey, 1981.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]