אמיאנוס מארקלינוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
כתבי אמיאנוס מארקלינוס, 1533

אמיאנוס מארקלינוס (Ammianus Marcellinus‏; 330 לערך - 395 לערך), איש צבא והיסטוריון רומאי בן המאה הרביעית. מארקלינוס היה מאחרוני ההיסטוריונים הפאגנים שכתבו בלטינית.

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מארקלינוס נולד באנטיוכיה שבפרובינקיה סוריה למשפחה מיוחסת. הוא צורף לפמלייתו של אורסיקינוס, שהיה המגיסטר אקוויטום של האימפריה המזרחית, על ידי האוגוסטוס קונסטנטיוס השני בשנת 353, כעבור שנתיים ליווה את מפקדו כשזה נקרא למערב האימפריה כדי לסייע לקונסטנטיוס לחסל את המגיסטר מיליטום סילוואנוס שהרים את נס המרד בגאליה כנגד שלטונו של האוגוסטוס.

לאחר מכן חזר מארקלינוס עם מפקדו למזרח ולקח חלק במלחמה כנגד האימפריה הסאסאנית, במלחמה הרומאים נחלו מפלה ומארקלינוס הצליח להימלט מהאויב בעור שיניו. בעקבות המלחמה אורסיקינוס הודח מתפקידו, לא ידוע מה עלה בגורלו של מאקרלינוס אולם כשהאוגוסטוס יוליאנוס פלש לפרס בשנת 358 הוא התלווה אליו. לאחר המלחמה הוא השתקע בעיר מולדתו אנטיוכיה וייתכן שעזב את הצבא.

מארקלינוס עבר בשנת 380 לערך לרומא ושם כתב את כתביו ההיסטוריים.

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף על פי ששפת אמו הייתה יוונית חיבר מארקלינוס את ספר ההיסטוריה שלו בלטינית. חיבורו על תולדות הקיסרות הרומאית כלל 31 ספרים המתעדים את התקופה שמן שנת 96, היא שנת עלייתו לשלטון של הקיסר נרווה, עד שנת 377, היא שנת נפילתו של הקיסר ולנס בקרב אדריאנפוליס. מתוכם אבדו שלושה עשר הספרים הראשונים ונותרו רק הספרים שמתעדים את התקופה שבין השנים 352-377.

מארקלינוס השתדל לחקות את סגנונו של טקיטוס ואף כתב את ספרו כמין המשך לכתביו של טקיטוס, שנגמרים עם עלייתו לשלטון של הקיסר נרווה. הרטוריקן ליבאניוס שיבח את סגנונו של מארקלינוס שהוא "חייל בחזותו, אך סוקרטס במעשיו". פרסום החיבור ככל הנראה הושלם בשנת 395 לערך.

ההשקפות שמארקלינוס מביע בספריו הן השקפות שמרניות המצדדות בשמירה על מסורת האבות הרומאית. הוא נמנע מלהביע את דעתו הפוליטית בשלושת הנושאים החשובים ביותר בזמנו: היחס לנצרות, היחס לגרמאנים ומעמד הסנאט, אף על פי שפעם הוא מגנה ופעם מקלס את הנוצרים והגרמאנים.

אמיאנוס מארקלינוס על היהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על ארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מארקלינוס מתיחס ליהודים 4 פעמים בספר ההיסטוריה שלו. האזכור הראשון‏[1] כלול בתיאור פלשתינה, לאחר סקירה קצרה של סוריה ופיניקיה ולפני סקירה כזאת של ערב וקפריסין. אמיאנוס מתרשם שפלשתינה "משתרעת על שטח רחב ביותר ושופעת באדמות מעובדות ומטופחות היטב" וש"יש בה גם ערים נפלאות": קיסריה, אלותרופוליס, נאפוליס, אשקלון ועזה, כאשר ירושלים אינה מוזכרת ביניהן. מענין שגם ים המלח והבלסם והתמרים של יריחו, המרכיבים הקבועים של כל סקירה עתיקה של הארץ, אינם מוזכרים. במקום זאת הוא מציין ש"במקומות רבים מעינות חמים טבעיים פורצים החוצה ומותאמים לשימושים רפואיים רבים", תוך שילוב הערה על כך ש"לא נראה אף נהר עביר" - מידע זה אינו בולט בחיבורים של סופרים יוונים ולטינים מוקדמים יותר. אמיאנוס מציין את הכנעת היהודים וכיבוש ירושלים על ידי פומפיוס ומציין גם שקיסריה נוסדה על ידי הורדוס, כאשר שמו של הורדוס מובא ללא כל הסבר מתוך הנחה שהוא ידוע היטב לקוראים.‏[2]

על הנוצרים והיהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

האזכור השני‏[3] נעשה בהשוואה שעורך אמיאנוס בין דבריו של הקיסר יוליאנוס הכופר על הנוצרים לבין דברי קיסר שקדם לו, מרקוס אורליוס, על היהודים. לדברי אמיאנוס "אין חיות פרא שהן אויבות כאלה של האנושות, כפי שהם רוב הנוצרים בשנאת המוות שלהם זה לזה", ובהשוואה לדברי יוליאנוס עליהם בהקשר של הריבים האלימים בין הכיתות הנוצריות, אמיאנוס מספר על אורליוס:

"כי מרקוס, כאשר עבר דרך פלשתינה בדרכו למצרים, ולעתים קרובות היה נגעל מהיהודים המצחינים והמרדניים, נאמר עליו שזעק בצער: "הו מרקומנים, הו קואדים (אנ'), הו שומרונים, סוף סוף מצאתי עם בלתי ניתן לשליטה יותר מכם."

למילים שמייחס אמיאנוס למרקוס אורליוס עצמו, יש פחות חשיבות מאשר לאופן בו הן מוצגות. ברור כי אמיאנוס היה עוין כלפי יהודים, למרות שהמילה "מצחינים" (fetentium) גרמה לאי נוחות מסוימת והוצעו לה תיקונים.‏[4] ייחוס צעקה מסוג זה למרקוס אורליוס יכולה לשמש כטיעון נוסף כנגד אלה המזהים אותו עם אותו "אנטונינוס" שלפי המסורת היהודית היה חברו של רבי יהודה הנשיא.‏[5]

יוליאנוס ובית המקדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתיחסות השלישית‏[6] היא החשובה ביותר לענין היהודי בחיבורו של אמיאנוס:

"(יוליאנוס) תכנן בהוצאה עצומה לבנות מחדש את בית המקדש בירושלים שהיה פעם מפואר, שלאחר מאבקים רבים עד מוות בזמן המצור של אספסיאנוס ואחר כך טיטוס, בקושי נכבש. הוא הפקיד את הביצוע המהיר של עבודה זו בידי אליפיוס מאנטיוכיה (אנ'), שהיה פעם סגן הפריפקט של בריטניה. אבל למרות שאליפיוס זה דחף את העבודה במרץ, בעזרת מושל הפרובינקיה, כדורי אש מעוררי אימה פרצו החוצה ללא הפסק ליד יסודות המקדש, והפכו את המקום לבלתי נגיש לפועלים, שחלקם נשרפו למוות; ומאחר שבדרך זו איתני הטבע הדפו אותם בעקשנות, המיזם נעצר."

אמיאנוס הוא המקור הפגאני (הלא-נוצרי) היחיד, מלבד עדותו של יוליאנוס עצמו, המתיחס לנסיון הקיסר לבנות מחדש את בית המקדש בירושלים. למרות שהוא מתאר את האירוע על רקע ההכנות של יוליאנוס למסע המלחמה נגד הפרסים, אמיאנוס אינו מציע שום קשר בין המסע הזה למדיניות היהודית של יוליאנוס. ההסבר היחיד שניתן על ידו לתכניתו של יוליאנוס להקמת המקדש הוא תשוקתו של יוליאנוס לעטוף את שלטונו בתהילה, אולם הסבר זה נראה די שטחי ולא ניתן לקבל את הסיבה הזאת כהסבר מספק למדיניותו של הקיסר. יש לזכור שאמיאנוס היה פגאני וגם מעריץ אמתי של יוליאנוס, אולם להיטותו הידועה של הקיסר אחר פולחן קורבנות וחידוש פולחנות מסורתיים אינה מוזכרת והוא גם לא רומז להקמתו מחדש של המקדש כחלק ממזימה שתכליתה הפרכת תאולוגיה נוצרית. הסופרים הנוצרים, לעומת זאת, מדגישים שזה היה מכוון כנגד הדת הנוצרית - המומר רצה להפריך את נבואת ישו לגבי המקדש בירושלים. מקורות נוצרים שונים מציינים שיחה בין הקיסר והיהודים, שבה לשאלת יוליאנוס מדוע הם לא מקריבים קרבנות, הם אומרים שמותר להם לעשות זאת במקדש שלהם בלבד. במסורת הנוצרית יש התיחסות בשנאה לאליפיוס, המקורב לקיסר. כמה סופרים נוצרים (רופינוס (אנ'), תאודורטוס (אנ'), סוזומנוס (אנ')) מזכירים גם רעידת אדמה בקשר להפסקת העבודה וזהו גם ההסבר הניתן על ידי כמה חוקרים מודרנים למה שקרה באזור המקדש. אמיאנוס אינו מציין את דעתו שלו על ההצעה להקים מחדש את המקדש, אלא מגביל עצמו לסיפור הנסיון וכישלונו.‏[7]

יהודים בבבל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתיחסות האחרונה‏[8] נוגעת ליהודים בבבל שנטשו את עירם עם התקדמותו של הצבא הרומאי במלחמה בין יוליאנוס והפרסים (באביב וקיץ 363 לספירה): "באזור זה עיר, שבשל החומות הנמוכות שלו, נעזב על ידי תושביו היהודים, נשרף בידי החיילים המרוגזים".

אמיאנוס עצמו השתתף במלחמה זו. הוא לא מציין את שם המקום שנעזב על ידי תושביו היהודים, אבל הוא מתיחס להחרבתו על ידי הצבא הרומאי לאחר כיבוש פיריסאבורה (Pirisabora), שגם היתה עיר עם אוכלוסיה יהודית גדולה, אז המשיך הצבא במורד נהר פרת עד שהגיע למקום בו הנהר מתפצל לפלגים רבים. באזור זה שכנה העיר שנעזבה על ידי יהודיה, כאשר העיר הבאה שמוזכרת היא מאיוזמלכה (Maiozamalcha), שנאמר שהיתה עיר גדולה עם חומות חזקות. ישנם חוקרים מציעים את בירתה (אנ') כעיר הנעזבת והנשרפת. המידע בדבר עזיבת יהודים את עירם בבבל אל מול התקדמות הרומאים תומך בדעה שמדיניות יוליאנוס לחיפוש אהדה בקרב היהודים ותכניתו לבניית המקדש מחדש לא השפיעו על נאמנותם של יהודי בבל לשלטון הפרסי ושהם לא צדדו בפולשים הרומאים.‏[9]

תרגומי ספרו לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מנחם שטרן - Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Jerusalem, 1976, Vol. II, CXLI. Ammianus Marcellinus, pp. 600-611

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Ammianus Marcellinus, Res Gestae, XIV, 8:11-12
  2. ^ Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. II, CXLI. Ammianus Marcellinus, p. 600
  3. ^ Ammianus Marcellinus, Res Gestae, XXII, 5:4-5
  4. ^ Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. II, CXLI. Ammianus Marcellinus, p. 601
  5. ^ Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. II, CXLI. Ammianus Marcellinus, pp. 606-607
  6. ^ Ammianus Marcellinus, Res Gestae, XXIII, 1:2-3
  7. ^ Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. II, CXLI. Ammianus Marcellinus, pp. 601-602, 608-609
  8. ^ Ammianus Marcellinus, Res Gestae, XXIV, 4:1-2
  9. ^ Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. II, CXLI. Ammianus Marcellinus, pp. 609-611