מרקוס אורליוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מרקוס אורליוס
Imperator Caesar Marcus Aurelius Antoninus Augustus
Marcus Aurelius Glyptothek Munich.jpg
פסל ראש וחזה של הקיסר מרקוס אורליוס, מוצג, נכון ל-2007, בגליפטותק, מינכן, גרמניה
לידה 26 באפריל 121
רומא, האימפריה הרומית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 17 במרץ 180 (בגיל 58)
וינדובונה, נוריקום (וינה המודרנית שבאוסטריה) עריכת הנתון בוויקינתונים
שם מלא 1. מרקוס אניוס קטיליוס סוורוס (121-138)
2. מרקוס אניוס ורוס (128-161)
3. אימפרטור קיסר מרקוס אורליוס אנטונינוס אוגוסטוס (לאחר ההכתרה)
מדינה האימפריה הרומית
מקום קבורה קבר אדריאנוס
עיסוק פוליטיקאי, פילוסוף עריכת הנתון בוויקינתונים
דת דת רומי העתיקה עריכת הנתון בוויקינתונים
בת-זוג אניה גלריה פאוסטינה הצעירה
שושלת הנרווה-אנטונינים
אב מרקוס אניוס ורוס
אנטונינוס פיוס (מאמץ)
אם דומיטיה לוקילה
קיסר האימפריה הרומית ה-16
תקופת כהונה 7 במרץ 16117 במרץ 180 (19 שנים)
הקודם אנטונינוס פיוס, אביו המאמץ
הבא קומודוס, בנו
שותף לשלטון 1. לוקיוס ורוס (161-169)
2. קומודוס (177-180)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מַרְקוּס אוֹרֶלְיוּסלטינית: Marcus Aurelius Antoninus Augustus‏; 26 באפריל 121 - 17 במרץ 180), היה קיסר רומא. הוא שלט יחד עם לוקיוס ורוס משנת 161 ועד מותו של ורוס בשנת 169, והמשיך לשלוט עד מותו בשנת 180. הוא היה האחרון מבין "חמשת הקיסרים הטובים", ונחשב לאחד הפילוסופים הסטואים החשובים ביותר. את רוב ימי שלטונו הקדיש אורליוס להרחבת גבולותיה המזרחיים והצפוניים של האימפריה הרומית.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרקוס אורליוס נולד ברומא, בירת האימפריה, למשפחה מבוססת מהאריסטוקרטיה הרומאית. סב-רבו, מרקוס אניוס ורוס, שימש בתפקיד פראיטור. אביו מת כשהיה בגיל צעיר, והיו לו זכרונות מעטים מאביו[דרוש מקור]. מרקוס אורליוס זכה לחינוך הטוב ביותר באותה תקופה, ותואר כילד שקט, אך חובב ספורט היאבקות וציד. עם השנים התקרב לקיסר אדריאנוס באמצעות קשרי נישואים. אדריאנוס אהב אותו מאוד ולפני מותו, אימץ את אנטונינוס פיוס ליורש, וציווה עליו שבשנות שלטונו יאמץ את מרקוס אורליוס ולוקיוס ורוס, בן של קרובו של אדריאנוס, כדי שיהיו יורשיו.

מרקוס אורליוס נשא לאישה ב-145 את גלריה פאוסטינה, בתו של הקיסר אנטונינוס פיוס. לזוג נולדו שלושה עשר ילדים במהלך נישואיהם. עם מותו של אנטונינוס פיוס ב-161 הפך מרקוס אורליוס לקיסר יחיד. על פי צוואתו של הקיסר אדריאנוס, מינה את לוקיוס ורוס כשותפו לשלטון. אף על פי שמבחינה רשמית הם היו שותפים שווים בשלטון, בפועל מעמדו של ורוס הצעיר והבלתי מנוסה היה נחות מזה של אורליוס.[דרוש מקור]

מרקוס אורליוס נאלץ להתמודד עם אתגרים צבאיים רבים, השבטים הגרמאנים שישבו מעבר לנהר הדנובה ניסו לפרוץ את גבולותיה של האימפריה הרומית. ב-178 יצא מרקוס אורליוס למערכה עם צבאו, כדי לייצב את גבול האימפריה באזור הרי הקרפטים של בוהמיה וגליציה (צ'כיה ודרום פולין המודרניות). הוא זכה בניצחונות על השבטים הגרמניים, אך נכנע למגפה שפקדה את האזור. הוא נאלץ לדכא מרד במזרח שהובל על ידי גאיוס אווידיוס קסיוס בשנת 175. במהלך העשור האחרון לחייו (180-170 לספירה), תוך כדי מלחמותיו בשבטים הגרמאניים, אורליוס חיבר את ספרו הפילוסופי "רעיונות".[1]

מרקוס אורליוס מת בוינדובונה (וינה המודרנית שבאוסטריה) ב-180 לספירה, אחרי שנדבק במחלה כתוצאה ממגפה. בנו קומודוס ירש אותו אחרי מותו.

אורליוס היה מן הנאורים שבשליטי רומא. הוא הושפע מכתביו של הפילוסוף אפיקטטוס, והפך לפילוסוף סטואי. הוא ניהל אורח חיים צנוע, וראה מתפקידו לדאוג לחינוכם של הדורות הבאים. אורליוס גילם את רעיון השליט-הפילוסוף שבכתבי אפלטון. הוא כתב את יצירתו "הרהורים" עבור עצמו, כמדריך לשיפור אישיותו והתנהגותו. אך יצירה זו הפכה לחלק של הספרות הסטואית, ושל תורת המוסר בפילוסופיה הרומית.

פסל מרקוס אורליוס ברומא

קיסרי רומא שאפו לפאר ולהנציח את שמם והדרך היחידה לממש מטרה זו הייתה האמנות. הקיסרים בנו פסלים ומבנים שונים שבהם תוארו. אורליוס בנה פסל בדמותו הניצב במרכז רומא. בפסל זה הוא מתואר כרוכב על סוס ונואם אל העם. האנדרטה הייתה מצופה זהב ועקבות הציפוי ניכרים עד ימינו. בנוסף לכך, הוקם לכבודו עמוד מרקוס אורליוס לאחר ניצחון גדול במלחמה. מאורעות המלחמה מונצחים על העמוד בתבליט.

כמעט שאין בידינו ידיעות אודות יחסיו של מרקוס אורליוס עם היהודים. לפי מקור אחד, מפיו של ההיסטוריון בן המאה הרביעית אמיאנוס מרקלינוס, אפשר ויחסו של אורליוס כלפי היהודים היה עוין ומלא בוז.[2] לעומת זאת, היו שזיהו את מרקוס אורליוס עם "אנטונינוס" ידידו של רבי יהודה הנשיא המופיע בסיפורים שונים בתלמודים.[3] חוקרים אחרים דחו זיוהי זה מטעמים שונים.[4]

ייחודו כסטואיקן[עריכת קוד מקור | עריכה]

גישתו הסטואית של אורליוס הושפעה רבות מאפיקטטוס, אך קיננה בו גם תחושת שותפות עם הטבע והאנושות - שותפות שהוא מזהה כחובה של אזרח במדינה האידאלית. במילים אחרות, המלך-הפילוסוף נותר אצלו בגדר אידאל מוסרי ולא מדיני. אורליוס התמקד במידותיו, בתהליך ההתפתחות המוסרית של עצמו, וביחסו כלפי אחרים.[5]

תרגומי כתביו לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רעיונות מרקוס אברליוס אנטונינוס (תרגם מיוונית: א' קמינקא), ורשה: הוצאת אברהם יוסף שטיבל, תרפ"ג.
  • הרהורים של מרקוס אורליוס (תרגם מיוונית והקדים מבוא: א' ויסמן) ירושלים, י' מרכוס ושות', תשמ"א-1981.
  • מרקוס אורליוס: מחשבות לעצמי תרגם מיוונית, כתב מבוא והוסיף הערות: אברהם ארואטי, בנימינה: נהר ספרים, 2012.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, (ירושלים: מאגנס, תשס"ג), עמ' 518-519.
  2. ^ אמיאנוס מרקלינוס, 22.5.5
  3. ^ יעקב בן-שלמה זלוטניק, זיהוי אנטונינוס ידיד רבי, סיני, כא (תש"ז), עמ' קלו-קמז
  4. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית, תשס"ג, עמ' 525-526
  5. ^ פילוסופיה - בעריכת פרופ' ג'.או.יורמסון, הוצאת ש. פרידמן, 1967