מרקוס אורליוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מרקוס אורליוס
26 באפריל 121; רומא, האימפריה הרומית - 17 במרץ 180; וינדובונה, נוריקום (וינה המודרנית שבאוסטריה) (בגיל 58)
Marcus Aurelius Glyptothek Munich.jpg
פסל ראש וחזה של הקיסר מרקוס אורליוס, מוצג, נכון ל-2007, בגליפטותק, מינכן, גרמניה
שם בשפת המקור Imperator Caesar Marcus Aurelius Antoninus Augustus
שם מלא 1. מרקוס אניוס קטיליוס סוורוס (121-138)
2. מרקוס אניוס ורוס (128-161)
3. אימפרטור קיסר מרקוס אורליוס אנטונינוס אוגוסטוס (לאחר ההכתרה)
מדינה האימפריה הרומית
מקום קבורה קבר אדריאנוס
בת-זוג
שושלת הנרווה-אנטונינים
אב מרקוס אניוס ורוס
אנטונינוס פיוס (מאמץ)
אם דומיטיה לוקילה
קיסר האימפריה הרומית ה-16
תקופת כהונה 7 במרץ 16117 במרץ 180 (19 שנים)
הקודם בתפקיד אנטונינוס פיוס, אביו המאמץ
הבא בתפקיד קומודוס, בנו
שותף לשלטון 1. לוקיוס ורוס (161-169)
2. קומודוס (177-180)

מרקוס אורליוסלטינית: Marcus Aurelius Antoninus Augustus‏; 26 באפריל 121 - 17 במרץ 180), היה קיסר רומא. הוא שלט יחד עם לוקיוס ורוס משנת 161 ועד מותו של ורוס בשנת 169, והמשיך לשלוט עד מותו בשנת 180. הוא היה האחרון מבין "חמשת הקיסרים הטובים", ונחשב לאחד הפילוסופים הסטואים החשובים ביותר. את רוב ימי שלטונו הקדיש אורליוס להרחבת גבולותיה המזרחיים והצפוניים של האימפריה הרומית.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרקוס אורליוס נולד ברומא, בירת האימפריה, למשפחה מבוססת מהאריסטוקרטיה הרומאית. סב-רבו, מרקוס אניוס ורוס, שימש בתפקיד פראיטור. אביו מת כשהיה בגיל צעיר, והיו לו זכרונות מעטים מאביו[דרוש מקור]. מרקוס אורליוס זכה לחינוך הטוב ביותר באותה תקופה, ותואר כילד שקט, אך חובב ספורט היאבקות וציד. עם השנים התקרב לקיסר אדריאנוס באמצעות קשרי נישואים. אדריאנוס אהב אותו מאוד ולפני מותו, אימץ את אנטונינוס פיוס ליורש, וציווה עליו שבשנות שלטונו יאמץ את מרקוס אורליוס ולוקיוס ורוס, בן של קרובו של אדריאנוס, כדי שיהיו יורשיו.

מרקוס אורליוס נשא לאישה ב-145 את גלריה פאוסטינה, בתו של הקיסר אנטונינוס פיוס. לזוג נולדו שלושה עשר ילדים במהלך נישואיהם. עם מותו של אנטונינוס פיוס ב-161 הפך מרקוס אורליוס לקיסר יחיד. על פי צוואתו של הקיסר אדריאנוס, מינה את לוקיוס ורוס כשותפו לשלטון. אף על פי שמבחינה רשמית הם היו שותפים שווים בשלטון, בפועל מעמדו של ורוס הצעיר והבלתי מנוסה היה נחות מזה של אורליוס.[דרוש מקור]

מרקוס אורליוס נאלץ להתמודד עם אתגרים צבאיים רבים, השבטים הגרמאנים שישבו מעבר לנהר הדנובה ניסו לפרוץ את גבולותיה של האימפריה הרומית. ב-178 יצא מרקוס אורליוס למערכה עם צבאו, כדי לייצב את גבול האימפריה באזור הרי הקרפטים של בוהמיה וגליציה (צ'כיה ודרום פולין המודרניות). הוא זכה בניצחונות על השבטים הגרמניים, אך נכנע למגפה שפקדה את האזור. הוא נאלץ לדכא מרד במזרח שהובל על ידי גאיוס אווידיוס קסיוס בשנת 175. במהלך העשור האחרון לחייו (180-170 לספירה), תוך כדי מלחמותיו בשבטים הגרמאניים, אורליוס חיבר את ספרו הפילוסופי "רעיונות".[1]

מרקוס אורליוס מת בוינדובונה (וינה המודרנית שבאוסטריה) ב-180 לספירה, אחרי שנדבק במחלה כתוצאה ממגפה. בנו קומודוס ירש אותו אחרי מותו.

אורליוס היה מן הנאורים שבשליטי רומא. הוא הושפע מכתביו של הפילוסוף אפיקטטוס, והפך לפילוסוף סטואי. הוא ניהל אורח חיים צנוע, וראה מתפקידו לדאוג לחינוכם של הדורות הבאים. אורליוס גילם את רעיון השליט-הפילוסוף שבכתבי אפלטון. הוא כתב את יצירתו "הרהורים" עבור עצמו, כמדריך לשיפור אישיותו והתנהגותו. אך יצירה זו הפכה לחלק של הספרות הסטואית, ושל תורת המוסר בפילוסופיה הרומית.

פסל מרקוס אורליוס ברומא

קיסרי רומא שאפו לפאר ולהנציח את שמם והדרך היחידה לממש מטרה זו הייתה האמנות. הקיסרים בנו פסלים ומבנים שונים שבהם תוארו. אורליוס בנה פסל בדמותו הניצב במרכז רומא. בפסל זה הוא מתואר כרוכב על סוס ונואם אל העם. האנדרטה הייתה מצופה זהב ועקבות הציפוי ניכרים עד ימינו. בנוסף לכך, הוקם לכבודו עמוד מרקוס אורליוס לאחר ניצחון גדול במלחמה. מאורעות המלחמה מונצחים על העמוד בתבליט.

לפי הידיעות המעטות שהשתמרו נראה שיחסיו של אורליוס עם היהודים היו עוינים ביותר, ייתכן שהיהודים תמכו במרד של קסיוס נגדו והוא עצמו דיבר כנגד היהודים בחריפות.[2]

תרגומי כתביו לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רעיונות מרקוס אברליוס אנטונינוס (תרגם מיוונית: א' קמינקא), ורשה: הוצאת אברהם יוסף שטיבל, תרפ"ג.
  • הרהורים של מרקוס אורליוס (תרגם מיוונית והקדים מבוא: א' ויסמן) ירושלים, י' מרכוס ושות', תשמ"א-1981.
  • מרקוס אורליוס: מחשבות לעצמי תרגם מיוונית, כתב מבוא והוסיף הערות: אברהם ארואטי, בנימינה: נהר ספרים, 2012.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, (ירושלים: מאגנס, תשס"ג), עמ' 518-519.
  2. ^ אמיאנוס מארקלינוס, 22.5.5