ואלנס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ואלנס
Valens Honorius Musei Capitolini MC494.jpg
לידה 328
קיבלה בפאנוניה (וינקובצי קרואטיה) עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 9 באוגוסט 378 (בגיל 50 בערך)
סמוך לאדריאנופוליס (אדירנה, טורקיה) עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה רומא העתיקה עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק פוליטיקאי עריכת הנתון בוויקינתונים
שושלת Valentinian dynasty
אב Gratian עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים Valentinianus Galates
בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

פלאביוס יוליוס ואלנס אוגוסטוס (לטינית: Flavius Iulius Valens Augustus; ‏328 – 9 באוגוסט 378) היה קיסר הקיסרות הרומית המזרחית כאוגוסטוס במשותף עם אחיו ולנטיניאנוס הראשון החל מ-364 ועד מותו בקרב אדריאנופול.

תקופת שלטונו התאפיינה בסדרה אין-סופית ובלתי נפסקת של מלחמות מול איומים מחוץ לגבולות האימפריה - הן מצד האימפריה הסאסאנית, שהגיעה לשיאה בתקופה זו והפעילה לחץ על הגבול המזרחי, ומצד השבטים הגותיים שחדרו אל תוך שטחי האימפריה לאורך גבול הדנובה במספרים גדולים. לאיומים אלו נוספו מרידות מתוך שטחי האימפריה הן על ידי קציני צבא והן על ידי קבוצות אתניות שחשו את לחץ השלטון הרומאי מחד וחולשתו של השלטון המרכזי. גם בקרב תושבי הערים המרכזיות שרר מרמור בקרב התושבים ושכבות האצולה כנגד ואלנס הן בגלל גביית מיסים גבוהים ובדרכים אגרסיביות והן בגלל תחושת התושבים כי תשומת ליבו של האוגוסטוס מופנית למחוזות אחרים. ואלנס הגיע לתפקיד הקשה ברגע היסטורי מורכב במיוחד ובתחילת תנועה של נדידת עמים שמקורה בכניסה של השבטים ההונים אל הקווקז ותנועה של שבטים גרמאניים דרומה אל תוך שטחי האימפריה, תהליכים אלו, ששינו את פני המפה הגאו-פוליטית, יצרו סדרה של גלי הדף שהתנפצו על גבולות האימפריה ובסיכומו של דבר הביאו לנפילת האימפריה המערבית.

ההיסטוריונים הרומאיים לא נטו חסד ולא חסכו את שבטם מוואלנס, ששלטונו הקצר יחסית מתואר באופן ביקורתי, והוא באופן אישי מתואר כמי שנטל השלטון היה גדול מכפי מידותיו.[1][2] לשמו נקשר התואר המפוקפק כמי שעמד בראש צבא רומאי וספג תבוסה מהקשות ביותר בהיסטוריה של האימפריה, תבוסה שבסיכומו של דבר שילם עליה בחייו.[3]

מינוי לשליט האימפריה הרומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ואלנס נולד בשנת 328 בעיר וינקובצי (לטינית: Cibalae, בקרואטיה המודרנית) בנו של גרטיאנוס קצין צבא בכיר בצבא של קונסטנטינוס הראשון וקונסטנס ואחין הצעיר של האוגוסטוס ולנטיניאנוס הראשון. בעוד ולנטיניאנוס זוכה ללוות את האב במסעות מלחמה וקיבל הכשרה כמפקד ומנהיג, ואלנס נותר מאחור מבלי שיהנה מהכשרה דומה.

בפברואר נמצא האוגוסטוס יוביאנוס מת באוהל שלו בעת חנית לילה בעיר השדה דדסטנה (Dadastana). על פי ההיסטוריונים בני התקופה הוא מת מחנק מעשן של מדורה לחימום שבערה באוהל הקיסרי. מועצה של קציני צבא התכנסה בספטמבר 364 התכנסו מפקדי הצבא לבחור שליט חדש ולאחר שמספר מועמדים אחדים נפסלו הם החליטו לבחור בולנטיניאנוס. ביום 26 בפברואר 364 קיבל ולנטיניאנוס את שרביט השלטון וביום 28 במרץ בחר באחיו ואלנס כשליט לצידו שיהיה אחראי על השלטון בחלק המזרחי של האימפריה. הוא קבע את מקום מושבו במילאנו משם שלט על איטליה, גאליה, אפריקה, ואיליריה (חבל ארץ במערב הבלקן) וואלנס קבע את בירתו בקונסטנטינופול. ההיסטוריון הבריטי ארנולד יו מרטין ג'ונס שעבודתו על הקיסרות המאוחרת נחשבת לבסיס המחקר ההיסטורי של תקופה זו בכלל וכוללת גם את שלטונו של ואלנס כתב כי[4]:

"בבחירתו [של ולנטיניאנוס] אין דבר הראוי לציון מלבד העובדה שנאמנותו של ואלנס היתה מובטחת. ואלנס היה חסר כל ייחוד, קצין בדרגת פרוטקטור וככל הנראה ללא יכולת כמפקד צבאי. הוא הסגיר את תסביך הנחיתות שלו על ידי חשד וחשש מקושרים כנגד שלטונו והטלת עונשים אכזריים על הבוגדים לכאורה."

ואלנס ככל הנראה השתייך לזרם האריאניות בנצרות, אך יכול להיות כי שיוך לזרם שמאוחר יותר סומן כמינות נעשה על רקע הפיכת המונח "אריאני" ככינוי גנאי על ידי אתנסיוס בישוף אלכסנדריה שהתנגד לתורת אריוס והשתמש בכינוי כדי לבדל את החולקים על הדוקטרינה שלו, את מעשיו של ואלנס תיאר איזדיורוס, בישוף סביליה: "ולאנס, אשר תעה מהאמת של האמונה הקתולית והחזיק בשחיתות המידות של המינות האריאנית, שלח אליהם כוהנים מינים ובשכנוע מרושע סיפח את הגותים אל הדוקטרינה הסוטה שלו והעביר, בזרע הרסני, [את] הרעל המזיק אל עם כה מפואר ועל ידי כך שימר וקיים לזמן רב את הסטייה אשר עם פתי ספג".[5]

שליט האימפריה המזרחית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרד פרוקופיוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ואלנס ירש מערכת שנמצאה במערבולת, מותו הפתאומי של יוליאנוס הכופר במהלך מסע מלחמה כנגד האימפריה הסאסאנית וויתוריו של יוביאנוס על שטחים במסופוטמיה ועל השליטה בארמניה הותירה את הגבול המזרחי ושטחי הספר במצב של אי יציבות. בסתיו של 365 בעודו עושה את דרכו לבירתו נודע לואלנס כי קצין בצבא הרומאי, פרוקופיוס (Procopius), בן דוד של יוליאנוס הכופר ניצל את החלל השלטוני שנותר והכריז על עצמו אוגוסטוס בקונסטנטינופול. הוא הצליח לגייס לגיונות של לוחמים גאליים שתמכו בו כאוגוסטוס והצליח לזכות בתמיכתם של תושבי קונסטנטינופול על ידי הדגשת קשריו לשושלת קונסטנטינוס ועל ידי הופעות בפומבי מלווה באלמנתו ובתו של קונסטנטיוס השני הוא המשיך לבסס את מעמדו על ידי הפצת שמועות שולנטיניאנוס מת וניצל את החשש והסלידה של האצולה המקומית מולנטיניאנוס וואלנס סלידה שבבסיסה הניסיונות האגרסיביים של ואלנס לגבות מיסים וחובות עבר תוך שימוש בהחרמת רכוש ואפילו עינויים. תעמולה זאת סייע לפרוקופיוס לגייס תמיכה משבטים גותיים שרכשו כבוד רב לקונסטנטינוס "הגדול" וליורשיו. [6]

תגובתו הראשונית של ואלנס הייתה קול ענות חלושה, עומס האיומים על שלטונו שכללו מרידה של שבטים גותיים בתרקיה בנוסף על המרד מבית ולחץ על הגבולות המזרחיים הביא אותו לכלל רפיון ידיים, הוא נמנע מלנסות להתעמת עם המורדים ושקל לוותר על כסאו ואף להתאבד. פרוקופיוס ניצל את התגובה הרפה והצליח להשתלט על שטחים נוספים ובהם הפרובינציה ביתיניה ולהגדיל את בסיס התמיכה בו. קציני הצבא שתחת פיקודו של ואלנס היו הכוח הדוחף לשינוי, הם הבינו את גודל הסכנה והצורך להכות במורדים בטרם יתרון המספרי של הצבא האימפריאלי יאבד. ואלס התעשת וב 2 עימותים צבאיים הצליח להביס את צבאו של פרוקופיוס שהיה בעמד נחיתות מספרית ואיכותית. פרוקופיוס הצליח להימלט והסתתר בפריגיה אך נמסר לידי ואלנס על ידי בוגדים מקרב נאמניו. פרוקופיוס הוצא להורג על ידי קריעת גופו לשתיים והבוגדים שציפו לפרס על שירותם הוצאו להורג על ידי ניסור גופם לשתיים.

מלחמה כנגד הגותים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר דיכוי מרד פרוקופיוס התפנה ואלנס לסגור את החשבון עם הגותים שהתחייבו לסייע לו במרידתו, הצבא הגותי שהובטח לפרוקופיוס כי יבוא לתגבר את כוחותיו איחר להגיע לשדות הקרב המכריעים אך לא ישב בחיבוק ידיים וניצל את הכאוס ששרר לאחר דיכוי המרד לאורך גבולות הדנובה על מנת לפשוט על אזורי הספר ולשדוד ככל הבא ליד את השטחים החקלאיים של תרקיה, ואלנס נאלץ להמשיך את המלחמה המתמדת והצעיד את לגיונותיו צפונה ובעימות בין הצבא הרומאי לפושטים הגותיים הייתה יד הרומאים על העליונה, הגותים נאלצו להפרד משללם וחזרו אל מעבר לדנובה. ואלנס החליט לנצל את ההזדמנות ולפתח במערכה לריסון השבטים הגותיים ובאביב 367 חצה את הדנובה ותקף יישובים של הויזגותים שנמנעו מלהיכנס לעימות ישיר עם הצבא הרומאי העדיף ונסוגו אל מקומות מסתור בהרי הקרפטים. ואלנס חזר אל הצד הרומאי של הדנובה ומחנות החורף מבלי שהצליח להביא את הגותים לכלל כניעה או הסכם. באביב של השנה שלאחר מכן נמנע ואלנס מלתקוף את השטחים שמעבר לדנובה והתרכז בבניית קו ביצורים. בשנת 369 חצה ואלנס שוב את הדנובה והחל לזרוע הרס בדרכו אל תוך עומק השטח הגותי על מנת לכפות עימות חזיתי עם הויזגותים, עימת ההסתיים בחוזה בין הצדדים שמשמעותו הייתה ניתוק היחסים בין הגותים לרומאים, קשרי המסחר צומצמו והגותים התחייבו שלא לחצות את הדנובה, ההסכם שלמעשה העניק לרומאים רק זמן קצר של שקט. מאמציו של ואלנס הותירו את השבטים הגותיים שמעבר לדנובה כבעיה לא-פתורה.

הלחץ על הגבולות של האימפריה חזר ביתר שאת עם הופעתם של ההונים. שבטים אלו הפעילו לחץ רצוף על הטריטוריות באזור הים השחור בין נהר הדון ונהר הדניסטר, שם התעמתו ההונים עם קבוצת השבטים הידועה לרומאים בשם הגותים המזרחיים (Greuthungi), או האוסטרוגותים, ועם קבוצת השבטים הגותיים המערביים, הטרווינגים (Tervingi), ששטחי מחייתם היו בין הדניסטר לנהר הדנובה, שהיה הגבול של האימפריה הרומית. בשנת 375 התחולל עימות בין ברית רופפת של השבטים הגותיים ובין ההונים. הגותים לא הצליחו לעצור את ההתקדמות ההונית אל מעבר לנהר הדניסטר והברית התפרקה, כאשר שבטים גותיים נפוצו לכל עבר והפושטים ההונים זנבו בהם. בשנת 376, תחת לחץ של ההונים, הגיעו כ-80,000 פליטים גותים אל גדות הדנובה ודרשו כי הרומאים יאפשרו להם לחצות ולהיכנס אל תוך שטחי האימפריה. הרומאים, בהתאם למנהגם במקרים דומים, הסכימו לדרישה מאחר שסירוב היה מעמיד בסכנה מצד הגותים הנואשים את מערכת ההגנה על הפרובינקיות הגובלות בדנובה, ומאידך מתוך תקווה כי הפליטים ישמשו כחיץ מול התקפות עתידיות. הפליטים חצו את הנהר בסמוך לעיר הבולגרית סיליסטרה, שהייתה ידועה אז בשם דורוסטורום (Durostorum), וחנו בסמוך לעיר במחנה שתנאי המחיה בו היו בלתי נסבלים.[7]

מאבק עם האימפריה הסאסאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאבק מול האימפריה הסאסאנית היה הירושה שקיבל ואלנס מהאוגוסטוסים ששלטו לפניו, יוליאנוס שמסע המלחמה שלו במסופוטמיה קרס בטרם הצליח להכות שוק על ירך את הסאסאנים ויוביאנוס שנאלץ לחתום על הסכם בתנאים קשים על מנת לחלץ את הצבא הרומאי ממצב קשה וסכנת השמדה, ההסכם העביר לידי הסאסאנים שטחים במסופוטמיה ואת השליטה על ממלכת ארמניה. שאפור השני המלך הסאסאני ניצל את ההסכם החד-צדדי ואת העובדה שהרומאים נאלצו להלחם במספר חזיתות והתקשן לרכז את המאמץ והאמצעים הנדרשים על מנת להתמודד עם האיום לאורך הגבול המזרחי. שאפור החל להפעיל את השפעתו הבלעדית בארמניה על מנת להוריד את המלך הארמני הנאמן לרומא מכסאו ומשהצליח פלשו צבאות סאסאניים ב 2 ראשים אל ארמניה, הנסיך הארמני פאפס בנו של המלך המודח ברח לבקש את חסותו ועזרתו של ואלנס כנגד הסאסאנים.

נסיון החזרה הראשון של פאפס בסיוע צבא רומאי היה כישלון מוחלט, הסאסאנים הגיבו מהר ובכוח שאפור עצמו פיקד על הרס ארמניה ואילץ את פאפס לברוח בשנית לזרועות כדוניו הרומאים. בשנת 370 חזר פאפאס מלווה בצבא רומאי גדול, וואלנס ניצל את ההזדמנות על מנת לגלגל לאחור את הסכמות שאפור עם יוביאנוס. צבא נוסף נשלח לכבוש את איבריה הקווקזית (מקבילה בערך לשטח גאורגיה), ולבצר את אזורי הגבול, שאפור הגיב שוב במהירות ובכוח ונכנס אל תוך שטחי ארמניה על מנת להגן על האינטרסים הסאסאניים אך הפעם נתקל בצבא רומאי גדול מוכן ומאורגן ובמפגש הבלתי נמנע נהדף הצבא הסאסאני והצדדים חתמו על הסכם חדש שנשמר למשך 5 השנים הבאות מאחר ששני הצדדים נאלצו להתמודד עם איומים מכיוונים אחרים.

למרות הניצחון הרומאי ואי היכולת הסאסאנית לכפות את קיום ההסכם של שנת 363 ארמניה נותרה בעיה בוערת שמשכה משאבים ותשומת לב מואלנס ומצבא האימפריה, פאפאס התגלה כבן חסות בעייתי ומשהועברו מושכות השלטון בארמניה לידיו הוא התגלה כשליט שלא מהסס להפעיל יד ברזל כנגד מתנגדיו ומאידך דרש לקבל לידיו את השליטה על מבצרים רומאיים לאורך הגבול המזרחי. ואלנס ראה את הסכנה בבן חסות שהשליטה עליו הולכת ומתרופפת ומחשש שפאפאס יפנה לסאסאנים שלח צבא על מנת להביא את פאפאס לדין, משנכשל הניסיון הוא שלח אנשי צבא שהוציאו אותו להורג בארמניה. תחתיו מינה ואלנס בן משפחת ארמני אחר ומינה עוצר לפקח על המלך הארמני, שניהם מנאמני האימפריה הרומית.

הבחישה הרומאית בשלטון בארמניה ועזות המצח של ואלנס שביטל במחי יד את תנאי ההסכם של שנת 363 בן יוביאנוס לשאפור הותירה לסאסאנים מעט מקום לתמרון והם החלו לאסוף צבא לחידוש מעשי האיבה ומתוך מטרה להשיב את השליטה שלהם בארמניה.

חלוקה מחדש של השלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום ה-17 בנובמבר 375 מת ולנטיניאנוס האוגוסטוס הבכיר והשלטון באימפריה עבר חלוקה ושינוי. את מקומו של ולנטיניאנוס תפס בנו גרטיאנוס שנשא כבר את התואר אוגוסטוס ושלט על האימפריה המערבית ביחד עם אביו, בצעד יוצא דופן המעיד על השפעתם המוגבלת של ואלנס וגרטיאנוס מינו מפקדי הצבא של האימפריה המערבית, על דעת עצמם את ולנטיניאנוס השני, ילד בן 4 כאוגוסטוס נוסף. האימפריה המערבית התחלקה ל 2, גרטיאנוס שלט על הפרובינציות גאליה בריטניה ואיבריה וולנטיניאנוס השני "שלט" על איטליה וצפון אפריקה אך למעשה היה שליט-בובה תחת השפעת הצבא.

קרב אדריאנופול ומותו של ולאנס[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב אדריאנופול (378)

האיום הגותי שקרם עור וגידים לממדי איום ישיר על מוקדי הכוח של האימפריה ובעיקר על קונסטנטינופול הכריח את ולאנס לבטל את ההכנות למסע המלחמה כנגד האימפריה הסאסאנית בארמניה להגיע להסכם לא נוח עם השליט הפרסי ולחזור עם כל הצבא תחת פיקודו אל גבולות הדנובה של האימפריה. בדרכו מערבה, כאשר ואלנס הגיע לקונסטנטינופול הוא נתקל בהפגנות מחאה מצד אוכלוסיית העיר שמחו על כך שלכאורה הוא מזניח את הגנת לב האימפריה ועיר הבירה ומותיר את הפרובינציות לידי הגותים, הפגנות אלו שהתרחשו בפומבי כפו על ואלנס לעזוב את קונסטנטינופול לאחר 12 ימים בלבד מיום כניסתו לעיר.על פי המסופר על ידי היסטוריונים רומאיים ואלנס איים להחריב את העיר בעצמו לאחר שיכה את הגותים. במהלך שנת 378 מינה ואלנס מגיסטר מיליטיום חדש בשם סבסטיאן ושלח אותו בראש יחידת פרשים עילית לנהל מבצעי לוחמה זעירה כנגד גדודי פשיטה גותים, פעולות אלו נחלו הצלחה יחסית אך כפו על הגותים את ההכרה שאין עתיד בפעולות שוד של קבוצות קטנות. פריטיגרנוס הבין שהרומאים מתכננים מהלך משולב כנגד האיום הגותי ופעל לרכז את הכוחות תחת פיקודו.[8]

ואלנס נקט צעדים להבטיח שהצבא הרומאי יגיע לשדה הקרב ביתרון אסטרטגי וטקטי. הוא הגיע לסיכום על אחיינו האוגוסטוס גרטיאנוס על פעולה משולבת של צבאות 2 חלקי האימפריה כנגד צבא הברית הגותית. עם זאת צבא האימפריה המערבית היה עסוק בסדרת עימותים לאורך גבולות הדנובה וגרטיאנוס לא מיהר למפגש המתוכנן. משסיים הקיסר גרטיאנוס, שליט המערב את מלחמתו מול שבטים גרמאניים שפלשו לתחומי האימפריה המערבית, התפנה לקיים את התחייבותו לחבור לואלנס במלחמתו מול הגותים אך דאג קודם לכן להשאיר את מירב צבאו בנקודות מפתח במערב. לאחר עיכובים יצא גרטיאנוס למזרח עם מספר מצומצם של חיילים כשהוא מתנהל לאיטו לאורך הדנובה. בדרכו הוא התעכב בסירמיום לכאורה להחלים ממחלה ומשם המשיך בעצלתיים במורד הדנובה עד שהגיע למבצר גבול בסמוך לקולה שבבולגריה שם הותקפו הרומאים על ידי יחידת פרשים אלאנים ונעצרו.

בתחילת אוגוסט קידם ואלנס את עיקר צבאו לכוון צפון מזרח וקבע את המחנה כמאה מייל מהעיר אדריאנופול ממיקום זה הוא יכול היה לאיים על הצבא הגותי במהלך אגרסיבי וכניסה לקרב ולחסום תנועה של הצבא הגותי אם יצעד על קונסטנטינופול. בשלב זה החלו להאסף ידיעות על הצבא הגותי ולפי המידע שהועבר לואלנס מנה צבא זה כ 10000 לוחמים, כלומר צבא קטן יחסית לצבא הרומאי. ואלנס דחה על הסף את הקולות בקרב יועציו שהטילו ספק במידע והחליט להכות בגותים מיידית, הצבא הרומאי נע לכוון אדריאנופול והקים מחנה מבוצר. שליח מגרטיאנוס שהבטיח תגבורת אך ללא התחייבות לגבי לוח זמנים וקולות מקרב קציניו שהציעו להמתין לא עצרו את ואלנס שהחליט להיכנס לקרב בהקדם ועל פי תנאיו. [9] בשלב זה שלח פריטיגרנוס כומר נוצרי כשליחו לקיסר הרומאי, המנהיג הגותי הציע כי הצדדים יחזרו והתחייבו לתנאי ההסכם כפי שנקבעו בעת שהגותים חצו את הדנובה כלומר יקבלו שטחי מחיה תמורת שלום ונסיגה גותית. הכומר גם נשא מכתב אישי לקיסר ובו התחייב פריטיגרנוס כי רצונו בשלום וכי הוא מציע שהקיסר יצווה על צבאו לתמרן באגרסיביות ולהציג לראווה את כוחו ויאפשר לפריטיגרנוס לשכנע את ראשי השבטים הגותיים להיכנס למשא ומתן. ההיסטוריונים חלוקים בשאלה לגבי כוונתו ומטרתו של פריטיגרנוס בהצעה הפומבית והמכתב האישי האם ניסה לקנות זמן ולקבוע את מועד הקרב המתאים לצבא הגותי או שניסה להימנע מעימות וקרב ולהשיג נחלה לשבטים הגותיים. ואלנס דחה את ההצעה ושלח את הכומר חזרה למחנה הגותי. האוצר הקיסרי ושיירת המטען של הקיסר הוכנסו אל בין חומות אדריאנופול עם משמר קיסרי והצבא התכונן לצאת לקרב.[10]

בבוקר יום ה-9 באוגוסט יצא הצבא הרומאי במבנה אל הכוון בו אמור היה להיות הצבא הגותי - על פי הדיווחים של תצפיתנים רומאיים. האזור סביב העיר קשה לתנועה בגלל קפלי קרקע המרושתים בדרכי עפר. מזג האוויר לא הקל על המסע והצבא הרומאי נעשה בשיא הקיץ בחום גבוה ותחת שמש קופחת. לאחר צעידה של כ-13 ק"מ מאדריאנופול הגיעו יחידות החלוץ הרומאיות לעמדות מהן ניתן היה לראות את המחנה הגותי.

בשעות אחר הצהריים הגיע הצבא הרומאי לעמדות מול הצבא המחנה הגותי. בשלב זה שלח פריטיגרנוס שליחים למחנה הרומאי בהצעה מחודשת למשא ומתן ובהצעה לסיים את העימות ללא קרב. הרומאים ניהלו משא ומתן שבשלב ראשון התעכב על נושאים טכניים. הסיבה לנכונות הרומאית למצות לכאורה את ההצעה הגותית איננה ברורה אך האירועים בשדה הקרב יצאו מכלל שליטה ולחימה פרצה בטרם הבשיל הזמן לשני הצדדים.[11] הקרב שהחל ככל הנראה כהתכתשות בין יחידות "קלות" משך אליו את כל האגף הימני של הצבא הרומאי ותחילה הצליחו הפרשים הרומאיים לנצל את המומנטום וככל הנראה הגיעו על לקו מעגל העגלות הגותי. הקרב שינה את האופי לאחר שהגותים שלחו תגבורות להדוף את הרומאים, בשלב זה הופיעו גדודי פרשים אלאניים שחזרו ממשימת איסוף המזון ונכנסו מיידית לשדה הקרב.[12] יחידות הפרשים הרומאיות נפוצו לכל עבר ואגף ימין של מבנה חיל הרגלים הרומאי שטרם הספיק להתגבש לכלל מערך מושלם, נחשף בצידו הפגיע ביותר להתקפה של הפרשים האלאניים. בשלב זה של הלחימה תקפו לוחמים גותיים מתוך מעגל העגלות את קווי המערך של לגיונות הרגלים הרומאיים שבמרכז השדה. חיל הרגלים הרומאי נותר לבדו בשדה הקרב מותקף מכל הכיוונים וללא אפשרות לתמרון, להתארגנות מחדש או נסיגה. החיילים הרומאיים המעטים שהצליחו להימלט מהטבח ניסו להתרחק משדה הקרב, ככל הנראה מספר יחידות עילית המשיכו להלחם גם לאחר התפוררות המבנה של הצבא. ככל הידוע ואלנס הופל מסוסו ננטש על ידי שומרי ראשו והצליח לחבור ליחידת פרשים שעוד הצליחה לשמור על משמעת ולתפקד כגוף לוחם. ניסיון לקרוא ליחידות הרזרבה או לבנות מחדש את המערך הלוחם נסתיימו באפס מאחר שכל היחידות שנותרו מחוץ לשטח ההריגה נפוצו לכל עבר.[13]

מותו של ואלנס[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימות 2 גרסאות לגבי מותו של ולנס שגופתו לא נמצאה ולמעשה לא ידוע מה עלה בגורלו. על פי גרסה אחת ולנס ננטש לחלוטין על ידי חייליו נפגע מחץ, מת, נקבר תחת גופות של חיילים שנהרגו אחריו וככה נעלם.[14]

על פי גרסה אחרת ואלנס אכן נפצע מפגיעת חץ ונלקח משדה הקרב על ידי שומרי ראשו שנותרו לצידו או סריסים מחצר הקיסר הוא הובא לבית חווה סמוך לשדה הקרב על מנת לקבל טיפול. פרשים גותיים שעברה במקום במרדף אחרי רומאים שנמלטו משדה הקרב תקפה את משמר הקיסר ומשלא הצליחו לפרוץ לבית הם העלו אותו באש על השוהים בו ובהם הקיסר. לפי סיפור זה אדם אחד הצליח להימלט מהלהבות, נתפס על ידי הגותים ומאוחר יותר סיפר על גורלו ומותו של ואלנס.[15]

לאחר הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

שני שלישים של צבא האימפריה המזרחית נהרג בשדה הקרב של אדריאנופוליס ובהם כל שדרת הפיקוד 35 טריבונים צבאיים ומפקדי הצבא. ההיסטוריון אמיאנוס קובע כי תבוסת אדריאנופול הייתה שנייה רק לתבוסה הנוראית של קרב קאנה.[16] הצבא הרומאי ומפקדיו הרשו לעצמם, ככל הנראה כתוצאה מיהירות וזלזול באויב, להיכנס לקרב ללא מודיעין מספיק ומבלי להבטיח שהיתרון באימון וחימוש אכן יפעל לטובתם. חוקרים מעלים אפשרות שעוינות בין יחידות ומפקדים בצבא הרומאי על רקע דתי של מחלוקת בין פאגאנים נוצרים אורתודוקסים לבין קבוצות שנחשבו למינות ובעיקר תמיכתו של ואלנס במינות האריאנית החלישה את הלכידות והקלה על יחידות שונות לערוק או לברוח משדה הקרב.

הן המקורות הרומאיים והן המחקר המודרני מצביעים על שאלת המנהיגות. תפקודו של ואלנס מתואר בביקורתיות רבה, פעולותיו מעידות על קוצר רואי וחוסר בנחישות. הצעדת הצבא בחום הקיץ והבאת החיילים לכלל תשישות עוד בטרם הקרב ובמהלך ההמתנה הארוכה החלישה את הצבא הרומאי והפחיתה את כשירותו המבצעית. ואלנס גם טעה בעוד הוא פוסח על שני הסעיפים בשאלה האם לפתוח בקרב מול הגותיים, גם כאשר הצבאות נערכים לקרב, הססנות זו הותירה את מפקדיו והחיילים במצב של כוננות חלקית ואולי בלבול. בשדה הקרב ואלנס "נעלם" וייתכן ואיבד שליטה על צבאו כבר בשלבים הראשוניים ובמהלך הקרב הוא מתואר כדמות פאסיבית שפעלה ללא יוזמה והתקשה להגן על עצמו או להפעיל את סמכותו אפילו על שומרי ראשו. ההיסטוריונים הרומאיים שלא נחשדים באהדה לגותים קושרים לפריטיגרנוס תוארי הערכה כמי שפעל החוכמה ומתוך ראיית הנולד. מחקר מודרני מצביע כי למרות קשיים לוגיסטיים משמעותיים הצליח לקבוע את קצב ותזמון הקרב.[17]

עם מות הקיסר ואלנס ועל רקע כישלונם של הגותים לממש את ניצחונם הצבאי, עלה על כיסא המלוכה תאודוסיוס הראשון, מצביא בעל ניסיון רב בלחימה, מתוך תקווה כי ניתן יהיה לדכא את המרידה של הגותים ולהחזיר את השליטה והשקט לאזור הגבול סביב נהר הדנובה. בסיכומו של דבר, בחר תאודוסיוס לסיים את הסכסוך במשא ומתן ובאוקטובר 382 חתם על הסכם המתיר לגותים ולבני בריתם להתיישב בשטח הגובל בגדה הדרומית של הדנובה ובתמורה הם הפכו לחלק ממערך ההגנה והתגייסו לצבא הרומי במעמד של פוֹאֶדֶרָטוּס (לטינית: Foederatus) - בלי לשלבם במסגרות צבאיות כמקובל באימפריה הרומית. הגותים נותרו ישות עוינת ומרדנית בעימות מתמשך עם הרומאים, מלחמות התנהלו בפרובינציות השונות ואלאריק הראשון המנהיג הגותי פלש לאיטליה מספר פעמים עד שבשנת 410 כבש את רומא ובזז אותה.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 354 או בסמוך לכך התחתן ואלנס עם אלביה דומיניקה (Albia Dominica). היא הייתה בתו של פטרוניוס, פרפקט המשמר הפרטוריאני, אדם שהיה שנוא על אזרחי האימפריה ובעל שם של אדם אכזרי. לפי אחד המחקרים פעולותיו של פטרוניוס בקונסטנטינופול בשמו של ואלנס, איסוף מיסים וגזל מהתושבים בנוסף לרדיפה של מתנגדים וחשודים בסימפתיה למתנגדים היא שאיפשרה לפרוקופיוס לזכות באהדת אזרחי העיר ולהתבסס כמורד.[18]

לזוג נולדו 2 בנות בתאריכים לא ידועים אנסטסיה וקרוסה בשנת 366 נולד בנם ולנטיניאנוס גלאטיס (Valentinianus Galates) שמת בשנת 370. על פי היסטוריונים רומאיים-נוצריים הילד סבל עם לידתו ממחלות שונות ואלביה דומיניקה סיפרה לואלנס כי ראתה בחלומה חיזיון ולפיו רדיפתו אחר אנשי דת נוצרים אורתודוקסים המתנגדים לנצרות האריאנית היא הסיבה למחלת הנסיך, לפי מקורות אלו סירב ואלנס לעצת בזיליוס הגדול להטביל את בנו על פי המסורת האורתודוקסית ועל כך אמר הקדוש כי רצון האלוהים הוא שיעשה והילד נפטר זמן קצר לאחר מכן.

לאחר האסון באדריאנופול ומותו של ואלנס אחזה אלביה דומיניקה במושכות השלטון, היא שילמה למתנדבים ולחיילים מתוך האוצר הקיסרי על מנת לארגן התנגדות ולייצב את הגנת העיר קונסטנטינופול כנגד הצבא הגותי עד שהאוגוסטוס החדש תיאודוסיוס הגדול הגיע לעיר ותפס את השלטון.[19]

תאריך ונסיבות מותה לא ידועות.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Mommsen, Theodor, A history of Rome under the emperors [edited, with an introduction by Thomas Wiedemann: English translation by Clare Krojzl]. Taylor & Francis e-Library, 2005 page 411
  2. ^ Edward Gibbon, The History of The Decline And Fall Of The Roman Empire, (The Modern Library, 1932), chap. XXV., p. 954
  3. ^ Jones, Arnold Hugh Martin, The Later Roman Empire, 284–602: A Social, Economic and Administrative Survey (Baltimore: Johns Hopkins University, 1986), p. 154
  4. ^ Jones, Arnold Hugh Martin, The Later Roman Empire, 284–602: A Social, Economic and Administrative Survey (Baltimore: Johns Hopkins University, 1986), p. 139.
  5. ^ עליזה ג'ינואו. מתפללים, לומים ועמלים באירופה הלטינית במאות ה-יב: לקט מקורות לתולדות הכנסייה, ההגות, המשטר והחברה באירופה כרך ב' תל אביב. הדר 1982. עמוד 458
  6. ^ The Cambridge Ancient History. Volume 13: The Late Empire, AD 337–425 Edited by Averil Cameron, University of Oxford, Peter Garnsey, University of Cambridge 2005 pp 89-90
  7. ^ The Cambridge Ancient History: Alan Bowman, Averil Cameron, and Peter Garnsey, eds., vol. 12, The Crisis of Empire, A.D. 193–337, 2nd ed. (Cambridge, 2005)
  8. ^ Simon MacDowall. Adrianopole AD 378: The Goths Crush Rome's Legions. Osprey Publishing (2001) page59
  9. ^ Simon MacDowall. Adrianopole AD 378: The Goths Crush Rome's Legions. Osprey Publishing (2001) page 61-65
  10. ^ Adrian Coombs-Hoar. Eagles in the Dust: The Roman Defeat at Adrianopolis AD 378. Pen and Sword (2015) pp 70-72
  11. ^ Adrian Coombs-Hoar. Eagles in the Dust: The Roman Defeat at Adrianopolis AD 378. Pen and Sword (2015) pp 88-90
  12. ^ Adrian Coombs-Hoar. Eagles in the Dust: The Roman Defeat at Adrianopolis AD 378. Pen and Sword (2015) pp 93-96
  13. ^ Simon MacDowall. Adrianople AD 378: The Goths crush Rome's legions (Campaign). Osprey Publishing (2001). pp 76-77
  14. ^ The Cambridge Ancient History. Volume 13: The Late Empire, AD 337–425 Edited by Averil Cameron, University of Oxford, Peter Garnsey, University of Cambridge page 101
  15. ^ Simon MacDowall. Adrianopole AD 378: The Goths Crush Rome's Legions. Osprey Publishing (2001) page 80
  16. ^ Simon MacDowall. Adrianopole AD 378: The Goths Crush Rome's Legions. Osprey Publishing (2001) page 80
  17. ^ Simon MacDowall. Adrianopole AD 378: The Goths Crush Rome's Legions. Osprey Publishing (2001) page 88
  18. ^ Grant, Michael (1985). The Roman Emperors. London: Weidenfeld and Nicolson. pp. 263–265.
  19. ^ Roman Emperors DIR Domnica Augusta, www.roman-emperors.org

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ואלנס בוויקישיתוף