אמיאנוס מרקלינוס
 | |
| לידה |
330? אנטיוכיה, האימפריה הרומית  |
|---|---|
| פטירה |
395? (בגיל 65 בערך) רומא, האימפריה הרומית |
| מדינה |
רומא העתיקה |
| השקפה דתית |
פוליתאיזם |
  | |
אמיאנוס מַרְקֶלִינוּס (Ammianus Marcellinus; 330 לערך – 395 לערך) היה איש צבא והיסטוריון רומאי בן המאה הרביעית. מאחרוני ההיסטוריונים הפגנים שכתבו בלטינית.
תולדות חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]מעט מאד ידוע על חייו של אמיאנוס מרקלינוס. כל הידוע לנו שאוב מכתביו ההיסטוריים וממכתב אחד ששלח ליבאניוס לאמיאנוס בסביבות שנת 392.[1]
אמיאנוס נולד בשנת 330 לערך באנטיוכיה שבפרובינקיה סוריה למשפחה מיוחסת.[2] בשנת 353 הוא צורף על ידי האוגוסטוס קונסטנטיוס השני לפמלייתו של אורסיקינוס (אנ'),[2] שהיה המגיסטר אקוויטום (ראש הפרשים) של האימפריה המזרחית והיה אז בנציבין. בשנת 355 ליווה את מפקדו אורסיקינוס למערב האימפריה,[2] כשזה נקרא לסייע לקונסטנטיוס לחסל את המגיסטר מיליטום סילוואנוס (אנ'), שהרים את נס המרד בגאליה כנגד שלטונו של האוגוסטוס. אורסיקינוס ארגן את רציחתו של סילוואנוס, ואמיאנוס ככל הנראה השתתף בכך.[2]
לאחר מכן חזר אמיאנוס עם מפקדו למזרח ולקח חלק במלחמה כנגד האימפריה הסאסאנית. במלחמה נחלו הרומאים מפלה ואמיאנוס הצליח להימלט מהאויב בעור שיניו. הוא הצטרף שוב לאורסיקינוס במליטינה, שבארמניה הקטנה וחזר עמו לאנטיוכיה. בעקבות המלחמה אורסיקינוס הודח מתפקידו, אך לא ידוע מה אירע לאמיאנוס.[2] ייתכן שהוא אותו אמיאנוס, שהרטוריקן ליבאניוס הציגו באנטיוכיה בפני ידידיו בשנת 360 לערך, כ"חייל בחזותו, אך סוקרטס במעשיו".[3] כעבור שלוש שנים התלווה אמיאנוס לאוגוסטוס יוליאנוס במסע המלחמה שלו נגד פרס (אנ') בשנת 363.[2]
ידוע כי אמיאנוס היה באנטיוכיה בשנת 371 ושוב בשנת 378, ואפשר שמשמעות הדבר היא שלאחר המלחמה הוא עזב את הצבא והשתקע בעיר. בתקופה שבה ישב באנטיוכיה, ערך מסעות למתונה (Methone) שבפלופונסוס (יוון) בשנת 365 לערך, ולתראקיה, ככל הנראה לאחר קרב אדריאנופוליס בשנת 378.[2]
בשנת 380 לערך התיישב אמיאנוס ברומא,[1] ושם כתב את כתביו ההיסטוריים. ידוע כי בשנת 392 לערך היה קורא מכתביו ההיסטוריים לפני קהל רומי.[4]
חיבורו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אמיאנוס כתב חיבור בן 31 ספרים על תולדות הקיסרות הרומאית,[5] שבהם סיפר את העלילות של רומא (אנ') (Res Gestae) מתקופת הקיסר נרווה עד לימיו שלו.[6] אף על פי ששפת אמו הייתה יוונית, כתב אמיאנוס את החיבור בלטינית. הספרים מתעדים את התקופה שמשנת 96, היא שנת עלייתו לשלטון של נרווה, ועד שנת 378, היא שנת נפילתו של הקיסר ואלנס בקרב אדריאנופול. מתוכם אבדו 13 הספרים הראשונים ונותרו רק ספרים 14–31, שמתעדים את התקופה שבין השנים 353–378.[5] ספר 31 והאחרון של החיבור, פורסם כפי הנראה בשנות ה-90 של המאה ה-4, לא ברור אם הושלם לפני או אחרי מותו של תאודוסיוס הראשון בשנת 395.[7]
אמיאנוס השתדל לחקות את סגנונו של טקיטוס ואף כתב את ספרו כמין המשך לכתביו של טקיטוס, שנגמרים עם עלייתו לשלטון של הקיסר נרווה.[3] אמיאנוס מביע בספריו השקפות שמרניות,[8] המצדדות בשמירה על מסורת האבות הרומאית. הוא נמנע מלהביע את דעתו הפוליטית בשלושת הנושאים החשובים ביותר בזמנו: היחס לנצרות, היחס לגרמאנים ומעמד הסנאט,[8] אף על פי שפעם הוא מגנה ופעם מקלס את הנוצרים והגרמאנים.[9]
על היהודים וארץ ישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]על ארץ ישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]אמיאנוס מתייחס ליהודים 4 פעמים בספר ההיסטוריה שלו. האזכור הראשון[10] כלול בתיאור פלשתינה, לאחר סקירה קצרה של סוריה ופיניקיה ולפני סקירה כזאת של ערב וקפריסין. אמיאנוס מתרשם שפלשתינה "משתרעת על שטחים גדולים ומשופעת באדמות מעובדות ומטופחות" וש"יש בה גם ערים מצוינות": קיסריה, אלוותרופוליס, נאפוליס, אשקלון ועזה, כאשר ירושלים אינה מוזכרת ביניהן. מעניין שגם ים המלח והבלסם והתמרים של יריחו, המרכיבים הקבועים של כל סקירה עתיקה של הארץ, אינם מוזכרים. במקום זאת הוא מציין ש"במקומות רבים נובעים מעיינות, שמימיהם חמים מטבעם ויפים למיני מרפא רבים", תוך שילוב הערה על כך ש"אין לראות בשום מקום נהר היפה לשיט" - מידע זה אינו בולט בחיבורים של סופרים יוונים ולטינים מוקדמים יותר. אמיאנוס מציין את הכנעת היהודים וכיבוש ירושלים על ידי פומפיוס ומציין גם שקיסריה נוסדה על ידי הורדוס, כאשר שמו של הורדוס מובא ללא כל הסבר מתוך הנחה שהוא ידוע היטב לקוראים.[11]
על הנוצרים והיהודים
[עריכת קוד מקור | עריכה]האזכור השני[12] נעשה בהשוואה שעורך אמיאנוס בין דבריו של הקיסר יוליאנוס הכופר על הנוצרים לבין דברי קיסר שקדם לו, מרקוס אורליוס, על היהודים. לדברי אמיאנוס "אין חיות פרא שהן אויבות כאלה של האנושות, כפי שהם רוב הנוצרים בשנאת המוות שלהם זה לזה", ובהשוואה לדברי יוליאנוס עליהם בהקשר של הריבים האלימים בין הכיתות הנוצריות, אמיאנוס מספר על אורליוס:
”כי מרקוס, כאשר עבר דרך פלשתינה בדרכו למצרים, ולעתים קרובות היה נגעל מהיהודים המצחינים והמרדניים, נאמר עליו שזעק בצער: "הו מרקומנים, הו קוואדים (אנ'), הו סרמטים, סוף סוף מצאתי עם בלתי ניתן לשליטה יותר מכם.”
למילים שמייחס אמיאנוס למרקוס אורליוס עצמו, יש פחות חשיבות מאשר לאופן בו הן מוצגות. ברור כי אמיאנוס היה עוין כלפי יהודים, למרות שהמילה "מצחינים" (fetentium) גרמה לאי נוחות מסוימת והוצעו לה תיקונים.[13] ייחוס צעקה מסוג זה למרקוס אורליוס יכולה לשמש כטיעון נוסף כנגד אלה המזהים אותו עם אותו "אנטונינוס" שלפי המסורת היהודית היה חברו של רבי יהודה הנשיא.[14]
יוליאנוס ובית המקדש
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – בית המקדש של יוליאנוס
ההתייחסות השלישית[15] היא החשובה ביותר לעניין היהודי בחיבורו של אמיאנוס:
”(יוליאנוס) תכנן בהוצאה עצומה לבנות מחדש את בית המקדש בירושלים שהיה פעם מפואר, שלאחר מאבקים רבים עד מוות בזמן המצור של אספסיאנוס ואחר כך טיטוס, בקושי נכבש. הוא הפקיד את הביצוע המהיר של עבודה זו בידי אליפיוס מאנטיוכיה, שהיה פעם סגן הפריפקט של בריטניה. אבל למרות שאליפיוס זה דחף את העבודה במרץ, בעזרת מושל הפרובינקיה, כדורי אש מעוררי אימה פרצו החוצה ללא הפסק ליד יסודות המקדש, והפכו את המקום לבלתי נגיש לפועלים, שחלקם נשרפו למוות; ומאחר שבדרך זו איתני הטבע הדפו אותם בעקשנות, המיזם נעצר.”
אמיאנוס הוא המקור הפגאני (הלא-נוצרי) היחיד, מלבד עדותו של יוליאנוס עצמו, המתייחס לניסיון הקיסר לבנות מחדש את בית המקדש בירושלים. למרות שהוא מתאר את האירוע על רקע ההכנות של יוליאנוס למסע המלחמה נגד הפרסים, אמיאנוס אינו מציע שום קשר בין המסע הזה למדיניות היהודית של יוליאנוס. ההסבר היחיד שניתן על ידו לתוכניתו של יוליאנוס להקמת המקדש הוא תשוקתו של יוליאנוס לעטוף את שלטונו בתהילה, אולם הסבר זה נראה די שטחי ולא ניתן לקבל את הסיבה הזאת כהסבר מספק למדיניותו של הקיסר. יש לזכור שאמיאנוס היה פגאני וגם מעריץ אמיתי של יוליאנוס, אולם להיטותו הידועה של הקיסר אחר פולחן קורבנות וחידוש פולחנות מסורתיים אינה מוזכרת והוא גם לא רומז להקמתו מחדש של המקדש כחלק ממזימה שתכליתה הפרכת תאולוגיה נוצרית. הסופרים הנוצרים, לעומת זאת, מדגישים שזה היה מכוון כנגד הדת הנוצרית - המומר רצה להפריך את נבואת ישו לגבי המקדש בירושלים. מקורות נוצרים שונים מציינים שיחה בין הקיסר והיהודים, שבה לשאלת יוליאנוס מדוע הם לא מקריבים קרבנות, הם אומרים שמותר להם לעשות זאת במקדש שלהם בלבד. במסורת הנוצרית יש התייחסות בשנאה לאליפיוס, המקורב לקיסר. כמה סופרים נוצרים (טיראניוס רופינוס, תאודורטוס (אנ'), סוזומנוס) מזכירים גם רעידת אדמה בקשר להפסקת העבודה וזהו גם ההסבר הניתן על ידי כמה חוקרים מודרניים למה שקרה באזור המקדש. אמיאנוס אינו מציין את דעתו שלו על ההצעה להקים מחדש את המקדש, אלא מגביל עצמו לסיפור הניסיון וכישלונו.[16]
יהודים בבבל
[עריכת קוד מקור | עריכה]ההתייחסות האחרונה[17] נוגעת ליהודים בבבל שנטשו את עירם עם התקדמותו של הצבא הרומאי במלחמה בין יוליאנוס והפרסים (באביב וקיץ 363 לספירה): "באזור זה עיר, שבשל החומות הנמוכות שלו, נעזב על ידי תושביו היהודים, נשרף בידי החיילים המרוגזים".
אמיאנוס עצמו השתתף במלחמה זו. הוא לא מציין את שם המקום שנעזב על ידי תושביו היהודים, אבל הוא מתייחס להחרבתו על ידי הצבא הרומאי לאחר כיבוש פיריסאבורה (Pirisabora), שגם הייתה עיר עם אוכלוסייה יהודית גדולה, אז המשיך הצבא במורד נהר פרת עד שהגיע למקום בו הנהר מתפצל לפלגים רבים. באזור זה שכנה העיר שנעזבה על ידי יהודיה, כאשר העיר הבאה שמוזכרת היא מאיוזמלכה (Maiozamalcha), שנאמר שהייתה עיר גדולה עם חומות חזקות. ישנם חוקרים שמציעים את בירתה (אנ') כעיר הנעזבת והנשרפת. המידע בדבר עזיבת יהודים את עירם בבבל אל מול התקדמות הרומאים תומך בדעה שמדיניות יוליאנוס לחיפוש אהדה בקרב היהודים ותוכניתו לבניית המקדש מחדש לא השפיעו על נאמנותם של יהודי בבל לשלטון הפרסי ושהם לא צדדו בפולשים הרומאים.[18]
תרגום ספרו לעברית
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אמיאנוס מארקלינוס. דברי־הימים. ספרים יד-יט. תרגמה מרומית שרה דבורצקי. ירושלים, מוסד ביאליק, תשל"ד (1974).
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Jerusalem, 1980, Vol. II, CXLI. Ammianus Marcellinus, pp. 600-611
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אמיאנוס מרקלינוס, דברי הימים בתרגום לאנגלית
- פרויקט אמיאנוס מרקלינוס
- השימוש של אמיאנוס מרקלינוס במונח exempla
- אמיאנוס מרקלינוס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- כתבי אמיאנוס מרקלינוס בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
אמיאנוס מרקלינוס, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1 2 ארנאלדו מומיליאנו, "אמיאנוס מארקלינוס – ההיסטוריון הבודד" (מבוא), בתוך: אמיאנוס מארקלינוס: דברי־הימים, עמ' י.
- 1 2 3 4 5 6 7 ארנאלדו מומיליאנו, "אמיאנוס מארקלינוס – ההיסטוריון הבודד", בתוך: דברי־הימים, עמ' יא.
- 1 2 ארנאלדו מומיליאנו, "אמיאנוס מארקלינוס – ההיסטוריון הבודד", בתוך: דברי־הימים, עמ' יד.
- ↑ ארנאלדו מומיליאנו, "אמיאנוס מארקלינוס – ההיסטוריון הבודד", בתוך: דברי־הימים, עמ' יב.
- 1 2 ירושלים לדורותיה, יחידה 4 (כתבו: זאב רובין, פנינה ארד), האוניברסיטה הפתוחה, תשע"ו – 2016, עמ' 60, הערה 130.
- ↑ דוד גולן, מבוא להיסטוריה אוגוסטה: הקיסרים החיילים, ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2014, עמ' 2.
- ↑ ארנאלדו מומיליאנו, "אמיאנוס מארקלינוס – ההיסטוריון הבודד", בתוך: דברי־הימים, עמ' יג–יד.
- 1 2 ארנאלדו מומיליאנו, "אמיאנוס מארקלינוס – ההיסטוריון הבודד", בתוך: דברי־הימים, עמ' יז.
- ↑ ארנאלדו מומיליאנו, "אמיאנוס מארקלינוס – ההיסטוריון הבודד", בתוך: דברי־הימים, עמ' יח.
- ↑ Ammianus Marcellinus, Res Gestae, XIV, 8:11-12; אמיאנוס מרקלינוס, דברי הימים ספר יד, פרק ח, סעיפים 11–12, עמ' 20–21. תרגמה מרומית שרה דבורצקי.
- ↑ M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. II, p. 600
- ↑ Ammianus Marcellinus, Res Gestae, XXII, 5:4-5
- ↑ M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. II, p. 601
- ↑ M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. II, pp. 606-607
- ↑ Ammianus Marcellinus, Res Gestae, XXIII, 1:2-3
- ↑ M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. II, pp. 601-602, 608-609
- ↑ Ammianus Marcellinus, Res Gestae, XXIV, 4:1-2
- ↑ M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. II, pp. 609-611
| אנציקלופדיות | |
|---|---|
| בקרת זהויות |
|